שם הקהילה:             וייליצ'קה (191)

שם בפולנית:             Wieliczka
מקום/ כתובת:          

​תאריך:                    4/7/2022
אתרי תיעוד/שימור:   בית כנסת, בית עלמין, קברי אחים 
מתעדים:                 מאיר שילה     עידן אופוטובסקי
אנשי קשר:     
 

  

תיאור כללי. סיפור הקהילה

אוכלוסיה:

• בשנת 1941: כ-7,235

• יהודים בשנת 1941: כ-1,135

​

תולדות הקהילה: 1

וייליצ'קה רשומה בתעודות מן המאה ה-13 כמקום שנמצאו בו מכרות-מלח. הנסיך היינריך הרביעי העניק ב- 1289 למקום, שהיה אז בבעלות פרטית, מעמד של עיר. זכות זו אושרה מחדש ב-1290 על-ידי פשמיסלב נסיך קרקוב. ב-1361 הכיל המלך קזימיר הגדול על וייליצ'קה את החוק המגדבורגי, ובמשך הזמן הוענקו למקום פריביליגיות והנחות שונות נוספות שתרמו לקידומה והתפתחותה של וייליצ'קה כעיר תעשייתית חשובה.

​

היהודי לבקו, שהיה בנקאי החצר של המלך ולדיסלב יאגיילו, חכר ב-1368 מכרה-מלח וניהל את חשבון ההכנסות שבו מכריית המלח. בימיו של המלך יאן סובייסקי מוזכר היהודי יוסף פרלוביטש, תושב וייליצ'קה, כסוכנו של המלך לענייני המכרה. הוא צירף לעסקו את בנו הירש וכן עוד שני צעירים יהודים, לבקו ומיכאל, שקיבלו לכך רשות מיוחדת מטעם המלך.

​

ב-1580 היה חוכר המכרה שאול ואהל הנודע. ב-1697 הוענקה פריבילגיה מלכותית, על סמך זכויות שהוענקו קודם-לכן, לגילדה של "פקטורים" יהודים ב-וייליצ'קה. גילדה זו פנתה ב-1717 לוועדה מלכותית בבקשת רשות לרכוש חומרים שהיו דרושים לעבודה במכרה ובקשה זו נענתה בחיוב. חוכרי-המכרות היהודים חויבו לשלם מס מיוחד לטובת אוצר המלך.

​

ב-1623 שוחררה וייליצ'קה על-ידי המלך מחובת אכסון יחידות צבא וגיוסם של תושבי העיר לעבודות ציבוריות שנדרשו עד אז על-ידי המלך והשלטונות. וייליצ'קה נפגעה מדליקות שפקדו אותה לעיתים מזומנות וגרמו לאבידות בנפש, נזקים ברכוש, והאטו את התפתחותה; ב-1473 פגעה שריפה גדולה במכרה-המלח. אף-על-פי-כן התרחב מפעל המכרות בין השנים 1515- 1529, ונכרו שבעה מסעפים חדשים. גל השריפות המשיך לפקוד את וייליצ'קה בשנים 1622- 1644 וגרם לנזקים כבדים במכרה וכן פרצו דליקות ב-1696, 1698 ו-1718.

​

ב-1656 השתלטו השבדים על המקום ובזזו אותו. בין השנים 1658- 1660 חזרו ונשנו מעשי השוד שגרמו בעקיפין להשחתת מחסני המלך וחלק ניכר מן המכרה. המכרה ניזוק שוב בין השנים 1704- 1709. ב-1787 פקד את וייליצ'קה רעש שגרם לנזקים כבדים ואבידות בנפש. התפתחות המכרה והתעשייה הנלווית אליו העשירה את חוכרי זיכיון הכרייה, שרובם היו בעלי עסקים ממוצא גרמני, ורבים מהם היו במשך הזמן לתושבי קבע של העיר.

​

על אף פעילותם הכלכלית של החוכרים היהודים, ב-1739 שוב אסר המלך אוגוסט השלישי התיישבות יהודית בווייליצ'קה; איסור זה אושר גם על-ידי המלך סטניסלב אוגוסט ב-1769. הנימוקים לו היו גידולה המהיר של האוכלוסייה היהודית ב-וייליצ'קה וסביבותיה, והנזק שהם גורמים כביכול להתיישבות העירונית בווייליצ'קה. שלטונות העיר נצטוו להרחיק כל יהודי מגבולות היישוב מבלי להתחשב בנסיבות כלשהן. אף הוטל עליהם להעניש כל מי שהתיידד עם יהודים או שקנה מהם סחורה כלשהי, במיוחד משקאות חריפים. הנימוק לאיסורים אלה היה שהיהודים גורמים נזק לאצולה המקומית בכך שהם רוכשים בתים, מייבאים יי"ש ובירה, מפעילים בתי-מזיגה, מתחמקים מתשלומי מיסים ואינם מקבלים את מרות בתי- המשפט העירוניים והכלליים כאחד. ואמנם ב-1781 הוגשה תלונה נגד יהודים, שהתחמקו מתשלום מס-הארנונה.

​

עם חלוקתה הראשונה של פולין ב-1772 נפלה וייליצ'קה בחלקה של הקיסרות האוסטרית, שהעריכה את מידת חשיבותם של מכרות-המלח כמקור-הכנסה חשוב ועשתה רבות לפיתוחם והרחבתם. מלחמת-העולם הראשונה פגעה בכלכלתה ובמעמדה של וייליצ'קה. עם החמרת המצב פרצו בה בשנים הראשונות לאחר המלחמה שביתות ומהומות-פועלים שביסודן עמדה הדרישה לתנאי עבודה ושכר טובים יותר. על-אף הקשיים המשיכה להתפתח בווייליצ'קה ובסביבתה תעשיה מגוונת: טחנות-קמח, בית זיקוק לכוהל, בתי חרושת ליינות, מנסרות-עץ, מפעלים לייצור לבנים וכן ענף חדש של עיבוד עורות.

​

במקביל, האוכלוסייה היהודית גדלה בקלשני, פודקליישני ובנקובסקי הסמוכות . בשנת 1780 היה בית חולים לעניים, חיידר ומקווה בקלשני, ובאותה תקופה סומנו רשמית גבולות בית הקברות שכבר הוקמו מאז אמצע המאה ה 16 בגבעה הסמוכה לכפר גרובובקי. בשנת 1789 היו בחבל קלסנו בכפוף לקומונה בסייצ'ה (עד 1869) בין 200 ל-300יהודים שהתגוררו בבתי לבנים. בבעלותם היו גם מזקקה, מבשלת בירה, מפעל מי סודה, מאפייה ובורסקאות. בשנת 1867 התגוררו בקלסנו 558 איש. נוצר מצב בו שתי עיריות יהודיות פעלו בעיר אחת.

​

כל זה מלבד מכרות-המלח, שהעסיקו באותה תקופה 2,500 פועלים. עד 1867 (ויש קובעים עד 1873) נמנתה וייליצ'קה עם אותן ערים בפולין שהתיישבות יהודים בהן הייתה אסורה. עם זה ידוע לנו שבמאה ה-14 חכרו יהודים מכרה-מלח.  בסוף המאה ה -19 התגברו הקונפליקטים בין הקהילה המקומית ליהודים. מהומות אנטי-יהודיות התרחשו אז (1889, 1906) וזמן קצר לאחר המלחמה (בשנת 1918), אפילו פגעו בבית הכנסת בקלסנו. 2

 

היהודים התיישבו בכפר הסמוך ל-וייליצ'קה - קלסנו (על תולדות יהודי קלסנו ר' להלן), עד ל- 1895 לערך חלשה קהילת קלסנו על יהודי וייליצ'קה. ב- 1934 צורפה קלסנו לעיר וייליצ'קה גם מבחינה אדמיניסטרטיבית, והיתה לפרברה. גם לאחר שבוטלו ב- 1867 ההגבלות על מגורי היהודים בגליציה היתה האוכלוסייה היהודית בווייליצ'קה מועטת, אולם בין השנים 1881- 1910 הלכה וגדלה. התפתחות זו נבלמה על- ידי דליקה גדולה ב- 1887, שהעלתה באש כ-40 בתי-מגורים יחד עם בית-המדרש, ושיעור הנזק נאמד אז בחצי מיליון פלורין. יהודים רבים עזבו את וייליצ'קה ועברו לעיירות סמוכות.

​

עם התארגנות הקהילה החלו לכהן בה רבנים שהידועים בהם באו ממשפחת ר' יחזקאל-שרגא תאומים-פרנקל, שהיה אבד"צ וייליצ'קה (נפטר ב-1895). חתנו, הרב שמואל שמילקה עזריאל ב"ר פנחס תאומים-פרנקל, ירש את כסאו. חיי הקהילה לא התנהלו על מי מנוחות מחמת ניגודי אינטרסים בין הפלגים השונים בציבור היהודי המקומי. על כן הייתה קהילת וייליצ'קה זמן ממושך בלא הנהגה. ב-1906 לא היה בה ראש-קהל. העסקנים המקומיים התנגדו לראש הקהילה שנבחר אותה שנה והגיעו הדברים עד כדי התערבות הרשויות שביטלו את הבחירה, וחברי הוועד הקודם המשיכו להחזיק במשרותיהם. 1

​

חוסר הנהגה נבחרת גרם לשיבושים בארגון מוסדות הקהילה והנהגתה היומיומית; בית-מרחץ שהוקם ב-1890 היה רשום על שם הגבאים ולא על שם הקהילה. גם בית-הכנסת ובית-המדרש היו רשומים על שם עדת קלסנו הסמוכה לווייליצ'קה. השתלטות גבאים ובני משפחותיהם עיכבו את ארגון חיי הקהילה, ורכוש הקהל היה נתון למעשה בידיהם. אי-הסדרים היו אף לנושא כתבה בעיתון "המצפה", ורב העיר דאז הגיש תביעה נגד העיתון על הוצאת דיבה. בשל אי-הסדרים ושלטון התקיפים לא נבחר רב קהילה אלא נתמנה על-ידי הרשות נגד רצונם של בעלי-הבתים. מוסדות הציבור לא פעלו וגם ועד הקהילה נתמנה למעשה על-ידי השלטונות.

​

רק ב-1910, עם בחירתו של העסקן הידוע זוסמן רוזנצווייג לראשות הקהילה, החלה תקופה של רגיעה והושם קץ לסכסוכים שאפיינו עד אז את קהילת וייליצ'קה. עם תום מלחמת-העולם הראשונה ובתנאים של משבר כלכלי ושיתוק המסחר התחיל היישוב היהודי בו לחזור ולהתארגן. 34 המפעלים שנפתחו העסיקו 219 עובדים, רובם הבעלים ובני-משפחותיהם ומיעוטם שכירים. אולם מקורות-הפרנסה העיקריים של יהודי וייליצ'קה היו מסחר קמעוני, עסקי מזון והלבשה. רוב בעלי-מלאכה בעיר היו חייטים, פחחים, אופים ומעטים מהם עסקו בבניין ובמתכת.

​

ב-1918 נעשה ניסיון לארגן איגוד סוחרים יהודים במחוז וייליצ'קה, שהוקם למעשה רק ב-1924. באותו זמן הוקם "ועד הצלה" שמטרתו היתה בין השאר גם עזרה לסוחרים זעירים ובעלי-מלאכה, ולצורך זה נאסף סכום של שלוש מאות דולר. בשנות ה-30 הוקמו מוסדות אשראי שהושיטו עזרה לציבור גדול של סוחרים ובעלי-מלאכה שנפגעו מחמת המשבר הכלכלי. בנובמבר 1930 נוסד "בנק יהודי לאשראי" ומרכזו היה בלבוב.

​

במאי 1931 נפתח "ארגון שיתופי לאשראי" של סוחרים ובעלי-מלאכה יהודים. עמו פעלו בווייליצ'קה "קופת מלווה" בהנהלת עסקנים ציונים. עד כמה היה זקוק חלק גדול מהאוכלוסייה היהודית בווייליצ'קה לתמיכה, זמנית או קבועה, ניתן ללמוד מכך שב-1931 נזקקו 100 מתוך 400 משפחות יהודיות במקום, לעזרת הציבור. ואמנם בנק הסוחרים, שהוזכר לעיל, עזר למשפחות אלו בהלוואות ובמענקים. מקום נכבד תפשה קופת "גמילות חסדים" שחילקה ב-1929 83 הלוואות בסכום כולל של 20,140 זלוטי. מפרנסים יהודים רבים היו מובטלים. להם ולדומיהם באו לעזרה ארגוני סעד וצדקה, כגון "תומכי עניים" ועוד. הסניף המקומי של ארגון "צנטוס" דאג לילדים נזקקים.

​

למרות המצב הכלכלי הקשה התנהלה בווייליצ'קה פעילות ציבורית-לאומית ענפה והסתדרויות ציוניות החלו בה בפעילות כבר עם גמר מלחמת-העולם הראשונה. בשנות ה-20 פעל בווייליצ'קה ארגון ציוני בשם "העתיד". ב-1921 נעשו ניסיונות לארגן בווייליצ'קה את תנועת "המזרחי" אבל הניסיונות לא עלו יפה ורק ב-1925 הוקמה מפלגה זו באורח רשמי על-אף התנגדותו של הרב המקומי. "המזרחי" פעלה ברציפות עד סמוך למלחמת-העולם השנייה, ובשנות השלושים הקימה ארגון-נוער "השומר הדתי". באותה שנה החלו לפעול גם ארגון "עזרה" והוקם סניף "החלוץ". לאחר הפילוג במחנה הרביזיוניסטים ב-1933, הוקם בווייליצ'קה סניף "מפלגת המדינה".

​

עד 1919 לא היו בווייליצ'קה ארגוני-נוער ורק משנה זו ואילך החלו המפלגות הציוניות לארגן תנועות-נוער, כל אחת במסגרתה. הראשונים לדבר היו הרביזיוניסטים שריכזו בשורותיהם את מרבית הנוער הבוגר. באותה שנה הוקם גם קן "עקיבא". כן פעל בעיר ארגון-נוער "בני ציון" שהתרכז בעיקר בתחום ההסברה והתרבות. בין השנים 1933- 1934 השתתפו בקיבוצי הכשרה בגליציה המערבית 23 נערים ונערות מתנועת "דרור", 11 נערים מן "החלוץ המדינתי", וכן 22 נערים מתנועת "ביתר". מלבד סניף "אגודת ישראל" שהתקיים במקום משנות ה-20 נפתח בווייליצ'קה גם סניף מקומי של "פועלי אגודת ישראל". סניף זה הורכב מכל שכבות הציבור היהודי-הדתי, ו-40 מחבריו הכשירו עצמם באותה שנה לעלייה לארץ-ישראל. על יחסי הכוחות של המפלגות הציוניות ניתן ללמוד מתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים.

 
בין המפלגות שפעלו בקרב הציבור היהודי בווייליצ'קה מן הראוי להזכיר את המפלגה הקומוניסטית הפולנית הבלתי-ליגלית שאליה השתייכו גם כמה מיהודי העיר, במיוחד במחצית השנייה של שנות ה-30. ב-1935 מילאו 3 חברים יהודים תפקידים מרכזיים בסניף המפלגה המקומי, וב-1936 היו בוועד המקומי של המפלגה 5 חברים יהודים. באוגוסט 1937, בכנס ההזדהות עם האיכרים שהתקיים בקרקוב, השתתפו בין היתר 3 נציגים יהודים מן המפלגה הקומוניסטית בווייליצ'קה.

​

בתקופה שבין מלחמות העולם, הקהילה היהודית הייתה אורגניזם דינמי, שהתבסס על יסודות פיננסיים מוצקים, שתפסה תפקיד בולט בסחר הסיטונאי והתעשייה. בשנת 1924 שולב קלסנו בוויליצקה. כתוצאה מכך הוקמה קומונה גדולה, שכללה יהודים המתגוררים ביותר מ-170 עיירות, ותפסו תפקיד משמעותי בקרב הקומונות בפולין הקטנה. בניין הקהילה הדתית היהודית נמצא במרכז העיר, ברחוב שרף, כאן היה גם בית תפילה.

​

אחרי מלחמת-העולם הראשונה קמו בווייליצ'קה בתי-ספר מרשתות החינוך של "תרבות", "תחכמוני" ו"יבנה". בכולם היתה שפת ההוראה עברית. הנהלת "תלמוד תורה" הייתה נתונה לפיקוחה של "אגודת-ישראל". ב-1921 נפתחה ספרייה לנוער. מקום מיוחד בפעילות התרבותית בווייליצ'קה נועד ל"התאחדות הנוער היהודי" ו"העתיד", הללו ארגנו חוגים שונים, כגון חוג לדרמה וקורסים ללימוד השפה העברית. לידם פעלה גם "אוניברסיטה עממית" שתחילתה קרוב לוודאי עוד לפני 1924. "התאחדות הנוער היהודי" בווייליצ'קה שנקראה על-שם אחד מעסקניה הבולטים של וייליצ'קה, א. הירש, ניהלה בשנות ה-30 פעולות תרבות מגוונות. היא ארגנה קונצרטים, ערכה הרצאות, נשפי-תרבות וכדומה. ברשותה של ההתאחדות הייתה גם ספרייה ובה אלפיים ספרים.

​

ב-1921 התארגנה אגודת ספורט בשם "ארי", חבריה היו ברובם סטודנטים. לאחר הפסקה קצרה הופעלה האגודה מחדש ב-1926 ובהיקף רחב יותר. ב-1929 נבנתה (או שופצה) בתמיכת הג'וינט מרפאה, שהייתה מיועדת לתושבי וייליצ'קה היהודים, וזו העסיקה רופא יהודי שהושיט עזרה רפואית לעניי הקהילה.

​

אי-סדרים במשרדי הקהילה גרמו ב-1925 להתערבות התביעה הכללית בקרקוב. ב-1926 נסגרו משרדי הקהילה, ומסמכים רבים הוחרמו והועברו לתביעה הכללית בווייליצ'קה. באותו זמן היו היישובים דובצ'יצה וגדוב כפופים מבחינה ארגונית לקהילת וייליצ'קה, ודבר זה השפיע על מאזן הכוחות במוסדות הקהילה.

​

ביולי 1928 זכו הציונים בבחירות למוסדות הקהילה ב-50% של הקולות ועם בחירתם החלה ההנהלה החדשה בפעולות שיקום במוסדות הקהילה, באחזקתם של בתי-כנסת וכן בעזרה לעניים ונזקקים. הציונים קיימו את שליטתם גם בשנים 1929- 1931. הם שיפרו את מצבה הכספי של הקהילה והשקיעו מאמצים מיוחדים לשיפור מצבן של השכבות החלשות בקרב הציבור היהודי בווייליצ'קה. השפעתם הביאה לידי כך שלראשונה בתולדות היישוב היהודי בעיר הסכימו נציגי החרדים בקהילה להקציב סכום כסף לאגודת-הספורט היהודית "ארי", וכן סכומים לקרן-היסוד, קרן-הקיימת וארגונים פילנטרופיים שונים.

​

עם החמרת המצב הכלכלי בשנות ה-30 חלה ירידה בפעילותה של הקהילה. הצעת תקציב הקהילה -1932 הועמדה על 42,952 זלוטי בלבד. בשל כך בוטלו או הושעו סעיפי-תקציב רבים ובמיוחד בתחום הסעד והתרבות. הקיצוצים בתקציב פגמו גם במשכורות פקידי הקהילה, ואף אירע שראשיה נאלצו לפנות אל בעלי היכולת שיתרמו הללו מכספם כדי לאפשר את פעילותם התקינה של מוסדות הקהילה. ב-1932 הגישו שבע רשימות את מועמדיהן למועצת הקהילה וביניהן הרשימה הציונית שהייתה מורכבת מנציגי וייליצ'קה, דובצ'יצה וגדוב שהופיעו ברשימה מאוחדת. כתוצאה מהתנגשויות חוזרות ונשנות בין הציונים והחרדים שותקה למעשה העבודה הסדירה במוסדות הקהילה.

​

בבחירות ב-1933 התערבו השלטונות והדבר גרם לתלונתו של החוג היהודי בסיים בפני המיניסטריון לענייני פנים. ב--1937 זכו יחד "הציונים הכלליים", "המזרחי" והרביזיוניסטים בבחירות למועצת הקהילה בארבעה מנדטים והחרדים בארבעה מנדטים אף הם. בבחירות למועצת העיר ב- 1925- 1926 זכו מפלגות השמאל ברוב קולות הבוחרים. 8 מתוך 24 חברי המועצה היו יהודים, וכסגן יושב-ראש המועצה נבחר ד"ר הורוויץ. בבחירות לעירייה ב-1928 הוקם גוש של ציונים בשיתוף עם הפ.פ.ס. (PPS), שזכה בניצחון מכריע, ובייחוד באזור הבחירות הרביעי שהיה מאוכלס ברובו פועלים ובעלי-מלאכה.

​

למן יום היווסדו סבל היישוב היהודי בו. מפרעות ומהומות אנטישמיות. ב-1889 פרצו מהומות קשות בעיר; מאחורי מהומות אלו עמד הכומר שפונדר, שנבחר לבית המחוקקים הגליצאי בתמיכתו של הציבור היהודי. לאחר היבחרו, גרמו הוא ועושי דברו לתסיסה אנטי-יהודית בקרב אוכלוסיית העיר והסביבה. בערב שבת, שעה שרוב יהודי וייליצ'קה היו מכונסים בבית-הכנסת, הוקפו הללו המוני איכרים מוסתים תוך קריאות "מוות ליהודים". המשטרה ושר-המחוז לא התערבו בנעשה. לאחר השתדלויות רבות, גם מצד אישים נוצרים, ניתנה ההוראה לפזר את ההמון; יהודים רבים הוכו ורכושם נשדד.

​

ב-1906 חזרו ונשנו המהומות נגד היהודים בווייליצ'קה. סמוך לחג הפסחא הנוצרי הוכו עוברים ושבים יהודים על-ידי המון איכרים שהתגודדו ברחובות. גם במקרה זה לא התערבה המשטרה. ב-1918 פרצו פרעות שנמשכו כל היום בהן השתתפו גם פועלי המכרות. חנויות רבות של יהודים נשדדו ונהרסו, ובתי-מגורים נפרצו ונשדדו אף הם. הרשויות המקומיות, האחראיות על הסדר והביטחון הציבורי, עמדו מנגד. רק לאחר התערבותם הנמרצת של סגן יושב-ראש הקהל בקרקוב, ד"ר רפאל לנדא, וציר הסיים ד"ר י. טהון, נשלחו לווייליצ'קה יחידות צבא שהשליטו סדר בעיר. השקט היחסי הופר בפברואר 1919, כאשר פרץ פוגרום שהתחילו בו מתגייסי הצבא. בתי עסק יהודיים היו קרבן לשוד ו-11 יהודים נפצעו, כמה מהם קשה.

​

ב-1921 הפעיל הפקיד הממונה על מפקד האוכלוסיה לחצים על תושבי וייליצ'קה היהודים שיזהו עצמם כפולנים. רק התערבות נמרצת של ד"ר י. טהון שמה קץ ללחצים אלה. גם הבחירות להנהלת קופת-חולים המקומית התנהלו בסיסמאות אנטי-יהודיות, אלא שהפעם התאחדו יהודי וייליצ'קה על כל פלגיהם, מעבידים ושכירים כאחד, והפרו את המזימה להרחיק יהודים משירותי קופת-חולים. שנאת יהודים פשטה גם בקרב נוער בתי-הספר, ב-1923 תקפו תלמידים נוצרים תלמיד יהודי באחד מבתי-הספר הכלליים ופצעוהו אנושות. מורה פולני היה מסית את תלמידיו ומעוררם למלחמה נגד "האויב הפנימי", כלומר היהודים.

​

ב-1 במאי 1925 הפיצו הדמוקרטים-הנוצרים כרוזים ובהם קראו לפועלי וייליצ'קה למאבק נגד ה"סכנה היהודית". בנובמבר 1930 פשטה תסיסה אנטי-יהודית בקרב תלמידי בתי-הספר התיכוניים. רק לאחר שמשלחת יהודית התערבה אצל מושל הנפה והנהלות בתי-הספר התיכוניים, הובטח לנקוט אמצעים מתאימים לדיכוי תופעות אלו.

​

בלחץ האירועים הללו וכן בעקבות האירועים בגרמניה, הוקמה ב- 1933 בעיר חזית "הנוער האנטי-נאצי" שאליה הצטרפו כל המפלגות היהודיות. הארגון הפיץ כרוזים נגד הסכנה הנאצית, ואסף כספים למען הפליטים היהודים שהתחילו להגיע באותה תקופה מגרמניה.2

​

קלסנו  כפר ואחוזה של בני האצולה בדרומה של וייליצ'ה

מסוף המאה ה- 18, ובעיקר בתחילת המאה ה- 19, הפכה קלסנו לעיירה בזכות היהודים שיישבוה והיו לרוב בקרב תושבי המקום. ב-1921 ישבו במקום כ-400 יהודים - רוב מוחלט של תושביו. בשל איסור על מגורי היהודים בווייליצ'קה התיישבו הללו עד לשנות ה-70 של המאה ה-19 בקלסנו, ורק כשגברה הצפיפות במקום התחילו מקצתם מעתיקים את דירותיהם לוייליצ'קה.

​

כבר לקראת סוף המאה ה-18 היו בקלסנו יסודות של קהילה מאורגנת. השלטונות האוסטריים הטילו חובה על הקהילה לשלוח כמה משפחות יהודיות להתיישבות בכפר, ואמנם עד 1804 יצאו מקלסנו שתי משפחות שהתיישבו בכפר לדניצה שבמזרח גליציה. ב-1830 קבעו השלטונות את משכורתו של רב העיר בקלסנו ל-150 פלורין לשנה - משכורת שנקבעה לרבנים של קהילות גדולות. בית-הכנסת בקלסנו, בעל עיצוב פנימי מקושט ומפואר, הוקם כנראה בתחילת המאה ה-19, וגם דבר זה יש בו כדי להעיד על חשיבותה של הקהילה. מלבד עסקי-המלח, שהתפרנסו עליהם כמה מיהודי קלסנו האמידים, עסקו רוב תושבי העיירה במסחר, ומקצתם גם במלאכה.

​

יהודי קלסנו היו היוזמים של הקמת מפעלי-תעשייה ובתי-מלאכה בעיר: בית-זיקוק לכוהל, בית-בורסקי שהתפתח במרוצת הזמן לבית-חרושת, אשר בו עבדו כ-80 פועלים, מבשלת-בירה ועוד. עד שלא התמזגה קהילת קלסנו עם קהילת וייליצ'קה ב-1895 חלשה הראשונה גם על הישובים היהודים בגדוב ובדובצ'יצה. הקהילה בקלסנו קיימה חדר תלמוד-תורה, שבו למדו ב-1869 100 תלמידים והורו בו שני מלמדים. הקהילה העסיקה שני שוחטים. ליד הרבנים ר' יחזקאל שרגא פייבל פרנקל-תאומים ור' שמואל שמלקה פרנקל-תאומים, שכיהן בקלסנו ולאחר מכן ב-,1899 כיהנו בווייליצ'קה כ-50 שנה הדיינים ר' עקיבא ור' צבי ארצר, בעל "אמרי בינה" (נפטר ב-1890) ור' מנחם-מנדל שלום ולדמן (נפטר ב-1930). את מקומו של האחרון מילא חתנו ר' אורי מאעט.

​

ב-1918 היה ניסיון להעליל על יהודי קלסנו עלילת-דם. אשה נוצרייה נכנסה לאופה יהודי לקנות לחם ואת ילדה השאירה בחוץ. בצאתה מן האופה לא מצאה את הילד ומיד לחשו השכנים באוזניה שאחי האופה, השוחט המקומי, הוליך את הילד לשחיטה לצורכי פולחן. ההמון שנתקהל בסביבה עמד לפרוע ביהודים, אולם הילד נמצא והתברר שהמעלילים עצמם החביאוהו.

​

במועצה המקומית של קלסנו שנתקיימה עד צירופה ב-1934 מבחינה אדמיניסטרטיבית אל וייליצ'קה, היו כמעט כל חבריה יהודים, וגם ראש המועצה היה יהודי. הוא הדין בעובדי הדואר המקומי ובשוטרים העירוניים.

​

בנוסף היו בתי כנסת בקלשני, כמו גם ברחוב גורסקו וברחוב שפונארה.  כמו כן,  היו בתי מדרש בחלק מבתי קלסנו, ששימשו כבית תפילה, בתי ספר ומרכזים חברתיים. בתקופה זו היו בידי היהודים מפעל לבקבוק בירה, ממוקם בעיר, וחנויות תבואה, מנסרות, מפעלים למוצרי נייר, מפעלי לבנים, ריהוט, צבע, אופניים, טקסטיל, ובתי קפה. דירות במרכז העיר היו שייכות למשפחות גולדשטיין, לקס, זהב ופולק.

​

הקהילה היהודית הייתה האליטה המקומית. רופאים עבדו בקופת החולים העירונית. רופא השיניים וויינברגר היה חבר מועצה, וד"ר מוריסי הורוביץ, עורך דין במקצועו, מילא את משרתו של סגן ראש עיריית וויליצקה. חיי התרבות והדת פרחו בעיר. פעלו מפלגות פוליטיות ומועדוני ספורט. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה אוכלוסיית יהודי וויליצ'קה הייתה כ-4,000 אנשים שהיוו כמעט מחצית מאוכלוסיית העיר. 

​

במלחמת העולם השנייה 1

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בווייליצ'קה כ-300 משפחות יהודים. בימים הראשונים של ספטמבר 1939 עזבו רוב היהודים את העיר. ב-12 בספטמבר  הגיעה לווייליצ'קה קבוצת אנשי גסטפו. הם סרקו את בתי היהודים, הוציאו מהם 32 גברים ורצחום ביער הסמוך לעיר (אחד מן המובלים הצליח להימלט). מאז לא היו בווייליצ'קה במשך חודשים ארוכים גברים יהודים. הם נמלטו לקרקוב או ליישובים אחרים, והיו שהסתתרו בעיירה עצמה.

​

בסתיו 1939 אירעו בווייליצ'קה מקרים רבים של גזל רכוש יהודי וכן חטיפות לעבודות-פרך. היהודים נצטוו לשאת סרט לבן עם מגן-דוד ולקוד בפני כל גרמני העובר ברחוב. בסוף 1939 מינו השלטונות את ברוניסלבה פרידמן ליו"ר היודנראט, ולה ניתנה הסמכות להרכיב את חבריו. היודנראט בווייליצ'קה היה יחיד במינו, שכן הוא הורכב כולו מנשים. תפקידו הראשון היה לשלם לגרמנים קונטריבוציה בסך 8,000 זלוטי. כן דאג לארגון סדיר של עבודות-כפייה שבוצעו על ידי היהודים, בעיקר סלילת-כבישים, בניין צריפים, עבודות במפעל המים, ביוב ועוד. תחילה, באין גברים, נלקחו הנשים לעבודות. אך במשך הזמן חזרו הגברים לווייליצ'קה.

​

בין השנים  1940- 1941 הגיעו לעיר אלפי פליטים יהודים, בעיקר מקרקוב. רבים מהם היו מבין אנשי האינטליגנציה המקצועית היהודית: רופאים, עורכי-דין, מורים. עתה הצטרפו ליודנראט גברים, וב-1942 עמד בראשו עו"ד ד"ר לודוויג שטיינברג. ליד היודנראט פעלה משטרה יהודית. היהודים התגוררו בכל חלקי העיר, גם בבתים של פולנים, והיו אף שהמשיכו להחזיק בחנויותיהם. רק בסוף 1941 נאסר על יהודים לצאת את העיר. רוב הגברים וגם מקצת מן הנשים הועסקו בעבודות-כפייה. הללו שלא יצאו לעבודה שילמו ליודנראט בתמורה.

​

ב-1941, לאחר שנסתיימה סלילת הכביש בין וייליצ'קה לבוכניה, נשלחו בני-נוער יהודים מווייליצ'קה למחנה- עבודה בפוסטקוב. היודנראט סיפק להם מזון ובגדים. ב-1942 כשרבו השמועות על רצח יהודים בסביבה, הקים היודנראט סדנת "בתי-מלאכה עירוניים" ,ועל כך ניתנה הרשות מאת ראש-העיר הגרמני. במפעל עבדו כ-700 פועלים ופועלות. היהודים תפרו בסדנה לבנים, מדים ומעילי-חורף לצורכי הוורמכט, עסקו במסגרות, בייצור מוצרי- קש ונייר ועוד.

​

בעזרת הי.ס.ס. בקראקוב אירגן היודנראט שני מטבחים ציבוריים, מרפאה, וכן חילק מזון לעניים. כנראה שבסוף 1941 הוקם בווייליצ'קה סניף של הי.ס.ס. בפברואר 1942 הוא הושיט עזרה ל-1,200 איש. עד יולי 1942 לא היה למעשה גטו בווייליצ'קה, וכמו כן לא אירעו בתקופה ההיא מעשי-רצח של יהודים. אפשר שמצב זה ניתן לזקוף לזכותו של ראש-העיר הגרמני רוסינג, יליד דרזדן, שיחסו ליהודים היה הוגן, ועדים אף מספרים על גילויי ידידות מצדו.

​

ביולי 1942 ציוו השלטונות הגרמניים על היודנראט בווייליצ'קה לשלם קונטריבוציה בסך חצי מיליון זלוטי, והגרמנים קיבלו את מבוקשם. בין היהודים פשטה באותו זמן בהלה להשגת מקום-עבודה, שלפי דעתם היה בו כעין חסינות בפני השילוח. לשם הרגעת הרוחות פקדו הגרמנים במחצית אוגוסט לארגן במשך שבוע ימים בית-חולים יהודי. ואולם בין 20 ל-22- באוגוסט נתמלאה העיר יהודים, אשר גורשו לווייליצ'קה מכפרי הסביבה וכן מנייפולומיצה, דובצ'יצה וגדוב. היודנראט לא היה בכוחו לקלוט את אלפי הפליטים, והללו הוכנסו לדירותיהם של יהודי המקום. כך גרו בצפיפות 30-40 איש בחדר אחד. לצריף, שהיו בו רק כמה עשרות מקומות - הוכנסו כ-700 איש.

​

בגלל מחסור במקומות לינה לנו מקצת מן הפליטים כמה ימים תחת כיפת השמים. מ-22 באוגוסט 1942 הוצבו מחסומים של ז'נדרמים בכל הדרכים המובילות לווייליצ'קה. ב-25 לאוגוסט הגיעו לוייליצ'קה יחידת- המבצע הגרמנית וכן יחידת המשטרה הפולנית (כ-300 איש) והעיר כותרה.

​

אור ליום 26 באוגוסט נורו ונקברו במקום ליד מפקדת הז'נדרמריה הגרמנית שבשכונת "לקארקה" 11 יהודים. ב- 26 באוגוסט, בשעה 12 בצהרים, הוצאו 113 חולים מבית-החולים היהודי, שנחנך ב-24 באותו חודש. מהם הושלכו באכזריות למכוניות-משא והובלו ל"קוז'יה גורקה" שביער נייפולומיצה, שם נורו למוות ונקברו.

​

אחר הצהרים התאספו בבניין היודנראט כ-40 רופאים ואחיות של בית-החולים לאסיפת-מחאה כנגד "היחס הבלתי-אנושי לחולים". הבית כותר על-ידי הגרמנים וכל המשתתפים באספה הוצאו להורג ב"קוז'יה גורקה". בבוקרו של אותו יום (26 באוגוסט 1942) דרשו הז'נדרמים מן היודנראט למסור להם תשלום של 150,000 זלוטי עד השעה 16.00 ולספק להם לאלתר 5 ק"ג קפה שחור ו-2 ק"ג תה. אחרי הצהרים נדרשו כל היהודים שהתגוררו בשכונות העיר להתרכז במרכז העיר עד השעה 19.00.

​

היהודים חשו שעתה הגיעה שעת חיסולם. היו בין היהודים שיזמו יציאה מאורגנת למחנות עבודה שונים (פלאשוב, פרוקוצים, קלאי) כדי להציל את נפשם בדרך זו. במשאיות של מעבידים עזבו את וייליצ'קה כמה מאות צעירים, ולעיתים גם בני-משפחותיהם (בעדויות אחדות מדובר בכ-2,000 איש).

​

לקראת ערב נודע ליהודים שלמחרת היום, יהיה על כולם להתייצב בשדה שליד תחנת-הרכבת בקרבת הכפר בוגוצ'יצה עד השעה 7.00, מצוידים במזון ל-5-4ימים, דברי-ערך ומטען עד 10 ק"ג.  בבוקר ה-27 באוגוסט התאספו אלפי יהודים במקום המיועד. בשעה 7.30 יצאו חוליות גרמנים לרחובות העיר וירו בכל יהודי שנקרה בדרכם. הם סרקו את הבתים וירו בכל מי שנמצא בהם. היו מקרים רבים של התאבדות. כמה נשים זקנות בחרו למות במיטותיהן ונורו במקום. רחובות העיר מלאו גופות יהודים. בשדה ליד בוגוצ'יצה התאספו בין 8,000 ל- 9,000 איש. לאחר סלקציה הובלו כ- 700 זקנים במשאיות ל"קוז'יה גורקה" ושם נרצחו. 2

​

בווייליצ'קה נשארו, כאמור, 128 בעלי-מלאכה ומשפחותיהם, שהיו אמורים לעבוד בבתי-מלאכה בבוכניה וכן כ- 600 צעירים. כל השאר הוסעו ברכבות למחנה בלז'ץ. מחמת שריפת בתי- מלאכה בבוכניה שולחו ב=28 לאוגוסט 1942 בעלי-המלאכה עם משפחותיהם (כ-280 איש) לסקאווינה, שם התקיימה באותו יום אקציית-החיסול. הצעירים שולחו ביומיים האחרונים של אוגוסט למחנות פלאשוב ורוזוואדוב (סטאלובה וולה). בווייליצ'קה עצמה נמשכו הסריקות והריגות היהודים המסתתרים במקום עד ה-29 באוגוסט. כל יהודי שנתפס בווייליצ'קה לאחר תאריך זה נאסר תחילה בבניין הז'נדרמריה. מכאן הובלו קבוצות הכלואים לבית-הקברות היהודי ושם נרצחו.

​

באביב 1944 הוקם מחנה-עבודה ליהודים במכרות המלח בווייליצ'קה ובו כ-6,000 איש מפולין ומארצות אירופה שונות. האסירים עבדו בהקמת מפעל תת-קרקעי למטוסים. בספטמבר 1944 נסגר המחנה והאסירים שולחו למחנות-עבודה שונים במערב, רובם לפלוסנבורג. לאחר המלחמה חזרו לווייליצ'קה כמה יהודים והקימו יד לזכר הנרצחים ב"קוז'יה גורקה".

​

לאחר המלחמה חזרו מעט מאוד ניצולי השואה לווייליצקה. עם זאת, הקהילה לא שרדה, והנציג האחרון של הקהילה היהודית ממשפחת שנור היגר לארצות הברית.

​

​

תיעוד אתר/שרידי הקהילה:

בית הכנסת העתיק 2

בית הכנסת העתיק בווייליצ'קה (רחוב וייצקה 11) הוקם ככל הנראה באמצע המאה ה-18 בצד המערבי של היישוב היהודי בקלשני, בגבולותיו ההיסטוריים של הכפר.  בעבר זה היה רחוב ברקה יוסלביצה. בית ספר יהודי היה ליד בית הכנסת.

​

המבנה נהרס על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה היה בו מחסן. הבניין נבנה אז מחדש, מבנה התקרות הפנימיות שרד כולל הקישוטים וציפוי הגג.

 

בשנת 1980 בוצעו עבודות להגנה על הבניין. בין היתר הונח הגג על מבנה פלדה והקירות עוגנו.

​

הבניין בנוי אבן מפוצלת וחלקה מלבנים. בחוץ השתמרו שרידי עיטורי טיח מעל החלון שבמזרח. בפנים ישנה נישה מוקפת חומה לארון קודש ושרידי כתובות וקישוטים פרחוניים. נכון לעכשיו, הבניין עומד חרב ושומם, אין לרשות המקומית תקציב לשיפוץ.

​

בשנת 1987 נכנס בית הכנסת לפנקס הלאומי של אנדרטאות תחת המספר A-570 מיום 20 בנובמבר 1987.

​

ה"חיידר" 2

בית התפילה בוויליצ'קה (ul. Klasno) נבנה בראשית המאה ה-19. הוא צמוד לצד המזרחי של בית הכנסת. הוא נבנה מלבנים אדומות על גבי תוכנית מלבנית. זה כנראה נועד כבית תפילה לנשים. החלק הפנימי שלו נהרס על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה. לאחר 1945 שימש כמחסן לחומרי בניין של Przedsiębiorstwo Gospodarki Mieszkaniowej. הוא ננטש כעת והמבנה נמצא בסכנת קריסה.

​

​בית הכנסת החדש 2

בית התפילה בוויליצקה (ul. Seraf 11) הוקם בשנת 1911, ככל הנראה במקום בית התפילה שכבר היה. בזמן מלחמת העולם השנייה הרסו הגרמנים את בית הכנסת. לאחר המלחמה הוא נבנה מחדש והפך לדירות ובתי מלאכה. הבעלים של הבניין הוא: Spółdzielnia Inwalidów Promień (קואופרטיב הנכים פרומיאן).  בית התפילה נכנס לרשם הלאומי של אנדרטאות תחת מספר A-571 מיום 26 בנובמבר 1987.  

 

בית הכנסת החדש משמש היום מבנה מסחר וחנויות פרחים ומתנות. אין שילוט או לוח זיכרון

כתובת: Seraf 11, 32-020 Wieliczka  

​

בית העלמין 2

בית הקברות היהודי בווייליצקה הוקם במחצית הראשונה של המאה ה-16 בגבול בין וייליצ'קה והכפר גרובובקההשכן. נכון לעכשיו הכתובת שלו היא Siercza 145.     זהו אזור יער המכונה "הפארק בגראובקי", בסמוך לבריכה ציורית. במאה ה-18 הוגדרו רשמית גבולות בית הקברות. שטחו היה 1.92 דונם.  בשנת היה 1939 בית הקברות מוקף חומת אבן. 

​

הקבורה האחרונה הידועה התרחשה בשנת 1942. במהלך מלחמת העולם השנייה הרסו הגרמנים את בית הקברות. במקום קבר אחים בו נורו ונקברו כאלף יהודים. לאחר המלחמה נהרס בית הקברות וננטש. בשנת 2005, אדם אופטוביץ מ"אגודת הידידות הפולנית-ישראלית" התעניין בגורלו של בית העלמין. הוא ביקש מראש העיר של וויליצקה לנקוט צעדים להגנת בית הקברות מפני ההרס מתמשך, הרשויות העירוניות עשו מאמצים להסדיר את מעמדו החוקי של בית הקברות. 

​

ביוני 2006, במסגרת מסע לפולין של "עדים במדים", השתתפה קבוצה של 150 קצינים בוגרי קורס מג"דים ומ"פים בפרויקט של מכון יד לזהב"ה לשיקום ושימור בית העלמין בווייליצקה. בסיום הפרויקט התקיים טקס זיכרון צבאי לזכר הנרצחים ליד קבר האחים, שהונצח בשלט זיכרון שהוצב במקום.

​

כיום, בשטח של 1.78 דונם, השתמרו כ-50 מצבות מה–מאה ה-18 ועד המאה ה-20. הן היו עשויות אבן חול ואבן גיר. על מצבות האבן השטוחות נשמרו עיטורים וכתובות בעברית. בחלק המזרחי של בית הקברות יש קבר אחים של כאלף יהודים שנרצחו במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי הגרמנים. על הקבר הוקמה אנדרטה סמלית.  אין גדר לבית קברות, וגבולות בית הקברות אינם נשמרים.

​

אתר זכרון וקבר אחים בבית העלמין של וייליצ'קה 2

במהלך מלחמת העולם השנייה הגרמנים ביצעו הוצאות להורג רבות של יהודים  בבית העלמין בווילייצקה. לאחר השחרור נחשפה בבית הקברות אנדרטה, ובה כתובת:  "לזכרם של יותר מאלף יהודים פולנים שנרצחו בוויליצקה על ידי מוציאים להורג נאצים בשנים 1939 - 1942". כמו כן כתובים שמותיהם של כמה קורבנות.

​

בית העלמין מוזנח, הרוס ושומם, לא מטופל וסובל מוונדליזם. השלט של פרויקט קציני קורס מ"פים ומג"דים משנת 2006 הוסר ונעלם.

כתובת , 32-020    : Wieliczka Jewish Cemetery

​

מחנה עבודה בוייליצקה 3

באביב 1944 החליטו הנאצים להקים מחנה עבודה בכפייה במכרה המלח Wieliczka - Abraumbetrieb Wilhelmsburg - Arbeitslager Wieliczka . כתריסר צריפים הוקמו ליד פיר דנילוביץ והוקפו בגדר תיל. מחנה וייליצקה היה תחת חסות מחנה פלשוב, ויוזף ליבולד היה המפקד. האסירים הכלואים בו ניקו את השטח ממוקשים כך שבקיץ 1944 יוכל לפעול במקום בית מלאכה לתעשיית מתכת עבור מפעל התעופה במיילץ. ההערכה היא שהוא היה יכול להעסיק בין 3,000 עד 6,000 אסירים. מרבית העובדים היו יהודים שהועסקו בעבר במפעלים בבודיזין ומיילץ. בנוסף להם, עבדו פולנים מוסמכים גם בסדנאות, עם זאת הם חיו מחוץ למחנה.

​

באמצע אוגוסט 1944, כאשר הצבא האדום התקרב, חוסל המחנה, הצריפים האחרונים נהרסו בספטמבר. עובדים שעבדו במקום הועברו בין היתר למחנות בפלאשוב, פלוסנבורג, מאוטהאוזן ולמפעלים לתעשיית הנשק בליטומיש'ה (צ'כיה) ובסמוך ללינץ (אוסטריה).

​

על שטח הצריפים של המחנה הוקמה הוקמו מסעדה ובית קפה.

כתובת: Daniłowicza 13, 32-020 Wieliczka

​

הערה ביבליוגרפית:

יבלונסקי י., הימלמנדו. הדו"ח תועד ופורסם לפרסום על ידי א 'אוסשינסקה, "קרתא" 2011, מס' 66, עמ 79-70'70-79.

​

חיסול בית החולים היהודי בווייליצקה בשנת 1942 3

ב-15 באוגוסט 1942 הגיע מקרקוב קצין הגסטפו הגרמני קונדה והורה למועצה היהודית בווייליצקה להקים בית חולים יהודי עם 250 מיטות בגטו וייליצקה. לצורך כך הוקצו מבנים של החיידר ובית התמחוי היהודי לעניים, הממוקמים ברחוב Szpunar.  המבנים שופצו מיידית והוקם בית חולים. הפתיחה הרשמית התקיימה ב- 24 באוגוסט. בסך הכל אושפזו בבית החולים 113 חולים.

​

ב-26 באוגוסט הגיעו משאיות אס אס לבית החולים היהודי בתואנה של העברת חולים לגטו קרקוב. הם הועמסו על משאיות שהיו אמורות להוביל אותם ליער ניופולומיצה. ניסיונם של הרופאים והאחיות למנוע את הגירוש האכזרי הזה הביא לכך שהגרמנים הורו לכל הצוות הרפואי של בית החולים להצטרף לחולים, ,והם הובלו איתם ליער ניופולומיצה, שם נורו ונקברו בקברי אחים.

​

על מקומו של בית החולים היהודי עומד היום בית חולים עירוני

​

נמצאו רק חלק משמות הרופאים שנורו למוות:

1. ד"ר אוטמר ריינר (1895–1942), תעודה בשנת 1921, רופא פנימי מקרקוב, רופא ילדים יהודי בווייליצקה;

2. ד"ר אמליה נאה רובינשטיין יורקביץ (1892 –1942), תעודה בשנת 1916, הגיעה מקרקוב;

3. ד"ר לאון הירש (1899–1942), תעודה בשנת 1925, רופא עור מקרקוב;

4. ד"ר מנדל פישר (1894–1942), תעודה בשנת 1925, רופא כללי מ- frommigród Nowy, Jasło poviat;

5. ד"ר מוישץ מאוריסי סוסר (1892–1942), תעודה בשנת 1925, מתמחה מקרקוב;

6. ד"ר חיים הילשטיין (1876–1942), תעודה בשנת 1904, מתמחה מקרקוב;

7. ד"ר דוד גוטליב (1893–1942), תעודה בשנת 1921, רופא פנימי מקרקוב או ד"ר איזידור גוטליב (1905–1942), תעודה בשנת 1931, רופא כללי מקרקוב;

8. ד"ר אידה שטראוכן (? –1942), גינקולוג;

9. ד"ר פייגל וויינברגר (? -1942), רופא שיניים מווייליצקה.

 

כתובת: Szpunara 20, 32-020 Wieliczka

​

ביבליוגרפיה: סקולימובסקי ממ', השמדת בית החולים היהודי בוויליצקה בשנת 1942., השמדת בית החולים היהודי בוויליצקה בשנת 1942, " "פרצלדל לקארסקי", 1966, מס' 1.  '1. 

 

מוזיאון יודאיקה 3

במוזיאון עבודות המלח בווייליצ'קה רחוב זמקובה 8, מצויים חפצי יודאיקה:

1. תצלום של היהודי דומיניץ, מתקן מלח בוויליצקה - בסביבות 1930, 807 אוספים מיוחדים (החל משנת 1998).

2. תעודות אישיות של משפחת ברנשטיין היהודית מקלסנו, ארכיון כתבי היד M ArchiveKW בארכיון קטע 109 (החל משנת 1998).

3. הודעה על עקירת יהודים מוויליצ'קה, חתומה על ידי ד"ר שא, טקסט גרמני-פולני, קרקוב  22 באפריל 1942, לוחית 1261, אוספים מיוחדים / (החל משנת 1998).

4. חותם שעווה אטום של הקהילה היהודית בקלסנו, שנמצא עם מסמכי בורנשטיין שהוזכרו לעיל (החל משנת 1998).

5. תסריט: וולוסיק תדיאוש (החל משנת 1998).

6. דפים מיומנה של מריה ביל-בייקורובה - 10 ימים באוגוסט 1943 - אשר נוגע לפוגרום של היהודים בווייליצ'קה. 1081  אוספים מיוחדים / (החל משנת 1998).

7. העתק המאמר; Skulimowski Mieczysław, השמדת בית החולים היהודי ב- Wieliczka בשנת 1942. ב-: Przegląd Lekarski. R.Xxii, סדרה II מס '1 1966/1510 / אוספים מיוחדים / (החל משנת 1998).

 

כתובת: Zamkowa 8, 32-020 Wieliczka

 

​

הפניה ביבליוגרפית

• Wieliczka , [w:] האנציקלופדיה של החיים היהודיים לפני השואה ובמהלכה , אדום. ש. ספקטור, ג. וויגודר, ט. 3, ניו יורק 2001, ש. 1442.

• Wieliczka, [ב:] מילון גיאוגרפי של ממלכת פולין ומדינות סלאביות אחרות, כרך 13, בעריכת B. Chlebowski, ורשה 1893, עמ '320.

• Witkowski S., יהודים בפולין בימי הביניים. כולל שלזיה ופדניה של גדנסק , אולקוש 2007.

• Wojas Z., Wieliczka מאמצע המאה ה -17 עד 1772, [in:] Wieliczka: ההיסטוריה של העיר (עד 1980) , בעריכת S. Gawęda, A. Jodłowski, J. Piotrowicz, Kraków 1990.

• זאקני פ., יהודים בתולדות העיר וסלינה וליצ'קה (עד 1914 ), [ב:] מחקרים וחומרים להיסטוריה של מכרות המלח בפולין , כרך 20, Wieliczka 1997. 

• היהודים Wieliczka i Klasna 1872 - 2012. טקסטים ותצלומים , עורכים. U. zyznowska, A. Krzeczkowska, Siercza 2012.

​