שם הקהילה:             טשביניה (235)

שם בפולנית:             Trzebinia
מקום/ כתובת:          

​תאריך:                    10/7/2022
אתרי תיעוד/שימור:   בתי כנסת, בית עלמין, אתרי זיכרון,

                              מחנה עבודה 
מתעדים:                 מאיר שילה     עידן אופוטובסקי
אנשי קשר:     
 

  

תיאור כללי. סיפור הקהילה

אוכלוסיה:

• בשנת 1941: כ-1,317

• יהודים בשנת 1941: כ-915

​

תולדות הקהילה: 1

הכפר טשביניה היה ידוע כבר מן המאה ה- 13; דרכו עברו שיירות סוחרים מוורוצלב לקרקוב. במאה ה- 15 נכרו בסביבתו עפרות עופרת וכסף. במאה ה- 18 השתייך הכפר למשפחת האצולה טשבינסקה ומכאן גם שמו. בסוף אותה מאה השתדלו בעליו לקבל מעמד של עיר למקום. השתדלויות דומות חזרו ונשנו ב- 1818. ב- 1795 סופח המקום וסביבתו לאוסטריה, ב- 1809 - לנסיכות וארשה, ב- 1815 - לרפובליקה הקרקובאית, וב- 1846 - לגליציה.

 

התפתחותה של טשביניה (העיירה והכפר) באה לאחר שזו חוברה ב- 1847 אל קו מסילת-הברזל בין וינה לקרקוב. במרוצת השנים הוקמו בסביבת טשביניה בית-יציקה לעופרת, מכרות-פחם, בית-חרושת למלט, בית-זיקוק לנפט ועוד, מעמד של עיר קבלה טשביניה רק ב- 1931.

 

ראשוני היהודים התיישבו בטשביניה בסוף המאה ה- 17 ובתחילת המאה ה- 18. לקראת סוף המאה ה- 18 ישבו בטשביניה כתריסר משפחות יהודים בחסותה של הקהילה היהודית באולקוש. בתחילת המאה ה- 19 היה הישוב היהודי בטשביניה כפוף לקהילת כשאנוב. ראיה לדבר היא התביעה שהגיש ב- 1821 הכומר המקומי לקהילת כשאנוב, שזו תפרע את החוב מ- 1819 של היישוב היהודי בטשביניה בסך של 108 זהובים. החוב בא מהתחייבותו של היישוב היהודי מראשית התיישבותו במקום לשלם לידי הכומר מס-שנתי לכנסייה. השלטונות האוסטריים פסקו שעל קהילת כשאנוב לסלק את החוב.

 

בסמוך לתקופה ההיא נעשתה קהילת טשביניה עצמאית. כרב העיר כיהן אז ר' ישראל קלוגר (נפטר ב- 1826), וצאצאיו או בני-משפחתו כיהנו בקודש עד 1923. את כיסאו של ר' ישראל ירש בנו ר' חיים בעל "פרי חיים", וממנו קיבל חתנו, ר' משה יונה סגל לוי (נפטר ב- 1896). את מקומו של ר' משה יונה ירש בנו ר' יעקב לוי. בנו של ר' יעקב, ר' ישראל לוי, כיהן בחיי אביו כדומ"ץ בטשביניה, ואילו בנו האחר, ר' בנימין, השמיע מוסר בישיבה, שהקים אביו.

 

במחצית השנייה של המאה ה- 19, עם פיתוח המכרות והתעשייה בסביבתה של טשביניה, הלך וגדל היישוב היהודי, למעשה כמעט כל העיירה טשביניה היתה יהודית, עד ל- 1914 כיהן בה ראש-עיר יהודי. בשנת 1905 נכנס נחום רוזנברג לתפקיד ראש העיר זה וסגנו היה ש 'רוזנברג. באופן משמעותי, גם בבחירת חברי מועצה במעגל הבחירות הראשון בנובמבר 1905 הופיעו רק נציגי הקהילה: חיים קלוגר, אלתר מנדלבאום, סמואל פורטגנג וסלומון רוזנבאום, במעגל השני היו: אברהם לנדאו, אברהם גלס, אברהם מנדלבאום ואמיל בלומנפלד.

 

ב- 1 ביולי 1815 נרכשו רשמיות אדמות לבית הקברות. במאה ה - 19 נבנו שלושה בתי כנסת נוספים, ה"שול"הגדול בכיכר השוק ובית כנסת סוחרים ברחוב פילסודסקי, בתקופה זו נאספו חסידים סביב הרב אברהם, בנו של ר' חיים (נפטר בשנת 1894).

 

האוכלוסייה היהודית מהמאה התשע-עשרה בטשביניה עסקה בעיקר בסחר ובזקוק. בשנת 1801, נוסף על מבנה בשוק עם כיכר וגינה, קיבל משה זליקוביץ רישיון להקים מזקקה. זכות דומה הוענקה באותה שנה ליונה מרקוביץ, ואז הוארך עוד יותר האישור למכירה סיטונאית של אלכוהול.  שלמה הרשלוביץ, משה סימונוביץ ושמעון יוזפוביץ   עסקו בחקלאות ובמסחר באותו זמן. בארכיונים מופיעים גם מידע על מזקקות יהודיות אחרות בטשביניה, שבתחילת המאה התשע-עשרה התחייבו לשלם 10 זלוטי מדי שנה לקופת העירייה 'עבור כל סיר'.

 

משלהי המאה ה -19 וה -20 היו בקהילה כבר ארבעה בתי כנסת, מקווה ומשחטה שפעלה על בסיס החוק שאומץ ב- 20 ביוני 1897, ונתנה שירות - בנוסף לעיר עצמה - לצ'טקוביץ, דבניק, פרייוואלד, גרויץ ', קרז'שוביץ, לגוטה, מיוקיה, מירוב, מלושובה, פצ'ולטוביץ', פיסארי, רודנו, רדוואנוביץ ועוד.  טשביניה הייתה גם מחוז הרשומות היהודי, שהיה כפוף לבית המשפט בכשאנוב. המשפחות המשמעותיות והבולטות ביותר בתקופה זו כללו את: מנדלבאום, פליישר, גרוס, רייך, קלגסבלד ורוזנבאום.

 

פרנסתם של יהודי טשביניה היתה אז על המסחר הזעיר ועל המלאכה, ובמקצת על אספקה לתעשייה שבסביבה. השירותים שהגישו יהודי טשביניה לסביבה היו בידי היהודים במידה כזו, שבבוא השבת לא היה אפשר להשיג עגלון, ובחג-הפסח לא היה לחם למכירה. כמה מבין הנוצרים המקומיים הגישו על כך תלונה אל השלטונות, ו- 11 העגלונים היהודים נקנסו בקנס של 80 כתרים כל אחד, וכמו- כן חוייבו 2 עגלונים להעסיק בשבתות לא-יהודים שיסיעו את העגלות. גם האופים נקנסו שלא אפו לחם בפסח.

 

ב- 1912 התארגן בטשביניה החוג הראשון של הציונים. נאספו אז תרומות לספרייה שהוקמה, ונשכר בשבילה אולם.

 

עם חידוש השלטון בפולין 2 בעיירה התחדשו פרעות שפרע האספסוף המקומי ביהודים. ב- 3 בנובמבר 1918 התקהלו תושבי המקום להפגנת ציון חידושו של השלטון הפולני, ובתוכם היהודים שבאו בהמוניהם להפגין את נאמנותם. כשעמד ולד, נציג היהודים, להשמיע את דבריו, נשמעו קריאות: "הלאה היהודים". בראש הקוראים עמד האנטישמי הידוע בטשביניה, ד"ר דובז'ינסקי. היהודים עברו לבית-הכנסת, ובדיונים שם הוחלט להקים מיליציה להגנה יהודית. בראש המיליציה העירונית הכללית הועמד ד"ר דובז'ינסקי הנ"ל, וזה התחיל למלא את תפקידו בהצטיידות בנשק כנגד המיליציה היהודית.

 

באווירה של פרעות העתידות לבוא מיהרו תושבי המקום הלא-יהודים לסמן את בתיהם בצלבים. על-ידי כך צוינו למתפרעים כל בתי היהודים. ואמנם כעבור ימים הוחל בשוד בתים וחנויות של היהודים. רבים מן היהודים הוכו קשה, הפורעים פרצו לבית-הכנסת וחיללו את ספרי-התורה. בערבו של יום הפרעות הגיעה יחידת-צבא מקרקוב, ואולם גם החיילים והמפקדים עמדו מנגד ולא הגיבו על המתרחש בעיירה. רק צרלוג, מנהל בית-הספר, ניסה לעצור בעד הפורעים.

​

ההתנכלויות ליהודים בטשביניה חזרו ונשנו ב- 1919, תחנת- הרכבת היתה מועדת לפורענות, ואמנם הוכו שם נוסעים יהודים, לא אחת נגזזו זקניהם ופאותיהם, ובעיקר בידי חיילי הגנרל הלר. אירע גם שפועלי בית-היציקה השתתפו במעשה.

 

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, ובעיקר בשנות ה- 20, עמד היישוב היהודי בקפאונו הכלכלי. מרוכזים בעיירה סביב כיכר השוק המשיכו יהודי טשביניה לעסוק במסחר זעיר, במלאכה וברוכלות בכפרים הסמוכים; משפחה אחת בלבד עסקה בחקלאות.

​

באותן שנים בא לעזרת היישוב בטשביניה הג'וינט, ובתמיכתו שופץ בית-המרחץ והוקמה המרפאה של חברת "ביקור חולים". בכספי הג'וינט נעזרה גם קופת גמ"ח המקומית, ויוצאי טשביניה בארצות-הברית תרמו לה כספים מדי שנה בשנה, ב - 1937 קיבלה קופה זו 750 זלוטי מארגון יוצאי העיר בארצות הברית.

 

ב- 1921 הוקם "התלמוד תורה", ובבנין זה בן 5 הכיתות הורו 6 מלמדים ל- 112 תלמידים. "התלמוד תורה" נתמך על ידי הארגון "עזרת תורה" מארצות-הברית. בשנות המצוקה של המשבר הגדול (1929- 1931) הקימה "אגודת הנשים" מטבח עממי ששירת בעיקר את הילדים העניים.

​

מבחינה כלכלית באה קצת רווחה ליהודי טשביניה עם קביעת חצרו בטשביניה של האדמו"ר מבובוב, ר' בן-ציון ב"ר שלמה הלברשטם, שקיבל ב- 1905 מאביו, מייסד השושלת, את הנהגת חסידיו. ר' בן-ציון ישב בטשביניה בשנים 1932- 1937, ונהרו אל חצרו אלפי חסידים, בעיקר בשבתות ובימי חג ומועד. רבים מבני העיר, וגם אלו שהתיישבו בה באותן השנים, התפרנסו מהיותם סמוכים לחצר האדמו"ר.

​

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם 1 זכה היישוב היהודי בטשביניה לרב אב"ד שפאר את שמו בקהילות ישראל, והיה אחד מגאוני הדור המוכרים בעולם הרבני, ר' דוב בריש ויידנפלד, בעל "דובב מישרים". לאחר שכיהן כדומ"ץ משנת 1918 בטשביניה, נבחר ר' דוב בריש ב- 1923 לרב העיר והקים בה את ישיבת "כוכב מיעקב", שממנה יצאו תלמידי-חכמים רבים. במלחמת-העולם השנייה ברח ר' דוב-בריש ללבוב ומשם הוגלה לסיביר. ב- 1946 הגיע לארץ-ישראל, וכאן חידש את הישיבה "כוכב מיעקב" (נפטר ב- 1965).

​

עם בחירי תלמידיו של ר' דוב-בריש נמנה ר' עקיבא ב"ר יחזקאל גרוס, שהוסמך גם לרבנות בידי רבו. כחסיד רדומסק השתתף ר' עקיבא בייסוד ישיבה אחרת בטשביניה בשם "כתר תורה" שבה נתן שיעור. לאחר מלחמת-העולם השנייה כיהן כרב בקהילות גלייוויץ  ודז'רז'וניוב. ב- 1949 עלה לישראל, וכיהן כרבה של שכונת בקעה בירושלים נפטר( ב- 1966). בטשביניה ישב וניהל חצר-אדמו"רים ר' דוד הלברשטם ב"ר מנחם מנדל מדוקלא (נספה בשואה).

​

בתקופה שבין שתי המלחמות גילה  פעילות ערה בטשביניה המועדון של "הציונים הכלליים", "העתיד". במועדון זה, התקיימה ספרייה בת 1,500 כרכים לערך, והתארגנו בו שיעור-ערב לעברית וללימודי היהדות. פעמיים בשבוע הושמעו במועדון הרצאות, וחוג חובבי תיאטרון הציג מחזות.

​

באותה תקופה פעלו בטשביניה ארגונים של הנוער הציוני: "השומר הצעיר", ה"חלוץ", ו"הנוער העברי", שממנו קמו "הנוער-הציוני" ו"עקיבא". לקראת הבחירות לקונגרסים הציוניים נמכרו בטשביניה כ- 150 שקלים; בבחירות לקונגרס הציוני של 1935 נתנו הבוחרים את קולותיהם כלהלן: 100 לרשימת "הציונים הכלליים", 1 ל"המזרחי", ו- 49 ל"ארץ-ישראל העובדת".

​

במלחמת העולם השניה 1

כבר בסוף אוגוסט 1939 הורגשה מתיחות בטשביניה. השלטונות הפולניים התחילו בגיוס אנשי-מילואים לצבא, וביניהם גם יהודים. כן נטלו היהודים חלק בהכנות להגנה אנטי-אווירית של כל מפעלי התעשייה בעיר ובסביבה. ביום הראשון למלחמה הפציץ חיל האוויר הגרמני את העיר. בעיקר נפגעה תחנת-הרכבת, שהיתה צומת חשוב של מסילות-הברזל. בין קורבנות ההפצצה היה גם יהודי.

 

בו-ביום החלה בריחה המונית מן העיר, ויהודים רבים הצטרפו אל זרם הנמלטים. ואולם ניתוק הדרכים על-ידי יחידות הצבא הגרמני שהתקדמו במהירות מנע מרוב הפליטים היהודים מטשביניה להרחיק לכת בכיוון מזרחה, והם נתקעו ביישובים שונים בגליציה המערבית. שם הם סבלו ממחסור במזון ומהעדר קורת-גג לראשם. כעבור זמן קצר התחילו הפליטים היהודים לחזור לטשביניה, וכמה מן החוזרים נרצחו בדרכם אליה. הגרמנים עשו טבח גם בפליטים שחזרו לטשביניה עצמה, באחד הימים העמידו החיילים והמשטרה משמרות במבואות העיר וארבו לשבים, כ- 70 איש נתפסו והוצאו להורג, הם נקברו בקבר-אחים, ליד הגשר המקשר בין טשביניה לכשאנוב.

 

בימים הראשונים לכיבוש פרצו הגרמנים אל חנויות, ודירות של יהודים וגזלו את רכושם, במעשי ביזה אלה השתתפו גם "הפולקסדויטשה" והאספסוף הפולני. באוקטובר 1939 נצטוו יהודי טשביניה לשאת על זרועותיהם את סימן הטלאי הצהוב. כן הוטל על בני הקהילה עוצר מן השעות המוקדמות של הערב ועד לשעות הבוקר. באותה עת העלילו הגרמנים על תושבי טשביניה, פולנים ויהודים, כי הללו הרגו כמה חיילים גרמנים. בתואנה זו הוצאו כל הגברים הפולנים והיהודים מבתיהם ורוכזו בכיכר השוק. הם סודרו שם בשורות ונאמר להם, כי לפי העקרון של עונש קולקטיבי יוצא להורג כל גבר עשירי. בהתערבותו של ראש העיר בוטלה הגזרה, וסכנת המוות שהייתה צפויה למאות אנשים חלפה.

 

בסוף 1939 ובתחילת 1940 הוחרמו מפעלים שבבעלות יהודית והועברו לידי "הנאמנים הארים"; ב- 1940 נמסרו כל החנויות היהודיות לידי "הנאמנים". מתחילת הכיבוש חויבו יהודי טשביניה בעבודות-כפייה, ומכסות העובדים שהקהילה נדרשה לספק גדלו מדי יום. על אף ההסדר לאספקה קבועה של אנשים לעבודה נמשכו גם החטיפות ברחובות העיר. הגברים הועסקו לרוב בעבודות ניקוז ובסלילת כבישים, ואילו הנשים עבדו בעיר במפעלים גרמניים. עבודות-הכפייה היו מלוות התעללויות; העובדים הוכו והושפלו.

 

גם גזרות אחרות הכבידו על יהודי טשביניה: הקונטריבוציות שהוטלו מדי פעם על הקהילה; החובה לספק לגרמנים דברי-ערך וחפצי-בית; הגבלות התנועה שמנעו כל אפשרות יציאה מתחום העיר, ועוד. העונשים על אי-ציות לגזרות אלו היו חמורים. כך, למשל, נתפס מ. לנדאו ללא אישור-יציאה בקרבת העיר; הוא נאסר, נחקר ועונה, ולבסוף שולח למחנה אושוויץ שם מצא את מותו.

 

בעקבות הגזרות והרדיפות עזבו בחשאי ב- 1940 צעירים רבים את העיר בניסיונם להגיע מזרחה מנהר סאן, אל התחום הסובייטי. אלו שעלה בידם להגיע ליעדם נתקלו שם בקשיים בהשגת עבודה ודיור, ומקצתם אף הוגלו לאזורים מרוחקים בברית-המועצות.

 

בסוף 1940 ובמחצית הראשונה של 1941 התחילו הגרמנים חוטפים גברים יהודים למחנות עבודה. אחת הקבוצות שולחה למחנות עבודה שליד הגבול הסובייטי, שם עסקו בהקמת ביצורים לקראת פלישת הגרמנים לברית- המועצות. הידיעות בדבר התנאים האיומים השוררים במחנות אלה והתמותה הגדולה בהם עוררו חרדה גדולה בקרב קהילת טשביניה. כדי למנוע שילוח למחנות, השתדלו יהודי העיר למצוא עבודה במפעלי-תעשייה במקום.

 

ב- 1941 נצטוו היהודים להעתיק את מגוריהם אל כמה רחובות, וכך הפך למעשה האזור לגטו. בגטו נכללו רחובות קרקובסקה, אוכרונקובה, פילסודסקי. תחילה היה זה גטו פתוח אך בהדרגה צומצמה היציאה ממנו. מצוקתם של יהודי טשביניה גברה.

​

 בגטו הוקם מטבח ציבורי לנזקקים, בין בני הקהילה התפתחה מאוד העזרה ההדדית. למרות הגזרות והמצוקה הכלכלית הקשה דאג הציבור היהודי לחינוך הילדים. בחשאי אורגנו קבוצות לימודים בהן ניתנו שעורים במגוון מקצועות.

 

ביוני 1942 (י"ג בסיוון תש"ב) התחיל גירוש יהודי טשביניה. בו ביום הוקף הגטו על-ידי יחידות אס-אס והמשטרה הגרמנית. כדי למנוע את בריחתם של היהודים אל מחוץ ליישוב נחסמו כל מבואות העיר. בכיכר השוק נערכה סלקציה ובני טשביניה חולקו לשלוש קבוצות: גברים ונשים צעירים המיועדים להישלח למחנות-העבודה בגרמניה; קבוצה להעברה לכשאנוב לעבודה במפעלים החיוניים למשק-המלחמה הגרמני; והיתר - להמתה במחנה אושוויץ.

 

יותר משבוע ימים הוחזקו בטשביניה העתידים להישלח לאושוויץ במפעל הגז העירוני. התנאים במקום היו איומים, האנשים שהו שם כמעט בלא מזון ומים, בתנאים סניטריים מחרידים, ובסופו של דבר הובלו לאושוויץ ונספו שם. האחרים שולחו, כאמור, לכשאנוב ולמחנות- העבודה בגרמניה, ובמקומות אלו מתו חלקם מעבודה מפרכת, רעב, מחלות, התעללויות, ורובם לא זכו ליום השחרור.

 

800 יהודים שנשארו בטשביניה, נכלאו על ידי הגרמנים במחנה עבודות כפייה, המחנה שנקרא "מאחורי המסילה" הוקם בשנת 1942. היו בו 11 צריפים לאסירים; עפ"י עדות: "הוא היה מוקף גדר רשת ותיל. הגדר  לא הייתה תחת מחושמלת. צריפי המחנה היו דחוסים ואסירים ישנו על דרגשים בני שתיים או שלוש קומות. מתקני התברואה היו מחוץ לצריף" . 

 

לרוב היו גברים יהודים במחנה זה, וכן תריסר נשים וילדים, בעיקר מצרפת, הונגריה, רומניה, סלובקיה, ברית המועצות ופולין. ישנן עדויות כי במחנה לא היה שום צו ללבוש בגדי אסירים כמו שקרה במחנות אחרים, אך האסירים לבשו את בגדיהם הפרטיים המסומנים רק במגן דוד. עיסוקם העיקרי היה עבודות להרחבת תחנת הרכבת והמסילה. האסירים סבלו ממגפת טיפוס ורעב, המפקד הרמן ברקמן עמד בראש המחנה, אשתו ניהלה את מטבח המחנה, בן דודו במשרד, ובנו בן העשר של המפקד דיטו התגורר במחנה . גופות ההרוגים במחנה נקברו בקבר יהודי המוני בבית הקברות בטשביניה ולשם הובלו כנראה פעם בשבוע, בסך הכל כ -150 קורבנות.

 

חיסול המחנה במתכונתו הנוכחית התרחש בשנת 1943, כאשר היהודים הועברו ככל הנראה לאושוויץ, ובמקומם הוחלפו אסירים בלגיים או אוקראינים או עובדי כפייה, יחד עם היחידה הצבאית האוקראינית או הרוסית . לבסוף חוסל המחנה ב- 20 בינואר 1945, מחנה נשים נוסף הוקם בטשביניה ב -1943, נשים יהודיות הועסקו בבנית כבישים סמוכים, מחנה הנשים היה קיים עד 1945.

 

לאחר המלחמה, קבוצה קטנה של ניצולי שואה הקימה את ארגון יוצאי טשביניה בישראל .

​

 

תיעוד אתר/שרידי הקהילה:

בית הכנסת הגדול "שול"

היסודות לקהילה הונחו על ידי יהודי טשביניה, הם בנו בית כנסת קטן בסוף המאה ה -18 והקימו בית קברות. במאה התשע-עשרה נבנו שלושה בתי כנסת נוספים, ה"שול "הגדול בכיכר השוק ובית כנסת של הסוחרים ברחוב פילסודסקי .

 

בית הכנסת הגדול 2 בכיכר השוק בטשעבין, שנקרא "שול", הוקם במאה ה-19 לאחר שהקהילה הפכה עצמאית ב -  1815. זה היה בניין לבנים, כנראה בן שתי קומות, ובו חדר תפילה המואר בחלונות גדולים ומקושתים מכיכר השוק, מכוסה בגג גמלוני. בתקופה בין המלחמות נוהל בית הכנסת על ידי ראשי ועד הקהילה יעקב פרנקל (1921), יזרעאל לוי (1923–1924), מוזס רוטנסטריכט (1925), בריש ויינפלד (מ-1925).

 

הוא נהרס על ידי הגרמנים בתחילת הכיבוש במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-1939, ואז הוסב למחסנים או למוסכים (שערים גדולים בקירות הצדדיים בתמונות), לאחר 1945 הקירות ההיקפיים עדיין נשארו על תילם. , היו גם שברי הגג . זה כנראה פורק רק אחרי המלחמה. 

 

בית הכנסת הגדול בטשעבין עמד ברינק מס' 20, על שטחו עומדים היום  מבני חנויות.

​

כתובת: Rynek 20, Trzebinia

 

​

בית הכנסת של הסוחרים – ביקור חולים 3

בית הכנסת ביקור חולים  ברחוב פילסודוקייגו 15 נבנה במאה ה -19 ביוזמת אגודת הסוחרים היהודיים המקומית.

 

בזמן מלחמת העולם השנייה הגרמנים הרסו את בית הכנסת. לאחר המלחמה נבנה המבנה הנטוש מחדש כדי להתאים אותו לצרכי תעשיית עץ.

 

הקישוט החיצוני של בית הכנסת נשמר. בניין הלבנים הוקם בתכנית מלבנית עם חזית מזרחית כלפי הרחוב.  הבניין מכוון מזרחה וגלריית נשים ממוקמת מעל לפרוזדור, ממזרח שרדו שני חלונות מקושתים, מסודרים באופן סימטרי,  שמתחתיהם בתוך בית הכנסת היה ניצב ארון הקודש.

​

בית הכנסת של הסוחרים – ביקור חולים ברחוב פילדסקייגו 15 עומד על מקומו שימש כמחסן והיום עומד שומם עם שלט זיכרון .

​

כתובת: Piłsudskiego 17, 32-540 Trzebinia

 

​

בית העלמין 3

בית העלמין היהודי בטשביניה (ul. Słowackiego) הוקם בשנת 1815, אם כי קבורה בלתי פורמלית במקום זה ככל הנראה התקיימה מסביבות שנת 1780. עד לאותה עת יהודים מטשביניה קברו את מתיהם בבית העלמין באולקוש. ככל הנראה ב- 1 ביולי 1815, הקהילה היהודית המקומית קנתה אדמות, ובכך הכשירה באופן רשמי  את מקום קבורת מתיהם בטשביניה.

בית העלמין נוסד על יד נחל פוקובייץ, שאינו קיים כיום, החלקה משתרעת על שטח של כחצי דונם בצורת מלבן מוארך, בשנת 1902 היה בית הקברות מגודר עם קיר אבן ושער מדרום בתוכו הוקם גם בית הלוויות.

​

במהלך מלחמת העולם השנייה, בית העלמין נהרס, ההרס העמיק בשנים שלאחר המלחמה, כאשר ככל הנראה אוכלוסיית הסביבה גנבה מצבות יקרות ערך.

​

בסוף שנות השמונים ביקר בבית העלמין הנטוש אחד מצאצאי היהודים מטשביניה, זליג רבינוביץ ומשפחתו. כפי שכתב שמעון צ'צ'יצקי בכתב העת Folks Sztyme  "צ. רבינוביץ מצא את בית הקברות במצב הרה אסון. המצבות נשברו, עצמות המתים נראו בקברים פתוחים ושיכורים התגוללו על הקברים" .  רבינוביץ , שהעביר את הדו"ח לרשויות המדינה ותיאר את המצב הקטסטרופלי של בית העלמין, פנה גם לארגון יוצאי טשביניה בישראל. בשנים שלאחר מכן החלו עבודות שיפוץ בבית העלמין, חומת הגדר ההרוסה נבנתה מחדש, נבנה שער, הקיר של בית הלוויות חודש והאוהל שופץ.

 

ב- 13 באוגוסט 1990 נערך בטשביניה טקס בהשתתפות יהודים יוצאי טשביניה, רשויות העיר ותושבים, לאחר הפגישה בבית העירייה וביקור בבניין בית הכנסת לשעבר, נחשף לוח המוקדש לקורבנות השואה בבית העלמין היהודי. לרוע המזל, הטקס הופרע על ידי אירוע לא נעים - לפני הטקס נצבעו כתובות אנטישמיות על כמה מצבות של בית העלמין המשופץ.

​

בשנת 2009 בית העלמין נכלל בעבודתה של ועדת הרבנים לבתי קברות בוורשה, שמטרתה להציל בתי קברות יהודיים.

 

בשטח של 0.7167 דונם, השתמרו 248 מצבות מהמאה ה -19 וה -20, המצבה העתיקה ביותר ששרדה משנת 1780 ושייכת לשמעון. עם זאת, המצבה הצעירה ביותר  היא של דוד אלה מרקוביץ משנת 1942. נשמרה חלוקה ברורה לארבעה רבעים בבית העלמין, משמאל לשער הכניסה נמצאת חלקת הנשים, מימין חלקת הגברים עם מקום נפרד בו נקברו כהנים ואנשי הקהילה החשובים, החלקה הרביעית יועדה לילדים. המצבות היו עשויות אבן חול, אבן גיר, גרניט, שיש וטרצו.  על מצבות האבן השטוחות, השתמרו עיטורים וכתובות אופייניים בעברית וגרמנית, בחלק המזרחי הוקם אוהל, בו נקברו רבנים מקומיים: ישראל חיים קלוגר, שמעון משה - ג'ון לוי וחיים אברהם לוי. בחלקו המרכזי של בית הקברות נמצא קבר אחים של קורבנות "המחנה מאחורי המסילה" הנאצי, במקום זה הוקמה אנדרטה.

 

האזור מגודר לחלוטין עם קיר אבן,  גבולות בית העלמין נשמרו ועומדים בגבולותיו משנת 1939. הכניסה דרך שער סגור מול הכביש הראשי, השער היה גם הכניסה לבית ההלוויות שאינו קיים כיום, כי היה צריך להרוס אותו בגלל מצבו הרעוע. בסביבתו הקרובה ישנם בתי מגורים, מדי פעם מבקרים בבית העלמין, המקום מטופל ומסודר.

​

לוחות זיכרון מונחים על עמודים בשער הכניסה, בצד ימין יש לוח עם מגן דוד וכתובת בפולנית ובעברית: "לזכרם הקדוש של יהודים אזרחי העיר טשביניה שנרצחו על ידי הגרמנים בשנים 1939-1945." בעמודה השמאלית יש לוח זכרון עם כתובת בפולנית ובעברית: "לזכרם של יהודים שמתו ונרצחו במחנה מאחורי המסילה בטשביניה."

 

המפתח לשער ולאוהל נמצא אצל אשת נאמן בית העלמין, מר אנדרז'י קוסטקה שהלך לעולמו ב - 2019 .    (טלפון 32 612 14 86.(

​

ראה גם:

פרויקט בית העלמין היהודי הבינלאומי - טשבין

בית הקברות היהודי בתיקייה בטשבין

רשימת מצבות קבורה מבית הקברות בטשבין

​

 

בית העלמין של טשעבין ברחוב פילסודסקייגו 32 מכיל מצבות רבות אתרי זיכרון וקבר אחים טופל ותוחזק עד 2019 ע"י אנז'יי קוטצ'קה ז"ל תושב טשעבין ובסיוע מנהלי ארגון יוצאי טשעבין משה קלגסבלד ואלימלך גרוס ז"ל

 

כתובת: Trzebinia Jewish Cemetery, Słowackiego 32, Trzebinia

​

​

אתרי זיכרון ורצח 3

אתרי רצח בטשעבין

​

מסילת הרכבת

באזור המזבלה ליד פסי הרכבת ב - Kościuszki, Trzebinia  (ליד  Automar Długa 6,) רצחו הגרמנים 3 פולנים ו 87 יהודים מכשאנוב ויאבוז'נו ב 5 לספטמבר 1939.

​

כתובת: Kościuszki, Trzebinia  (ליד  Automar Długa 6,)

 

​

מנזר סלבדוריאן

ב- 8 בספטמבר 1939, סמוך למנזר סלבדוריאן, ירו הגרמנים בקבוצה של כ 40- יהודים.

​

בחצר מנזר סלבדוריאן ברחוב גלוואקייגו 3 רצחו הגרמנים כ 40 יהודים ב 8 לספטמבר 1939

​

כתובת: Głowackiego 3, Trzebinia

​

​

מגרש הספורט סוקול

ב- 23 בספטמבר 1939 במהלך יום כיפור, ירו הנאצים בקבוצה של כ - 30  יהודים במגרש הספורט "סוקול ושבעה יהודים נוספים נרצחו בתחנת הרכבת.

​

כתובת: Kościuszki 37, Trzebinia

​

​

מחנה עבודה טשביניה 2

באוגוסט 1944 הקימו הגרמנים את מחנה העבודה בכפייה Arbeitslager Trzebinia  במחוז טשביונקה. זה היה סניף של מחנה הריכוז הנאצי אושוויץ-בירקנאו.

כ-600-800 אסירים עבדו בבניית בית זיקוק לנפט עבור Erdölrafinerie Trzebinia GmbH .  אסירים בני לאומים שונים הגיעו אליו, אך הרוב היו יהודים פולנים והונגרים ואסירים אנגלים.

 

ליד מחנה זה היה מחנה "מאחורי המסילה", עליו אנו לומדים רק מסיפוריהם של עדים, בשנת 1941 הוקם מפעל בטשביניה, שייצר מדים לחיילים גרמנים, "גומאוניה".

​

בית הזיקוק בטשביניה הושמד בחלקו כתוצאה מההפצצה האמריקאית ב- 7 באוגוסט 1944. לעומת זאת המחנה חוסל רק ב- 17-18 בינואר 1945, ימים ספורים לפני שחרור העיר.

​

במחנה העבודה בטשביניה מצאו את מותם אסירים רבים הוא היה ממוקם באזור התעשיה ברחוב Orlen Laboratorium Rafineryjna, 32-540 Trzebinia . הם הועסקו בעבודות כפיה בבית הזקוק לנפט ובמפעל לבגדי צבא לצבא הגרמני.  היום המקום משמש ליצור כימיקלים ודלק.

 

כתובת: Rafineryjna, Trzebinia

 

​

קבר אחים ואנדרטת זיכרון בבית העלמין היהודי ברחוב סלוואקייגו 3

בבית העלמין היהודי בטשביניה ברחוב סלוואקייגו קבורים  כ -250 יהודים בקבר אחים - קורבנות השואה. בשנת 1990 הוקמה אנדרטה לזכרם של הנרצחים עם הכיתוב: "לזכרם הקדוש של יהודים אזרחי העיר טשביניה לשעבר, שנרצחו על ידי הגרמנים בשנים 1939-1945."

​

כתובת: Trzebinia Jewish Cemetery, Słowackiego 32, Trzebinia

​

​

ניצולי שואה מטשביניה בישראל

בנק ליטנר, ספר "קהילת טשבין"

 

אחרי השחרור החלו הניצולים לחזור לערי ועיירות הולדתם בתקווה למצוא בני משפחה חיים. בפולין נשקף מראה החורבן מכל עבר. הבודדים שחזרו לטשביניה מצאו קומץ ניצולים, ובעלי המזל מביניהם מצאו בני משפחה ששרדו.

​

לא אחד ניגש עד לסף ביתו בו נולד, שם השאיר את הוריו ויקריו. נעמד והמתין בתקווה, שמא יפתח מישהו את דלת ביתו. אך נס זה לא קרה. היו שאזרו עוז ודפקו בדלת. הדלת נפתחה ונתקלנו במבט קר ועוין ובשאלה. מה משאלתך? לא באה תשובה מפינו... זלגו דמעותינו על גודל החורבן שהתגלה לעינינו.

​

מכל האוכלוסייה היהודית בטשביניה נותרו אחרי המלחמה כ-270 נפש. כ-160 עלו לישראל, כ-80 הגרו לארצות הברית והאחרים הגרו לאוסטרליה, צרפת ועוד. יוצאי טשביניה בישראל בנו חיים חדשים ותרמו את תרומתם בכל שטחי החיים, בביטחון, בהתיישבות, בתעשייה ובמסחר.

 

שלושה מיוצאי טשביניה נפלו במלחמת השחרור בלוחמם במסגרת "ההגנה" וצה"ל:
יעקב בן מאיר ורבקה גולדווסר, נצר אחרון למשפחתו שנספתה כולה, נפל בדרך לנוה יעקב.
אריה ידידיה (גוטליב) בן ניחה והרמן-צבי גוטליב, נפל במלחמה על שחרור חיפה.
יהודה בן רחל ועזריאל קינרייך נפל בקרב בעירק-סואידן (מצודת יואב).

 

יחד עם שיקום חייהם החלו הניצולים במלאכת ההנצחה. כשהגיעו ניצולי טשביניה לישראל, הביאו עמם כמה רגבים מאדמת בית הקברות היהודי בטשביניה ואפר עצמות הנרצחים ממשרפות אושוויץ-בירקנאו, כדי להטמינם באדמת הארץ.

 

יוצאי טשביניה שהגיעו לארץ ישראל לפני המלחמה התארגנו כבר בשנות המלחמה והקימו ועד בראשותו של  יצחק  פליישר. כשהגיעו הניצולים, צורף משה קלגסבלד כחבר לוועד ומאוחר יותר צורף גם אלימלך גרוס. הוועד עסק בתחילה בעזרה כלכלית ליוצאי העיר, אך עד מהרה הפכה הנצחת הקהילה וזכרם של הקרבנות למרכז פעילותו של הוועד.

​

הנצחת הקהילה

יוצאי טשביניה בישראל הקימו מצבות לזכר הנספים במרתף השואה בהר ציון בירושלים, בבית הקברות בחולון וביער בן שמן. יוצאי טשביניה בארה"ב הקימו מצבה בניו ג'רסי לזכר הקהילה. המצבה הראשונה לזכר יהודי טשביניה הוקמה בשנות החמישים במרתף השואה בהר ציון, שם גם הוטמנה מגילת ההשמדה שנכתבה בידי סופר סת"ם, בה מונצחת הקהילה ורשומים שמות הקרבנות.

 

מאז שנות החמישים נהגו ניצולי טשביניה ובני משפחותיהם להתכנס מדי שנה, בכ"ב בסיוון, לציין את היום בו חדלה הקהילה היהודית בטשביניה מלהתקיים. כ"ב בסיוון הינו התאריך העברי של ה-7 ביוני 1942, היום בו נשלחו אחרוני יהודי העיר למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ונרצחו בתאי הגז עם הגיעם.

 

מ-1984 החלו לקיים את האזכרות ליד המצבה לקדושי טשביניה שהוקמה בבית הקברות בחולון, שם הוטמנו רגבי העפר והאפר שהובאו מפולין. בשנים האחרונות נערכו האזכרות באולם כשאנוב ברחוב טרומפלדור בתל-אביב. האזכרה האחרונה התקיימה בשנת 2006.

​

"בכל שנה הגיעו פחות ופחות אנשים... כיום כבר אין יותר מניין, אין מי שיבוא לאזכרות. נותרנו רק שניים, אלימלך ואני. אנחנו עדיין הולכים, מדי שנה, לבית הקברות בחולון ביום כ"ב בסיוון."

משה קלגסבלד

​

בשנות ה-90 החלה מלאכת ההנצחה גם בפולין. בטשביניה עצמה הונצחה הקהילה בבית הקברות היהודי במקום. ב-1995 נטעו יוצאי טשביניה יער קדושים באזור בן שמן לזכר קהילתם. ביער נטעו אלף עצים והוקמה מצבה לזכרם.

​

​

ביבליוגרפיה

• טשבין. מתווה של ההיסטוריה של העיר והאזור , עורך פ. קיריק, קרקוב 1994.

• סיפורי טשבין , עורך א' קוסטקה, ג'יי פיסקורז, טשבין 2008.

​