שם הקהילה:             סולקוביצה (215)

שם בפולנית:             Sułkowice
מקום/ כתובת:          

​תאריך:                     7/7/2022
אתרי תיעוד/שימור:    בית כנסת, חיידר
מתעדים:                  מאיר שילה     עידן אופוטובסקי
אנשי קשר:     
 

  

תיאור כללי. סיפור הקהילה 1
יהודים התיישבו בסולקוביצה באמצע המאה התשע עשרה. בשנת 1870 התגוררו בעיירה 2404 איש, כולל 53 יהודים. בשנת 1890 - 3131 איש, מהם 116 יהודים. בתחילה הם עסקו בעיקר במלאכות - כולל הנפחות המוכרת באזור בניהולם של צימט ובאומינגר. הודות לארגון טוב של עבודה וקשרים מסחריים, תפקידם בענף הנפחים היה משמעותי. על רקע המאבק התחרותי בין יהודים לקהילה המקומית, היו אז מתחים חדים - היו אפילו מקרים של הכאת יהודים. בשנת 1916 בלטו עסקי נפחות שנוסדו בשנות השמונים של המאה העשרים ונוהלו על ידי יהודים כמו: י' סיסמנזוויג, י' ריכטמן, א.' פישגרונד, ש'רוזנבאום, מ' לימט, ש' פישגרונד, ג' פישגרונד. העסקים הללו חוסלו בשנת 1922, ועד 1939 פעל רק מפעלו של ריכטמן.

 

תקופת ההתיישבות הראשונה של הקהילה היהודית לא התקבלה טוב על ידי שליטי סולקוביצה, מה שהביא את רשויות העיירה לנקוט בצעדים לצמצום החירויות הכלכליות של הקהילה היהודית.  בשנת 1886 החליטה מועצת העיירה  להגביל את ההתיישבות היהודית. בשנת 1907 מנעה מועצת העיר את רכישת ביתה של אגודת הנפחים, שהוצעה למכירה - מחשש " השתלטות יהודים",  אפילו על חשבון הוצאת סכום גדול יותר מקופת העירייה. 

 

אחד הצעדים שהפריעו להתפתחות הסחר היה אימוץ בשנת 1899 של  "הוראות לגביית מס עבור צריכה ומכירת אלכוהול". זה הסדיר את מחירי האלכוהול והגביל את האפשרות לקנוניה ותחרות בלתי הוגנת. בשנת 1910 ניצלו חברי מועצה את זכויותיהם, תוך שהם נותנים חוות דעת שלילית בנושא רישיונות למכירת אלכוהול לעשרה אנשים, ובנוסף, לעיתים קרובות הצהירו גורמים קהילתיים כי דוכנים יהודיים (עמליה ורנר, סמואל פישגרונד, הירש פדרגרון) לא עמדו בתנאים סניטריים. בעליהם הואשמו גם כי שתו עם לקוחות ולא עמדו בתנאי ההוראות. ראוי לציין כי בשנת 1912, כחלק מהמאבק באלכוהוליזם, עבר איסור על מכירת אלכוהול בשבת בערב, ראשון וחגים.

 

שיאה של הפעילות האנטישמית בסולקוביצה היה פוגרום בשנת 1918. על פי העדות, בין ה-8 ל-13 בנובמבר 1918 גרמו פורעים להרס והשמדה של רכוש יהודי. המהומות החלו בזמן שוק יום שני, במהלכו נהרסו דוכנים יהודיים ונבזזו סחורות. הרשויות התערבו, אך הפעולה עברה גם לרחובות שם נמצאו חנויות וסדנאות יצירה יהודיות. המיליציה מקרקוב הגיעה, אך הפורעים לא נעצרו.  מיד לאחר שהחזירה את השקט, עזבה המשטרה את סולקוביצה. בהמשך התייצב המצב. במהלך תקופה זו הצטרפו יהודים רבים למפלגה הסוציאליסטית הפולנית (PPS)  יחד עם תושבים אחרים, ורבים היגרו לחו"ל או לערים מרכזיות במדינה.  לקהילה היה בית כנסת בסולקוביצה - הרב כנראה היה מגיעה ממישלניצה לתת שירותי דת. הנפטרים נקברו בבית העלמין היהודי במישלניצה,וכמו כן  נבנה מקווה. לא היה בית מטבחיים ליצור  בשר כשר בסולקוביצה. הילדים היהודים למדו בבית הספר היסודי יחד עם ילדים נוצרים בסולקוביצה, אך שיעורי דת  התקיימו בחיידר.

 

הקהילה היהודית שחיה בתקופת המלחמה בסולקוביצה עסקה בעיקר במסחר, בין היתר במכירת מוצרי עור, ברזל, צבעים, מוצרי חלב, תבואה, טקסטיל ודשנים.רובם היו עסקים משפחתיים קטנים שנמצאו ברחובות הסמוכים לכיכר השוק. במרכז העיירה, בכיכר השוק, הייתה רק חנות יהודית אחת של שרול רוזנבאום.

​

כמעט אף אחד מהבתים היהודיים לא שרד עד ימינו - חלקם היו קיימים גם לאחר תום מלחמת העולם השנייה, אך נהרסו בתקופה האחרונה. חלק קטן מהקהילה היהודית המקומית עסק בין היתר במלאכות:  אפייה ומספרות. היהודי מ' פישגרונד ניהל חנות הממוקמת מול חנות הכלבו של ימינו (כתובת נוכחית: רחוב 1 במאי 28( .

 

עם זאת, בסולקוביצה נשללה השתקעות של האינטליגנציה היהודית. כל הרופאים, המיילדות, הרוקחים, עורכי הדין והפקידים היו בעלי אזרחות פולנית. הירש פדרגרון, המכונה "חזלה", נחשב ליהודי העשיר ביותר בסולקוביצה, הוא ניהל מסחר סיטונאי בתבואה, פחם, דשנים מלאכותיים והעניק הלוואות למקומיים.          בתקופה שבין המלחמות  הקהילה היהודית קטנה מאוד - כמה מאות יהודים בלבד חיו כאן. 

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית בעיירה רק 90 נפש.

​

ז'נדרמים גרמנים והמשטרה הכחולה הקיפו את בתיהם של יהודי סולקוביצה וגירשו אותם אל מישלניצה. ממישלניצה יחד עם יהודים מכפרים אחרים באזור הם הועברו למחנה פלשוב. 

 

החלשים יותר נותרו במקום - השאר נלקחו למחנה בלז'ץ. על פי עדויות של תושבי מישלניצה,  חלק מהיהודים נשלחו גם למחנות המות באושוויץ  ומטהאוזן.  יהודים בודדים החליטו להסתתר, כדוגמת משפחת טיפנברגר שמצאה מסתור אצל  תדיאוש סזיבקובסקי, מנהל בית הספר ברודניק .

 

כמה מיהודי סולקוביצה 2 שרדו את המלחמה, ביניהם, סמואל פישגרונד (חי לאחר המלחמה בקרקוב) ויוסף גלר. הראשון, פישגרונד,  ברח מהמחנה הודות לעזרתם של אנשי המחתרת הפולנית הסתתר בוויליצ'קה, שם השיג ניירות אריים. גלר ברח מהרכבת, הסתתר ביערות לובלין ונלחם עם הפרטיזנים. לאחר המלחמה הוא התיישב בקטוביץ, שם נפטר בשנת 1967. על פי הנתונים שנמצאו בספר הזיכרון של הקהילות היהודיות לשעבר וודוביצה, אנדריכוב, קלווריה, מישלניצה - שני יהודים מסולקוביצה שרדו את המלחמה: אברהם לייבלר ואהרון פישגרונד. הם  עלו לישראל וחיו בחיפה לאחר המלחמה.

​

​

תיעוד אתר/שרידי הקהילה:

בית הכנסת בסולקוביצה  רחוב ספורטובה 2.

 

תאריך ההקמה: לפני 1939

 

בית כנסת בסולקוביצה עמד לפני מלחמת העולם השנייה בצומת רחובות 1 במאי – ספורטובה 2  על גדות נהר הרבוטובקה. זה היה בניין פשוט מעץ, בן קומה אחת. לדברי רישארד יהודה, לפעמים במהלך תפילות השבת יידו נערים צעירים מהעיירה אבנים לעבר בית הכנסת. הבניין לא שרד עד ימינו. הוא ככל הנראה נהרס על ידי הגרמנים במהלך המלחמה. בשנת 1945 נותרו רק היסודות באתר בית הכנסת. נכון לעכשיו בבית הכנסת יש מפעל למוצרי מתכת - Metaloplast - באול. ספורטובה 2.                                                       

בית הכנסת סולקוביצה ברחוב ספורטבה 2 - על חורבות בית הכנסת של סולקוביצה שנהרס בשנת 1942 על ידי הגרמנים הוקם מפעל מתכת.

​

כתובת: Sportowa 2, 32-440 Sułkowice

​

​

הפניה ביבליוגרפית

• ספר זיכרון של הקומונות היהודיות הקודמות בוואדוביץ', אנדריצ'וב, קלוואריה, מייסלניצה, עורכת ד' יעקובוביץ ', ישראל 1968.

• מיכאלביץ', ג',, מחוזות רשומים יהודיים וקהילות דתיות יהודיות בגליציה במהלך היום האוטונומי, קרקוב, 1995.

• Sadowski P.,  מונוגרפיה של קומונה Sułkowice, Sukowice 2006.

• סטנשק מ', סולקוביץ, אחוזת 1000 הנפחים,  קטוביץ, 1973.

​​