שם הקהילה:             ואדוויצה (218)

שם בפולנית:             Wadowice
מקום/ כתובת:          

​תאריך:                    7/7/2022
אתרי תיעוד/שימור:   בתי כנסת, בית מדרש, בית עלמין,

                              אתר זיכרון, מוזיאון. 
מתעדים:                 מאיר שילה     עידן אופוטובסקי
אנשי קשר:     
 

  

תיאור כללי. סיפור הקהילה

אוכלוסיה:

• בשנת 1941: כ-6,862

• יהודים בשנת 1941: כ-1,437

• יהודים לאחר השואה: 170

​

תולדות הקהילה: 1

ואדוביצה היתה ידועה כיישוב במעמד של עיר עוד לפני 1327. באותה שנה קיבל עליו בעליה של ואדוביצה, הנסיך יאן מאושוויינצ'ים, את מרותו של מלך בוהמיה. בתחילת המאה ה- 15 פקדה את ואדוביצה דליקה שבה עלו באש כמעט כל בנייניה. ב- 1494 עברה העיר יחד עם הנסיכות אושווינצ'ים-זטור למרותו של מלך פולין. במפקד שנערך בשנים 1660- 1675 נתגלה, שבעיר מצויים בסך-הכול 75 בעלי בתים שרובם בעלי-המלאכה.

 

עד לחלוקתה הראשונה של פולין וסיפוחה של ואדוביצה לאוסטריה ב- 1772 קיבלה ואדוביצה פריבילגיות מידי מלכי פולין, כגון הזכות לקיים ימי-שוק שבועיים וימי-יריד שנתיים, הזכות להתארגן בגילדות ועוד. בין השאר קיבלה העיר גם את הפריבילגיה, שלפיה נאסרו מגורי היהודים בה. פריבילגיה זו אושרה ב- 1754 על-ידי המלך אוגוסט ה- 3.

 

ב- 1793 אישרו השלטונות האוסטריים את כל זכויותיה של ואדוביצה ובכלל זה גם האיסור על מגורי היהודים בה. העיר התפתחה במאה ה- 19; בשנות השישים של אותה מאה נבנה קסרקטין לחיל-המצב האוסטרי. ב- 1867 היתה ואדוביצה לעיר-נפה. ב- 1875 הוקם הבנין של הגימנסיה. ב- 1884 - בית-משפט מחוזי, ב- 1893 - בית-חולים אזורי, וב- 1896 חוברה העיר לרשת מסילות-הברזל. בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 הוקמו בה מפעלי-תעשייה זעירים, בעיקר לעיבוד התוצרת החקלאית. כאמור, ניתנה לואדוביצה הפריבילגיה שעל-פיה נאסרו מגורי-קבע של יהודים בעיר, ולפיכך לא הותר ליהודים להתיישב בעיר עד שנות ה- 60 למאה ה- 19. אפשר שמשפחה אחת או שתיים ישבה בה בזמן מן הזמנים ישיבת-קבע; כך למשל נמסר שב- 1820 ישבה בואדוביצה משפחה של נגר יהודי.

 

היהודים גרו בכפרים הסמוכים ובשכונת גרובלה שבפרבר ואדוביצה, שהיתה אחוזתם הפרטית של בני האצולה. בשכונה זו היה קיים אפילו בית-תפילה. ב- 1822 נמסר על 29 משפחות של יהודים, תושבי הכפרים הסמוכים לואדוביצה. אחד המתיישבים היהודים הראשונים בואדוביצה, שעקף את האיסור על מגורי-יהודים בעיר, היה ברוך טוברג. מאחר שהיה ממשתתפי המרד הפולני ב- 1863, תבע לעצמו את הזכות לגור במקום, ואמנם עלה בידו לשבור את התנגדותם של העירונים הפולנים ולקבוע בעיר את מקום מושבו. בעקבותיו הלכו יהודים אחרים, ולאחר הביטול של הגבלות מגורי היהודים בגליציה, על-פי החוקה מ- 1868, הלך וגדל מספר המתיישבים היהודים בואדוביצה, עד שבשנים 1880- 1910 שולש מספרם בעיר.

 

ראשוני המתיישבים באו משלזיה האוסטרית ולפיכך היה אורח חייהם לפי הנוסח המקובל בחבל ארץ זה, כלומר ראו את עצמם מתקדמים, "נאורים" לעומת יהודי גליציה "האורתודוכסים". לקראת סוף המאה ה- 19 גבר זרם המתיישבים היהודים מגליציה והללו השפיעו על קיום ההווי המסורתי הגליצאי בחיי הקהילה היהודית בואדוביצה. מרובה היתה תרומתם של היהודים לפיתוח הכלכלה בואדוביצה. המסחר הסיטונאי גדל והלך, בעיקר בקמח ותבואה, כ- 15 סיטונאים בענף-מסחר זה היו יהודים.

 

היזמים היהודים הקימו בסוף המאה ה- 19 ובתחילת ה- 20 מפעלי תעשייה; בין השאר בית-חרושת לדשנים בכפר הסמוך לואדוביצה, בתי-חרושת למסמרי-נעליים, למוצרי מלט, לנייר, למשקאות-חריפים, לסוכריות, וכן טחנת-קמח, מנסרה ועוד. כמה מיהודי ואדוביצה ארגנו תוצרת-בית של מטאטאים ומוצרי-קליעה, ואלה שווקו בכל האזור.

 

מקור-פרנסה נוסף ליהודי ואדוביצה שימשו הירידים בעיר גופא ובערי הסביבה. אופיינית התופעה לסוחרי ואדוביצה היהודים, שאפילו המכובדים והאמידים שבהם נהגו להשתתף בירידים עם מרכולתם. כמה וכמה מאנשי האינטליגנציה המקצועית השתקעו בואדוביצה בתקופה ההיא, וביניהם 2 רופאים 2 שופטים, 2 פקידים בבית-המשפט וכן כמה מורים בגימנסיה המקומית. הללו השתייכו לשכבת העלית של היהודים הנאורים בואדוביצה.

 

ועד הקהילה התארגן בשנות ה- 70 למאה ה- 19. בית-הכנסת הגדול נבנה בשנים 1885- 1889 ומבנהו בסגנון בתי-הכנסת המפוארים שבשלזיה. הבית נועד ל- 700 מתפללים לערך. עם גבור זרם המתיישבים מגליציה הוקמו לקראת סוף המאה ה- 19 בית-המדרש ועוד כמה בתי-תפילה ומניינים. עד 1892 קברו יהודי ואדוביצה את מתיהם בעיר זטור, ובאותה שנה קודש בית העלמין במקום. בבית-עלמין זה הובאו לקבורה גם יהודים רבים ששירתו בחיל-המצב שחנה בואדוביצה.

 

עם התארגנותו של ועד הקהילה הוקמה כמעט באותו זמן "חברת נשים" שמטרתה העיקרית טיפול בחולים ובנשים עניות. לעזרת הסוחרים ובעלי-המלאכה הנצרכים הוקמה בשנים הראשונות של המאה ה- 20 "קופת אשראי הדדי".

 

בראשותה של הקהילה המאורגנת בואדוביצה עמד מו"צ בלבד, ר' צבי אלימלך גרייזמן (נפטר ב- 1900). ב- 1904 נתמנה לרב העיר ר' מרדכי רוטנברג. ב- 1912 עבר הלה לכהן באנטוורפן. שם ישב עד תקופת השואה (נספה באושוויץ). ב- 1912 נתקבל לרב דמתא ר' אשר אנשיל זלטנרייך, שהמשיך בכהונתו עד תקופת השואה (נספה בפודגוז' ב- 1943).

 

עד מלחמת-העולם הראשונה לא היתה בואדוביצה פעילות ציונית מאורגנת. ראשי המדברים בחברה היו הנאורים מצד אחד, והחסידים, בעיקר חסידי בובוב, מצד אחר. ילדי ישראל למדו בבקרים בבית-הספר העממי הכללי, ואחרי-הצהרים בחדרים. הבחורים המתבגרים המשיכו בלימודיהם בבית-המדרש בפיקוחם של שני הדיינים, ר' שמשון גלבווקס ור' משה מולר. בגימנסיה המקומית למדו ב- 1910 בסך-הכול 10 יהודים מתוך כ- 100 תלמידים.

 

במלחמת-העולם הראשונה הוקם בואדוביצה מחנה שבויים רוסים. יהודי המקום טיפלו בנאמנות בשבויים היהודים שביניהם. הוקם בשבילם מטבח כשר ונערך סדר ליל פסח. זמן-מה חנה בואדוביצה גדוד-חיילים אוסטרי, שמקום מושבו הקבוע היה בסטניסלבוב. החיילים והקצינים היהודים של גדוד זה היו בין מפיצי הציונות הראשונים שהפיצו את דבר הציונות בואדוביצה, בעיקר בין בני הנוער. בהשפעתם של חיילים אלה התארגן לקראת סיום המלחמה קן של "השומר הצעיר".

 

בנובמבר 1918 ניסו כפריי הסביבה לערוך פוגרום ביהודי ואדוביצה. בדומה לפרעות שהתחוללו במקומות רבים בגליציה לאחר התפוררותה של האימפריה האוסטרית, הותקפו גם בואדוביצה כמה חנויות של יהודים. אולם בעליהן של אלו עמדו בפרץ והגנו בנשק על רכושם. לאחר השתדלויות של פרנסי הקהילה הגיבה גם הז'נדרמריה המקומית במרץ ודיכאה את ההתפרעויות באיבן. המיליציה הפולנית סירבה לקבל יהודים לשורותיה, ועל כן הוקמה במקום הגנה יהודית שאליה התגייסו 60 יהודים, חיילים לשעבר. עצם התארגנותם של היהודים מנעה את הפרעות בהיקף גדול יותר.

 

בין שתי המלחמות
בעקבות המלחמה התרוששו רבים מן הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים בואדוביצה. ב- 1919 נמנה שליש לערך מאוכלוסיית היהודים בעיר עם דלת העם. סיוע מעט קיבלה הקהילה מידי ועד הקהילה שבקרקוב. חלפו שנים אחדות עד ששוקמו מקורות הפרנסה של יהודי ואדוביצה, למרות התנאים הקשים של האינפלציה בשנות העשרים הראשונות ושל המיסוי הכבד שהוטל אז על הסוחרים ועל בעלי-מלאכה היהודים.

 

בעיר היו 16 סוחרים סיטונאים, שעסקו בענף המזון (קמח, תבואה) ועוד 36 סיטונאים בענפי מסחר אחרים. שאר היהודים שעסקו במסחר היו חנוונים, בעלי דוכנים ורוכלים. כ- 60 משפחות יהודיות התפרנסו על המלאכה, כמעט על כל ענפיה. אחוז ניכר מבעלי-המלאכה (כ- 20 במספר) היו חייטים. מהם כמה תופרי קונפקציה זולה. יצויינו כמה בתי-מלאכה שהיקף הייצור שלהם היה דומה לזה של תעשייה זעירה: 2 בתי-מלאכה לזכוכית, 1 לייצור גרבים, 1 לייצור ולתיקון מטריות, 2 לייצור מי-סודה, ביח"ר זעיר לייצור סוכריות ובית-דפוס. בסך-הכל היו בשנת 1921 בידי היהודים 51 בתי-מלאכה או מפעלי תעשייה זעירה, בהם הועסקו 159 איש, מהם 73 הבעלים ובני משפחותיהם, והשאר שכירים, ש- 41 מהם היו יהודים.

 

בין שתי מלחמות-העולם ישבו ישיבת קבע בואדוביצה כמה עשרות יהודים - אנשי אינטליגנציה מקצועית, ומהם: 10 עורכי דין, 5 רופאים, 4 רופאי-שיניים או מרפאי שיניים. המשבר הכלכלי בשנים 1929- 1931 פגע קשה בפרנסתם של יהודי ואדוביצה. באותן השנים נסגרו כתריסר בתי-מלאכה ובתי-מסחר יהודיים; סוחרים רבים לא היה בידיהם לפדות את הרישיונות לבתי-העסק שלהם, ועשרות שוליות של בעלי-מלאכה או פועלים היו למחוסרי עבודה. ב- 1932 נסגר ל- 4 חודשים בית-החרושת לנייר שבבעלות יהודית. איגוד הסוחרים היהודים בואדוביצה נאלץ באותה שנה לתת לחבריו הלוואות לימים ספורים בלבד, ובסכומים לא גדולים (כ- 200 זלוטי), כדי שהסוחרים הזעירים יוכלו להשלים איכשהו את מלאי הסחורה בחנויותיהם. בדומה לכך נהגה אגודת בעלי-המלאכה "יד חרוצים". סיוע באשראי ניכר יותר קיבלו הסוחרים ובעלי-המלאכה מאת "הבנק העממי" שהוקם ב- 1927 בתמיכת הג'וינט.

 

בבנק זה היו רשומים כ- 400 לקוחות ומחזור-הכספים שלו הגיע ב- 1932 לסך 5,500,000 זלוטי. באותה שנה נתן הבנק הלוואות בסך מיליון זלוטי לערך. במקביל לבנק העממי נתקיימה בואדוביצה קופת "גמילות חסדים", אלא שסכומי ההלוואות שהעניקה זו לנצרכים היו קטנים יותר, אם כי בלא ריבית או בריבית סמלית בלבד. ב- 1929 בלבד נתנה קופת גמ"ח 99 הלוואות בסך כולל של 10,941 זלוטי. ואף-על-פי-כן לא היה בכל צרכי הסיוע הכספי והאשראי הזול כדי לעצור בעד ההתרוששות ההולכת וגוברת של חלק ניכר מן האוכלוסייה היהודית, בעיקר בשנות ה- 30, עם גבור ההסתה האנטישמית וקריאות לחרם הכלכלה היהודית.

 

משנה לשנה הלכו והתרבו מקבלי סיוע במפעלי "קמחא דפסחא" של ועד הקהילה, וכן התרבו מקבצי-הנדבות בפורים ובערב יום הכיפורים. עזרה לעניים שבעניים הגישו החברות הוותיקות בואדוביצה, וכן החברות החדשות שהוקמו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. באותו פרק-זמן אף הרחיבה חברת הנשים, שהוזכרה לעיל, את פעולתה בתחום הסעד והעזרה, ובעיקר בטיפול בילדים נצרכים.

 

עם תום המלחמה נוסדה החברה לטיפול ביתומים. חברה זו ארגנה מדי שנה, בנוסף לטיפול השוטף בצורכי היתומים, קייטנות לכ- 40 יתומים או ילדי העניים. ב- 1935 הקימה החברה גם גן-ילדים. ב- 1932 ארגנה החברה פנימיית-יום ל- 30 ילדים בבנין ועד הקהילה. גם החברה המסורתית "ביקור חולים" הרחיבה את פעולותיה בקרב הנזקקים, וב- 1932 בלבד קיבלו בה טיפול רפואי חינם כ- 300 חולים. כן המשיכו לפעול בתקופה ההיא החברות "תומכי-עניים" ו"לינת-צדק".

 

ועד הקהילה אירגן ב- 1934 מפעלי-הזנה נוספים לילדיהם של מחוסרי העבודה וכן ליתומים. במפעלים אלה של הזנה נוספת לילדים שסבלו מתת-תזונה סייע גם הארגון "צנטוס". ב- 1936- 1937 היו בטיפולו של ארגון זה 30 ילדים.

 

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם הלכו ורבו הציונים וארגוניהם. בראשם עמדה מפלגת "המזרחי" (הוקמה ב- 1925) וארגוני-הנוער שלה, "צעירי המזרחי" ו"בנות המזרחי". השפעה ניכרת בקרב האוכלוסייה היהודית היתה גם ל"ציונים הכלליים" ולארגוני הנוער שלהם - "הנוער הציוני" ו"עקיבא". השמאל הציוני, שראשיתו בסניף "פועלי ציון", שנמסר על קיומו ב- 1917 ועל בסיסו קמה בשנות ה- 20 "ההתאחדות", התברך בארגון-נוער משלו - "השומר הצעיר", שהיה בין המגובשים והמאורגנים ביותר מבין שאר ארגוני הנוער היהודי בואדוביצה. בית"ר הוקם בואדוביצה ב- 1930, ואילו "גורדוניה-בוסליה" גילתה פעילות ענפה בקרב בני-הנוער בואדוביצה בשנים האחרונות קודם למלחמת-העולם השנייה.

 

בשנות ה- 30 הוקמו שני קיבוצי-הכשרה, של "השומר הדתי" ושל "גורדוניה-בוסליה", במשך התקופה קמו ופעלו הארגונים: ויצ"ו, "החלוץ", "עזרה" ועוד, בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1933 קיבלו "הציונים הכלליים" 50 קולות, "המזרחי" - 76, ואילו "רשימת ארץ-ישראל העובדת" - 45 קולות. אותה תמונה של חלוקת הקולות חזרה ונשנתה בבחירות לקונגרס הציוני של 1935; "הציונים הכלליים" - 123 קולות, "המזרחי" - 143, "רשימת ארץ-ישראל העובדת" - 79 ו"מפלגת המדינה" - 2 קולות בלבד.

 

ב- 1918 הוקם בואדוביצה ביוזמת הציונים בית-ספר עברי. נרשמו בו תלמידים רבים, אולם זמן קיומו היה קצר, והוא נסגר ב- 1920, כנראה מחמת קשיים כספיים. ב- 1930 הקים "המזרחי" גן-ילדים. בשנתיים הראשונות לקיומו של גן זה היו בו כ- 40 ילדים. "המזרחי" ניסה גם הוא להקים חדר-עברי, אולם יוזמתו לא יצאה אל הפועל. בואדוביצה התקיימו באותה תקופה שתי ישיבות: ישיבת "עץ-החיים" מייסודם של חסידי בובוב שבה למדו 30- 40 בחורים, וכן ישיבת "כתר תורה", מייסודם של חסידי רדומסק, ובה 15- 18 בחורים. בישיבת "עץ-החיים" תמכה החברה "תומכי אורייתא".

 

ב- 1934 הוקם מטעם "אגודת ישראל" בית-ספר לבנות "בית-יעקב", למדו בו כ- 40 תלמידות; ליד "בית-יעקב" התקיים זמן-מה גן-ילדים. ממוסדות-התרבות היהודיים בואדוביצה בתקופה ההיא יצויינו הספרייה ואולם-הקריאה, ומועדון האינטליגנציה היהודית (הוקם ב- 1938). ב- 1935 הוקם בית-עם. בתחום הספורט פעלו בואדוביצה מועדון "הגיבור" (הוקם ב- 1921) וכן מועדון "מכבי" אשר הוקם ופעל באותן השנים.

 

בשנות ה- 30 הלכו וגברו גילויי האנטישמיות בואדוביצה. ב- 1932 הופצו שם כרוזים, ובהם קריאה לחרם המסחר והמלאכה היהודית. הפצת כרוזים מסוג זה חזרה ונשנתה מדי שנה. ב- 1936 לא נענו השלטונות המקומיים לפניית יהודי ואדוביצה להעביר את ימי השוק והיריד שחלו בחגים היהודיים או בשבתות, כפי שהיה נהוג ומקובל, והדבר פגע קשה בסוחרים ובבעלי-מלאכה יהודים, שעיקר פרנסתם על ירידים אלה. באותה שנה הוכרז בבתי-הספר שבואדוביצה על איסור לקניית ספרי לימוד וציוד לימודי אצל סוחרים יהודים. בעקבות גזירת-השחיטה צומצמה מכסת הבשר הכשר שנועדה ליהודים, נסגרו כמה אטליזים כשרים ובמשך חודש ימים (פברואר 1937) לא יכלו יהודי ואדוביצה להשיג בשר, אפילו לשבתות.

​

במלחמת העולם השניה 1

בשל הקרבה היחסית אל הגבול והתמוטטותם המהירה של קווי ההגנה הפולניים באזור, התחילה כבר ביום השני למלחמה ב- 2.9.39, בריחה המונית מן העיר. רוב היהודים הצטרפו אל הנמלטים, אולם רק קומץ קטן מביניהם עלה בידו להגיע מזרחה לנהר סאן, אל האזור שנתפס בידי הסובייטים. הפצצות חיל האוויר הגרמני, המחסור באמצעי-תחבורה וניתוק הדרכים על-ידי הצבא הגרמני - כל אלה מנעו מן הפליטים את האפשרות להתרחק מואדוביצה. ואמנם קבוצות גדולות של יהודי ואדוביצה נשארו פזורות ביישובים של גליציה המערבית כמו קרקוב, טרנוב וז'שוב, וכן בעיירות קטנות. לאחר שהוברר לפליטים היהודים מואדוביצה שאין להם כל סיכוי להימלט מפני הגרמנים, שבו רובם לעירם.

​

כמה צעירים יהודים ששירתו בצבא הפולני נפלו בקרבות נגד הגרמנים בספטמבר 1939. מספר היהודים בעיר בתחילת הכיבוש הגרמני נאמד בכ- 1,400 איש. הגרמנים נכנסו לעיר ב- 4.9.39, וכבר ביום הראשון לכיבוש נהרג יהודי אחד בידי חיילי הוורמכט בטענה ש"ריגל" לטובת פולין. כעבור זמן קצר העלו הגרמנים באש ופוצצו את בית-הכנסת המרכזי בעיר וכמה בתי-תפילה. השבועות הראשונים של הכיבוש עמדו בסימן של שדידת הרכוש היהודי על-ידי החיילים הגרמנים, "הפולקסדויטשה" והאספסוף הפולני. הם פרצו לחנויות, ערכו חיפושים בדירות וגזלו סחורות ודברי-ערך.

​

במחצית הראשונה של אוקטובר 1939 סופח שטח זגלמביה, ובכללו גם ואדוביצה, לתחום הרייך. ממועד זה גברו עוד יותר הגזירות נגד יהודי העיר; הגבלות תנועה מחוץ לעיר, איסורים להלך ברחובות ראשיים (ברחובות 3 במאי, מיצקביץ', סלובצקי וקרמליצקה) ובכיכרות מרכזיות חובת עבודת-כפייה ונשיאת סרט לבן ובו מגן-דוד על הזרוע השמאלית. כמו-כן הוחל בהחרמת החנויות והמפעלים שבבעלות יהודית והעברתם לידי "נאמנים אריים".

​

בנובמבר 1939 ציוו הגרמנים להקים יודנרט ולכלול בו את ראשי הקהילה. חברי ועד הקהילה מלפני המלחמה עזבו בחלקם את העיר, וביניהם ראש הוועד וילהלם קלוגר. אבל גם הציבור היהודי בואדוביצה היה מעוניין שהיודנרט יכלול מנהיגים ותיקים ומנוסים, שיוכלו לטפל בבעיות קהילה בתנאים החמורים שנוצרו. ואמנם ביודנרט הראשון בואדוביצה נכללו אישים חשובים ובראשם ראובן שארפר, מי שהיה בעבר (אף-כי לא בקדנציה האחרונה) יו"ר ועד הקהילה. עם חברי היודנרט נמנו גם יצחק בורגר, בריש וולף, אליהו פישגורונד וקלמן פרופר. שארפר. יו"ר המועצה היהודית, נתן בפעילותו ביטוי לצרכיה החיוניים של הקהילה בואדוביצה ולא השלים עם התערבותו של מוניק מרין, יו"ר היודנרט המרכזי בסוסנובייץ, שחייב ציות להוראות הגרמנים. מטעמים אלה ויתר שארפר על תפקידו ובמקומו נתמנה בריש-וולף, מפעילי "המזרחי" לפני המלחמה.

​

בואדוביצה פעל ברוך מאירצ'ק שליח מטעם היודנרט המרכזי בסוסנובייץ. השפעתו גברה והלכה עד שהיה ביולי 1942 הפך לדמות המרכזית במועצה היהודית ובגטו. הגרמנים תבעו מדי יום מן היודנרט אנשים לעבודות-כפייה. נשים יהודיות הועסקו בעבודות ניקיון בתחנת-המשטרה, במחנות-צבא ובדירות פרטיות של אנשי הממשל הגרמני. הגברים עבדו בתיקון דרכים וגשרים ובוויסות מי הנהר סקאווה. כן עסק היודנרט בגביית כספים מבני הקהילה לתשלום קונטריבוציות.

​

מצבם הכלכלי של יהודי ואדוביצה החמיר והלך, וביוזמת היודנרט אורגנה עזרה לנזקקים. הללו נתמכו בדרכים שונות: במצרכי מזון, ביגוד והנעלה ואף בהקצבה חודשית במזומנים. כן הקים היודנרט מרפאה, ולנזקקים ניתן טיפול רפואי חינם. מאמצים מיוחדים השקיעו בני הקהילה וראשיה ביצירת מקומות-תעסוקה ובחיפוש עבודה במפעלים חיוניים למשק הגרמני. בדרך זו הם קיוו לצמצם את החטיפות לעבודות-כפייה מחוץ לעיר. ואמנם ב- 1940 פתח היודנרט קורסים מקצועיים לצעירים יהודים. באותה שנה נתקיים בין השאר קורס לגזירה ולתפירה שבו השתתפו כ- 50 צעירות.

​

ב- 1940 הובאו לואדוביצה כ- 300 משפחות יהודיות שגורשו מיישובי הסביבה צ'יישין, קטוביצה, ז'יבייץ, ביילסקו-ביאלה צ'חוביצה ודז'יידז'יצה. הקהילה המקומית עשתה להקלת מצבם של הפליטים הללו. הם שוכנו בבניינים ציבוריים, בחנויות ריקות, במחסנים ובדירות פרטיות. סניף של י.ס.ס. פתח מטבח ציבורי שחילק ארוחות חמות לפליטים ולנזקקים מבין האוכלוסיה היהודית המקומית. הגרמנים אסרו על כל פעילות חינוכית בקרב ילדי ישראל. אף-על-פי-כן נתקיימו בואדוביצה קבוצות-לימוד חשאיות. המבוגרים וכן הנוער המתבגר לימדו את הצעירים. היודנראט ניצל גם את מעט האפשרויות שהיו קיימות ואירגן בקיץ 1940 וב- 1941 קייטנות לעשרות ילדים בכפר גוז'ן.

​

בסתיו 1940 שולחה קבוצה של כ- 100 גברים יהודים למחנה העבודה באוטמוט, שם הועסקו בסלילת כבישים באזור ובעבודה בבית-חרושת לנעליים. בתחילת 1941 תכפו החטיפות והשילוחים למחנות-העבודה. באפריל 1941 שולחו יותר מ- 50 איש למחנה-העבודה בגוגולין. במחנה זה נמצאו גם יהודים מצ'כיה, מבלגיה ומהולנד. הכלואים עבדו בסלילת כבישים ובחוות חקלאיות בסביבת המחנה. בעקבות הסלקציות שנערכו במחנה שולחו ה"בלתי כשרים לעבודה" להמתה באושוויץ.

​

באביב 1941 גבר הטרור הגרמני נגד בני הקהילה בואדוביצה. כתוצאה מהלשנה של "פולקסדויטשה" נאסרו 8 יהודים באשמה שהם "קומוניסטים". הללו נחקרו, עונו, ולבסוף הועברו לאושוויץ ושם נספו. כדי למנוע ככל האפשר חטיפות למחנות-העבודה הגבירו יהודי ואדוביצה את מאמציהם למצוא עבודה בעיר עצמה, או לפחות בקרבתה, כדי שיתאפשר לעובדים לחזור בגמר יום עבודתם המפרך למשפחותיהם. ב"שופים" שבמקום עבדו יהודים בייצור מדי-צבא לוורמכט, מעילי-גשם, חגורות וחולצות. יהודים שביקשו להתקבל לעבודה ב"שופים" אלה, היו חייבים להביא עמהם מכונות-תפירה וכלי-עבודה.

​

בראשית 1942 עבדו ב"שופים" יותר מ- 1,000 יהודים מואדוביצה ומיישובי הסביבה. באותו פרק-זמן המשיכו היהודים לעבוד בוויסות מי הנהר סקאווה ופלגיו באזור. אולם העבודה במקומות "חיוניים" אלה לא מנעה מן הגרמנים את המשך החטיפות למחנות-העבודה. המשטרה היהודית המקומית נדרשה לספק אנשים למחנות-העבודה, אך לא תמיד צייתו אנשיה להוראות הגרמנים. ובאחת העדויות נאמר על השוטרים היהודים בואדוביצה ש"הם היו מזהירים בעוד מועד את האנשים שנכללו ברשימות למשלוח למחנות-העבודה". כדי למלא מכסות המיועדים למחנות-העבודה היה היודנרט המרכזי בסוסנובייץ שולח משטרה יהודית משלו.

​

ביוני 1942 הובאו אל ואדוביצה יהודים שגורשו מיישובי הסביבה קנטי, סוחה, זטור. עד מהרה הסתבר שהם רוכזו בואדוביצה לקראת הגירוש ההמוני הראשון שהתחיל ב- 2.7.42. באותו יום הגיעו אליו, אנשי הגסטפו והאס-אס מסוסנובייץ, שציוו על כל היהודים לעזוב את דירותיהם ולהתרכז בקסרקטין שליד הרחוב זטורסקה. הדירות שפונו נסגרו ונחתמו. אל מקום האיסוף הובאו גם העובדים ששהו במפעלים בשעה שהתחילה האקציה. במקום הריכוז נתקיימה סלקציה. תחילה סודרו קבוצות עובדים לפי מקומות העבודה. נשים, ילדים וקשישים הופרדו וסודרו בקבוצות נפרדות. במהלך האקציה חולקו "הכשרים לעבודה" לשתי קבוצות גדולות; אנשי הקבוצה האחת נועדו להישאר בו, כדי להמשיך לעבוד ב"שופים" ואילו אנשי הקבוצה השנייה שולחו למחנות בסקראו ולגרוס-רוזן.

​

לקראת סיום האקציה הסתבר לגרמנים שמספר האנשים שנועדו להישלח למוות אין בו די, ולכן קיימו סלקציה נוספת בקרב אלה שהיו אמורים, לפי שעה, להישאר בואדוביצה וצרפו אליהם כמה עשרות אנשים נוספים, והמשלוח יצא מזרחה, כנראה, למחנה-המוות בבלז'ץ. למחרת האקציה, ב- 3.7.42, הוקם בואדוביצה גטו סגור. לתוך הגטו הזה הוכנסו שרידי קהילת ואדוביצה, בעיקר הללו שהיו דרושים לעבודה במפעלים חיוניים למשק הגרמני. כן הועברו אל הגטו אחרוני היהודים מיישובי הסביבה וביניהם יהודי אנדריחוב. אוכלוסיית הגטו מנתה קרוב ל- 1,400 איש, ובשטחו נכללו הרחובות מיידלרסקה, קרנטה, פיאסקובה וחלק של הרחוב זטורסקה מלבד הבתים שברחוב זטורסקה היה זה האזור המוזנח ביותר בעיר.

 

במהלך חודש יולי 1942 ניסו לחדור לגטו יהודים שעלה בידיהם להסתתר בעת האקציה מתחילת אותו חודש. רבים מהם נתפסו והוצאו להורג בידי אנשי הגסטפו. המצב בגטו היה קשה ביותר: הצפיפות הגדולה, הרעב והמחלות הפילו חללים רבים. כדי להקל על הרעב נפתח מטבח ציבורי. צוות מרפאה בהנהלתו של ד"ר בטר טיפל במסירות בחולים כדי למנוע התפשטות מגיפות. פרק-הזמן יולי 1942 - מאי 1943 עמד בסימן מאבקם לחיים של שרידי הקהילה. בגטו עצמו דאגו יושביו להמשך העזרה הדדית. לכמה עשרות ילדים, שהתקבצו שוב בגטו לאחר האקציה הקודמת, אורגנו שיעורים חשאיים. לשימת-לב מיוחדת זכו היתומים שקיבלו מזון ובגדים.

 

באותה תקופה גברו הניסיונות להימלט לסלובקיה, אך הם היו כרוכים בסכנות רבות. תחילה היה על הנמלטים לגנוב את הגבול לאזור וייליצ'קה, ומשם לעבור את הגבול לסלובקיה. כמה וכמה נמלטים נתפסו והוצאו להורג.   ב- 10.5.43 שולחו 100 צעירות יהודיות מגטו ואדוביצה למחנות-העבודה בגרמניה. דרך יסורים ארוכה עברו הצעירות הללו במחנות רבים, ומקצתן זכו לשחרור באביב 1945.

​

ב- 10.8.43 התקיימה אקציית החיסול. 2 כל יושבי הגטו הוצאו מבתיהם ורוכזו בכיכר השוק. החולים הובלו אל כיכר-האיסוף כשהם נתמכים בידי בני-המשפחה או מכרים. בכיכר נדרשו היהודים למסור את כל התכשיטים ודברי-הערך שברשותם. במקום היו גם קורבנות בנפש. עם סיום האקציה הוכנסו האנשים לקרונות משא והובלו למחנה-המוות באושוויץ ושם נספו. לאחר חיסול הגטו נמשך המצוד אחר המסתתרים במחבואים בגטו וב"צד הארי", רובם נתגלו והוצאו להורג. ההערכה היא, כי רק בידי 10 יהודים עלה להסתתר ולהינצל בואדוביצה עצמה.

 

אומדן כלל הניצולים של יהודי העיר, מהם משוחררי המחנות, הוא כ- 170.

 

יחידים מבני הקהילה חזרו אחרי המלחמה לואדוביצה וגרו בה זמן קצר, אך בסופו של דבר עזבו את המקום בדרכם לישראל או למדינות המערב. התברר להם כי הם לא יכלו לבנות מחדש את חייהם, מכיוון שכל מה ששרד נלקח על ידי פולנים.  שרידי השואה הראשונים שחזרו לואדוביצה התגוררו במלון הסה (ברחוב סיינקביצ'ה), אך עד מהרה הם החליטו לעזוב את ואדוביצה לאלתר. בין הניצולים היחידים שניסו להתחיל בחיים חדשים בואדוביצה היה אדולף אבל, הוא פתח את המסעדה הקודמת שלו, אך בשנת 1949 הוא גם עזב.

 

בואדוביצה נשאר רק יהודי אחד - ג'קוב סנסר. 

 

​

תיעוד אתר/שרידי הקהילה:

בית הכנסת הישן 2

בית הכנסת הישן בואדוביצה הוקם בשנת 1830. היה זה בית כנסת מעץ, שנבנה בסמוך לאחוזה "מיקולאג '" בפרברי ואדוביצה, מה שנקרא גרובלך (סביב צומת הרחובות פולנה ובלוני). לא ידוע מתי נהרס.

​

על שטח בו עמד בית הכנסת הישן עשוי מעץ של ואדוויצה שהוקם ברחוב פולנה ב- 1830 ונחרב ישנו היום מגרש חניה רחב ידיים.

​

כתובת: Błonie 1, 34-100 Wadowice (מגרש חניה)

 

​

בית הכנסת החדש

בית הכנסת החדש בואדוביצה, הנושא את הכתובת, רחוב גמנסיון 10 (Gimnazjalna 23-21, Wadowice), נבנה בשנים 1889-1885 . מכיוון שלא היה די בתרומות של המתפללים - באותה תקופה כ 75 משפחות - ניתנה הלוואה בבנקים של ביילסקו, אשר נפרעה עד שנת 1918. הבונה היה אינג. קרול קורן מביילסקו, מייסד בית הכנסת המקומי.

 

בית הכנסת ואדוביצה הוקם ביוזמתם של יהודי גרמניה, בסגנון פופולרי בגרמניה בסוף המאה ה -19, עיצוב הפנים היה פשוט, ללא ציורי קיר, למעט התקרה שעוטרה בכוכבים. מעל ארון חודש היה ציטוט מהתנ"ך, בקדמת הארון הייתה בימה עשויה עץ, עיצוב בית הכנסת כלל גם עזרת נשים. בבית הכנסת היו כמה מאות מושבים; יחד עם העומדים הוא יכול היה להכיל כמעט את כל חברי הקהילה. מבחוץ נראה כמבנה גבוה שהוכתר בכיפה, הוא היה מוקף בחצר גדולה ומגודרת.

 

בשנת 1937, במהלך קונצרט של החזן דוד קוסביצקי, ביקרו בבית הכנסת גם קרול ווייטילה הצעיר - לימים הארכיבישוף מקרקוב והאפיפיור ג'ון פול השני.

​

באוקטובר 1939 שרפו הגרמנים את בית הכנסת ופוצצו את הקירות שנותרו בקיץ 1940, ההריסות פונו ולאחר המלחמה הוקם בניין חדש במקום בו עמד, בו שוכן כיום גן ילדים.

​

בשנת 1989 נחשף לוח זיכרון לזכר 2,000 יהודים מואדוביצה, על הלוח נכתב בפולנית ובעברית: "לוח זיכרון זה להנצחת קהילת יהודי אזור ואדוביצה, חייהם, מותם והשמדתם במהלך הכיבוש הנאצי", הלוח הוצב במקום בו נהרס בית הכנסת על ידי הנאצים , הלוח הוצב ביוזמת אנשי שארית הפליטה של ​​היהודים מואדוביצה החיים במדינות שונות בעולם." 

​

בית הכנסת החדש ברחוב גמנסיון 10 נהרס ועל חורבותיו הוקם בית ספר. על קיר הכניסה הוצב לוח זיכרון גדול לזכר יהודי ואדוויצה שנרצחו בשואה ובחזית בית הספר על המדרכה מוצב לוח תצוגה עם הסבר ותמונת בית הכנסת המפואר שעמד במקום ונהרס ע"י הנאצים.

 

כתובת: Gimnazjalna 10, 34-100 Wadowice

 

​

השטיבל של יעקב לנגר 2

יעקב לנגר הקים בביתו שברחוב טטרזנסקה שטיבל שבמשך שנים רבות חלק את אחד מחדרי דירתו כך שאנשים המתגוררים רחוק מבית הכנסת העירוני יוכלו להתפלל שם, הוא גם דאג לניקיון ולחימום. לאחר מותו, אשתו רחל טיפלה בבית התפילה. לאחר הריסת בית הכנסת הגדול ובית התפילה החסידי על ידי הגרמנים, היה זה מקום התפילה היחיד בעיר.

 

על שטח השטיבל של יעקב לנגר שפתח את ביתו לתפילה אחרי שכל בתי הכנסת נהרסו והפך להיות מקום התפילה היחיד בואדוויצה – עומד כיום בית מגורים.

 

כתובת : Tatrzańska 19, Wadowice

​

​

בית התפילה המזרחי בוואדוביצה (רחוב טטרזנסקה פינת בסקידצקה)

בתקופת המלחמה ברחוב טטרזנסקה היה בית התפילה של הארגון הציוני המזרחי.

​

בית התפילה המזרחי ממוקם בפינה הצפונית של רחוב טטרנזקה 20 היום משמש בית מגורים.

​

כתובת: Tatrzańska 20, 34-100 Wadowice

​

​

בית המדרש

בקרב היהודים שהתגוררו בואדוביצה היו הרבה חסידים, מבובובה (רובם), בעלז, רדום ודזיאלושיצ'ה. הם לא רצו להתפלל בבית הכנסת הרפורמי, ולכן בסוף המאה ה -19 הם בנו את בית התפילה שלהם, שנקרא קלויז. ככל הנראה הוא היה ממוקם ליד בית הכנסת הרפורמי ברחוב גימנסיון 10 (היום Gimnazjalna 15a).

​

מגידים ודרשנים נודדים השתתפו שם בתפילות, ובערבי שבת נערכו סעודות שבת ובמוצאי שבת סעודות מלוה מלכה. הבניין עדיין קיים.

​

ממול לבית הספר עומד על תילו בית המדרש החסידי של חסידי בובוב ברחוב גמנסיון  15A.

 

מפת התמצאות: Gimnazjalna 15A, 34-100 Wadowice

​

​

המקווה בואדוביצה (רחוב ברסקה 12) 2

המקווה בואדוביצה היה בתקופת המלחמה באזור בית הכנסת, ברחוב ברסקה 12. כיום המבנה משמש כמכבסה.

​

כתובת: Barska 12, 34-100 Wadowice

​

​

בית העלמין

בית העלמין היהודי בואדוביצה הוקם בסוף המאה ה -19 בדרך המובילה לכפר טומיצה הסמוך. הוא ממוקם בצד המזרחי של רחוב טומיצה/ הצבא הפולני, מאחורי פסי הרכבת.

 

בתחילה נקברו יהודים מואדוביצה בבית העלמין בזטור, בשנת 1882 רכשה העירייה שני מגרשים בשטח של 5,866 מ"ר. בית העלמין הוקם במשך כמה שנים, באותה תקופה השטח היה מפולס  והוקם בית לוויות. נבנתה חומת גדר סביב בית העלמין כולו, במקביל, סיימו היהודים מואדוביצה את חוזה הקבורה עם עיריית זטור. בשנת 1894 נרכשה חלקת אדמה חדשה, המשתרעת על שטח של 941 מ"ר שהרחיבה את בית העלמין.

 

חברה קדישא עסקה בכל העבודות הקשורות בסידור הקבורה בית העלמין. יו"ר חברה קדישא היה אליעזר צ'חנובסקי. בשנים האחרונות לקיומה של הקהילה חברי החברה קדישא היו: אליעזר ביננשטוק, אנשיל ברגר, ג'קוב ברטה, חיים סיזנר, טוביאס איינהורן, אוג'אש גרטל, יהודה גוטליב, שמואל קאופמן, דוד קלוגר, לייבל אורבאום, מיכה שטורם, מנחם מנדל שנגוט, משה רובנר, ברנרד וואצמן, רוזה בלמוט, ביילה איינהורן, חווה גרובנר, רבקה גולדברג, ג'טי נוהרט, ליבא רפפורט , שכר הלוויה שקבעה המועצה הדתית הסתכם בסוף       המאה ה – 19 ב – 100 זלוטי.

 

בנוסף לתושבי הקהילה, נקברו בבית העלמין היהודי גם חיילים יהודים מחיל המצב שהוצב בואדוביצה, רבים מהם מתו במהלך מגפת הטיפוס במלחמת העולם הראשונה. במקרה של מותו של חייל יהודי, הייתה זו חובתם של הרשויות הצבאיות ליידע את החברת קדישא, שחבריה הגיעו לבית החולים הצבאי להעניק למנוח את שירותי ההלוויה והקבורה. ב- 16 באפריל 1939 הובא למנוחת עולמים עצמותיו של סא"ל הנריק טאוב, שמת ב 26 בינואר 1919 כתוצאה מפציעה קשה במהלך הקרבות על צ'יזשין שלזיה.

 

הקורבן הראשון של מלחמת העולם השנייה שנקבר בבית העלמין היה יהודי שהוצא להורג על ידי הנאצים יום לאחר כיבוש העיר בגין גזר דין מוות באשמת ריגול, לא ניתן היה לבסס את זהותו. השני היה חייל שנהרג במהלך הלחימה בצ'וצ'ניה לאחר שהוצא מבית קברות קתולי בו נקבר בטעות.  לאחר הקמת הגטו, משפחותיהם של המתים שם לא הורשו ללוות את קרוביהם לבית העלמין כיוון שהיה מחוץ לאזור המיועד ליהודים, רק מספר מצומצם של אנשי חברה קדישא קיבלו אישור לעזוב את הגטו ולהגיע להלוויה.

 

במהלך מלחמת העולם השנייה מכרו שלטונות הכיבוש הגרמניים את שטח בית העלמין היהודי בואדוביצה ליזם ממינכן ששמו אינו ידוע. הוא הגיע לואדוביצה עם בנו בסוף המלחמה,  הם סקרו את השטח ובצעו רשימה של מצבות, ואף החלו להפוך אותם, מתוך כוונה לקחת אותם לגרמניה. לאחר המלחמה שלח היזם מכתב ובו ביקש ממנהל בית העלמין לשמור על רכושו, מתוך כוונה להחזיר את הנכס אליו. למרות זאת בית העלמין שרד את המלחמה, ישנו מכתב מאת קדוב רוזנברג, מואדוביצה, שכתב בשנת 1945 כי "בית הקברות היה במצב טוב ".

​

לאחר המלחמה, הודות למאמציו של יו"ר קהילת קרקוב, מאיר יעקובוביץ ', יליד ואדוביצה, הועמדו מצבות הפוכות, החומה סביב בית העלמין והבניין בו התגורר שומר בית העלמין שופצו. מאיר יעקובוביץ ושרידים מיהודי ואדוביצה שהתיישבו בקרקוב לאחר המלחמה מימנו את עבודת השיפוץ.

 

בשנת 1964 נכרה קבר אחים בבית העלמין, אליו הועברו גופותיהם של 92 יהודים שנרצחו בשנת 1943 במקוב פודהלנסקי לאחר אקציית החיסול, הנרצחים ניסו להימלט במהלך הגירוש למחנה ההשמדה בלזץ, הם התחבאו ביערות שמסביב ונתפסו על ידי הגרמנים ונורו. אנדרטה סמלית עם כתובת בפולנית ובעברית הונחה על קבר האחים בבית העלמין ואדוביצה.

 

בשנים 1992 - 1993, ביוזמתם של יהודי ואדוביצה המתגוררים מחוץ לפולין, ובמיוחד דוד יעקובוביץ, שופץ בית העלמין, המונצח על לוח בבית הלוויות, עבודות שיקום משמעותיות נוספות בוצעו בשנים 1997-1999, בית העלמין עדיין פתוח לקבורה.

 

שטח בית הקברות משתרע על שטח של כ- 0.5 דונם, הממוקם על מדרון תלול  לכיוון הבריכות שמאחורי בית העלמין, היום מוקף חומה, קיר חומת בית העלמין שופץ ונבנה מחדש, כל המצבות פונות מזרחה. השביל המוביל משער היציאה מחלק את בית הקברות לשני חלקים, ישנים וחדשים יותר, המצבות העתיקות ביותר מימין, גברים נקברו בחלקה נפרדת  והנשים בחלקה נפרדת, במיוחד בחלק הישן של בית העלמין. . החלק העתיק ביותר מלא בסבך שיחים ועצים.

 

בבית העלמין שרדו 566 מצבות, מתוכם כמאה טושטשו, הושמדו או התהפכו באופן שאינו מאפשר לקרוא את הכיתוב, המצבה העתיקה ביותר שייכת לברוך טיברג, הוא השתתף במרד בינואר בשנת 1863, לאחר מכן הורשה להתיישב בואדוביצה כיהודי הראשון.

 

בין הקבורים בבית העלמין, ניתן למצוא את פעילי הקהילה היהודית המקומית, ובהם איזידור דניאל, ישראל הופרט, מקיאג 'יעקובוביץ' וזכריאש קלוגר.

 

בית העלמין בואדוביצה נכנס לרשימה בפנקס האנדרטאות: A-661/91 מיום 8.06.1990.

​

בית העלמין סגור על מנעול ובריח ואין מענה טלפוני למי שפונה ומבקש לבקר.

​

כתובת Wojska Polskiego 52, 34-100 Wadowice :  ( פניה ימינה מכביש 28 צפונה מוואדוביצה)  

​

​

האנדרטה לזכר קרבנות השואה 2

עדות:
בשנת 1964 הוציאה הקהילה היהודית בקרקוב את גופותיהם של 92 יהודים, שנרצחו על ידי הגרמנים בשנת 1943 במקוב פודהלנסקי ונקברו בחצר הווילה, שבמהלך המלחמה שוכן בה בית הספר של תלמידי האס אס והגסטפו. לאחר המלחמה הוקם חדר זיכרון בבנין של המפעל הכימי באושווניצ'ים . הקורבנות הובאו לקבורה בבית הקברות בואדוביצה. הלוויה ממלכתית התקיימה ב- 26 בפברואר 1964.

 

על האנדרטה - גוש גרניט גדול - המונח על קבר ההמונים שלהם, יש כתובת בעברית ובפולנית: "לזכרם של יהודים מוודוביצה, צ'יז'ין, קטוביץ ', יובייץ, בילסקו, דז'יצ'יצה, צ'כוביץ', אנדריצ'וב, קטי, סוחה וזטור, שעונו בגטו בוואדוביצה על ידי בריונים נאציים ונרצחו בשנים 1942-43 במחנות ההשמדה בבלזץ 'ובאושווינצ'ים. קבר של 92 יהודים שנרצחו על ידי הנאציים בשנת 1943 במקוב פודהלנסקי, ביניהם גודמן ג'אקוב וברנרד, סלימר פריידריק ואולגה והבן שמעון, בן 4, אנו נוצרים בלבנו את זכרם והשמדתם."

​

​

מוזיאון יודאיקה בואדוביצה

במוזיאון העירוני בואדוביצה, כחלק מתערוכת הקבע על ההיסטוריה של אזור ואדוביצה, ניתן לראות את החנוכייה, מאוצר הקהילה היהודית - הפריט היחיד שנשאר מבית הכנסת ואדוביצה.

​

המוזיאון מאחסן גם מזכרות אחרות של יהודי המקום - בין היתר עדות של סטודנט יהודי, תצלומי קבוצות ספורט, תמונות של אזרחי העיר, בית כנסת מתקופת המלחמה, שריפתו והריסתו על ידי הגרמנים.

​

מוזיאון העיר בואדוביצה, מול ביתו של יוחנן פאולוס השני.

כתובת: Kościelna 4, Wadowice

​

​

מוזיאון אמיל זגדלוביץ

במוזיאון אמיל זגדלוביץ בגורזני גורנה הסמוך יש הרבה תצלומי ארכיון של יהודי ואדוביצה. שם ניתן לראות גם לוחות עץ ייחודיים עם כתובת פולנית ועברית. המוזיאון פתוח רק בעונה שישי עד ראשון, בימים אחרים ומחוץ לעונה אתה צריך לקבוע פגישה טלפונית.

​

כתובת: מוזיאון אמיל זגדלוביץ ' 34-100 וודוביצה, גורזין גורני 2, טלפון 33 823 27 97.

Gmina Wadowice, פולין

​

 

הפניה ביבליוגרפית

• איוונסקה ק., פיתוח התיישבות יהודית בוואדוביצה , "וודוביאנה" 2005, מס '9.

• ספר זיכרון לקהילות וודוביץ ', אנדריצ'וב, קלווארחה, מיסלניצה, סוטה , עורכים: יעקובוביץ', רמת גן 1968.

• מיכאלביץ 'ג' , מחוזות רשומות יהודיות וקהילות דתיות יהודיות בגליציה , קרקוב 1995.

• סמסונובסקה ק ', ערכים דתיים וקהילותיהם במחוז קרקוב (1918–1939) , קרקוב 2005.

• חוק הקומונה הדתית הישראלית בוואדוויצה, וודוביצה 1898.

• סטודניצקי ג ', מחקרים בתולדות העיר , וודוביץ 1997.

• זיארקובסקה א ', גטו וודוביצקי , פוביאט וודוביצקי [באינטרנט] http://www.wadowicki.iap.pl/?id=14406&location=f&msg=1 [גישה: 09.06.2014].

​

​​