שם הקהילה:             מישלניצה (196)

שם בפולנית:             Myslenice
מקום/ כתובת:          

​תאריך:                     4/7/2022
אתרי תיעוד/שימור:    בית כנסת, ישיבה, מקווה, בית עלמין,                                    מוזיאון
מתעדים:                  מאיר שילה     עידן אופוטובסקי
אנשי קשר:     
 

  

תיאור כללי. סיפור הקהילה

אוכלוסיה:

• בשנת 1941: כ-1,921

• יהודים בשנת 1941: כ-675

​

תולדות הקהילה: 1

כבר במאה ה-12 נזכר שמה של מישלניצה כיישוב כפרי. ב-1342 ניתנה לה הזכות לנהוג על-פי החוק המגדבורגי, ובאותה שנה עברה מרשותו של המלך לידיים פרטיות של בני האצולה. במאות ה-14 וה- 15 היתה מישלניצה למרכז של המסחר והמלאכה בדרך המובילה מקרקוב להונגריה. במאה ה-17 נבלמה התפתחותה של מישלניצה. לאחר חלוקתה הראשונה של פולין ב-1772 קבעו השלטונות האוסטריים את מישלניצה למקום מושב הנפה עד ל-1819. במאות ה-19 וה- 20 עמדה העיר בקיפאונה, בין השאר מחמת ניתוקה מקווי מסילות-הברזל.

​

בתקופת ממלכת פולין לא ישבו יהודים ישיבת-קבע במישלניצה; העיר קיבלה את הפריבילגיה, שלפיה נאסרו מגורי היהודים בה. לאחר חלוקתה של פולין ב-1772 אישרו השלטונות האוסטרים את האיסור על מגורי היהודים במישלניצה. ב- 1805 קבעה הלשכה המלכותית בווינה, שאיסור זה שריר וקיים, וכן האיסור בדבר קניית בתים על ידי יהודים. ואמנם ב-1806 נמסר, שבעיר אין אפילו משפחה יהודית אחת.

​

אולם משנקבעה מישלניצה כמקום מושב הנפה, ישב בה מורה לבתי-ספר לילדי ישראל, מיסודו של ה' הומברג. כנראה הוטל עליו לבחון את הבחורים היהודים מן הנפה כולה, שעמדו להתחתן, בידיעתם את השפה הגרמנית ו"תורת המידות והמוסר". ב- 1802 קיבל מורה זה שכר של 162 גולדן לשנה. על יהודי נפת מישלניצה הוטלה אז גם החובה להעביר 10 משפחות יהודים להתיישבות חקלאית ולממן את הוצאות ההתיישבות בסך של 2,500 פלורין. למעשה, עד 1805 לא יצאה אפילו משפחה אחת להתיישבות חקלאית-מטעם.

​

ראשוני היהודים במישלניצה כנראה התיישבו בעיר לאחר הביטול של ההגבלות על מגורי היהודים בגליציה ב- 1860. ובעיקר גדלה אוכלוסיית היהודים במקום לאחר מתן שיווי זכויות ליהודים על-פי החוקים הקונסטיטוציוניים משנות 1867 ו-1868. בשנות ה-80 למאה ה-19 כבר היתה במישלניצה קהילה יהודית מאורגנת. ב-1874 נרשמה בחצר הפריץ המקומי חלקת אדמה לבית-העלמין היהודי.

​

עיקר עיסוקם של יהודי מישלניצה במשך שני דורות קיומו של היישוב (עד 1939) היה במסחר (רובו זעיר) ובמלאכה. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם עסק מספר ניכר של בעלי-מלאכה יהודים בכובענות. כמה שנים קודם למלחמת-העולם הראשונה הוקם בנק פרטי, שסייע בהלוואות נושאות ריבית נמוכה לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים. ב-1927 נוסדה בתמיכת הג'וינט קופת "גמילות-חסדים", ומטעם קופה זו ניתנו ב-1929 22 הלוואות בסך כולל של 3,790 זלוטי. הקופה המשיכה להתקיים עד סמוך למלחמת-העולם השנייה.

​

בעניי היישוב היהודי במישלניצה תמכו חברת "ביקור חולים" ו"חברת תומכי עניים". זו האחרונה נתקיימה על כעין מס חודשי שהוטל על בעלי הבתים, והכספים חולקו בין העניים "לבל יטרידו" בעת חיזורם על הפתחים.

​

ביישוב היהודי במישלניצה שררו אווירה והווי מסורתי-חסידי מוחלט. לא היתה כמעט דריסת רגל לזרמים המודרניים, אפילו בשנים האחרונות לקיומו של היישוב. החיים הציבוריים התרכזו סביב לבית-המדרש (נחנך ב- 1694) וסביב לכמה "מניינים" שקיימו הרב והדיין.

​

רבה הראשון של מישלניצה היה ר' נפתלי פרלמן. נמסר שב-1881 ייסד סניף של "מחזיקי הדת" במישלניצה ועמד בראשו. את כיסאו ירש בנו, ר' יוסף שמואל. בעת כהונתו של האחרון נתקבל כדומ"ץ ר' שמעון מאיר דרשוביץ, ולאחר פטירתו של ר' יוסף שמואל נתמנה לאב"ד; ממנו קיבל בנו ר' יששכר דב-בר, שהיה אחרון רבני מישלניצה. משפרצה מלחמת-העולם השנייה נמלט לנובי-סונץ' ושם נספה. במשך עשרים שנות קיומה האחרונות של קהילת מישלניצה כיהן כדומ"ץ ר' משה לנגאור, וגם לו היה מניין משלו. בתקופת השואה נמלט לטרנוב, לא ידוע מה עלה בגורלו.

​

במישלניצה נתקיימה ישיבה (הוקמה כנראה לקראת סוף המאה ה-19), ולמדו בה מדי שנה בשנה כ-50 בחורים מן העיר וסביבתה. ב-1925 הוקם החיידר "תלמוד תורה", ולמדו בו כ-150 תלמידים ב-4 כיתות. בוועד הקהילה היתה השליטה בידי החסידים ואנשי "אגודת ישראל". מ-1910 ועד 1930 עמד בראש הוועד חסיד בובוב יצחק ישעיהו פרלרוט.

​

​

הקהילה היהודית במישלניצה – תיאור דמויות אופייניות מסוף המאה ה- 19 מתוך ספר הקהילה 2

​

לטענת רחלה פרלרוט, הבחירות הראשונות בקהילה היהודית התקיימו שנים רבות בלבד לאחר כינונה. אליאש פלנצר הפך לנציג הראשון של הקהילה, ואחריו דוד קורנדוט (1890–1910 .( במשך 20 השנים הבאות (1910–1930) עמד יצחק פרלרוט בראש קהילת מישלניצה.

​

אליהו נוימן היה יהודי אדוק, הוא ניהל בית מסורתי. בשנת 1940, במהלך "ניקוי העיר מגורמים קומוניסטיים" שביצעו הגרמנים, הוא נכלא בכלא מונטלופייך בקרקוב ושם נידון למוות.

​

הירש הורוביץ, יליד מישלניצה היה ​​יו"ר הקהילה וגם חבר מועצת העיר. הוא היה בן למשפחת יצחק הורוביץ הידועה, אבי המשפחה יצחק סבל בתקופת פלישתו הידועה לשמצה של דובושינסקי שהתרחשה ביוני 1936 במישלניצה. אירוע סבלו של יצחק הורוביץ היה אחד העדויות המרכזיות במשפט הפלילי של דובושינסקי. הורוביץ נספה במהלך המלחמה עם אשתו ושני ילדיו.

​

יצחק ישעיה פרלרוט נולד בשנת 1864 בזקליצין. בשנת 1888 התחתן עם מרים לייבלר והתיישב במישלניצה. היו לו 8 בנים ו-5 בנות, הוא תרם להקמת הבית כנסת. פרלוט ואחיו חיים יהודה - הקימו גם קרן הלוואות לתמיכה בבעלי מלאכה עניים. הוא נספה במהלך המלחמה,  כנראה הוא נורה על ידי הגרמנים ביער  נייפולומיצה.  רק בתו של פרלוט, רחל, שרדה את המלחמה. משה פרלוט, בנו של יצחק ישעיה, היה המנהיג האחרון של קהילת מישלניצה פופולרי מאוד ומוערך בעיר.  לאחר פרוץ המלחמה, הוא נעצר על ידי הגרמנים, נכלא בכלא מונטלופייך בקרקוב ועונה שם.  הוא  שוחרר לאחר זמן מה וחזר לביתו, שם נפטר לאחר מספר שבועות כתוצאה מפציעות שנגרמו לו בכלא.

​

בבחירות שנתקיימו לוועד ב-1928 קיבלו הציונים בקושי מנדט אחד מתוך 9 מנדטים. לא ייפלא איפה, שביישוב יהודי זה, על ההווי המסורתי-חרדי שלו, למד ב- 1910 ילד יהודי אחד בלבד בבית הספר העממי הממלכתי. בגימנסיה המקומית למדו במשך שני הדורות תלמידים יהודים ספורים; היו אלה הבנים של כמה מאנשי האינטליגנציה המקצועית (עורכי-דין, רופאים).

​

ב- 1926 הוקמה ביוזמתם של אנשי האינטליגנציה, האגודה הציונית הראשונה "התקווה". החסידים וכן רב העיר יצאו חוצץ נגד חברי הארגון. נאספו חתימות של הורים ושל בני-נוער שהתחייבו לא להשתתף בארגון. בבחירות לקונגרס הציוני ב-1935 נמכרו במישלניצה בסך הכול 22 שקלים, והללו נתנו את קולותיהם: 10 ל"ציונים הכלליים", 6 ל"רשימת ארץ-ישראל העובדת", 4 ל"מפלגת המדינה" ו-2 ל"התאחדות". יצוין, שכמה מבני הנוער היהודי פנו אל השמאל הפולני הקיצוני. ב-1935 נמסר שרוב החברים בתא של איגוד הנוער הקומוניסטי במישלניצה היו יהודים.

​

בתקופה האחרונה של קיום הקהילה היו חברי מועצת העיר: מרדכי נתן ביטרספלד, ד"ר לזר גולדווסר, ד"ר קרול לייבל, ישראל קרגר, אליאש נוימן, חיים וויינמן. יהודי נוסף  אמור להיות  במועצה  זאב בוכייסטר, אך הוא ויתר לטובת הכומר, מכיוון שהיהודים זכו בחמישה מושבים.

​

​

תיאור של מוסדות הקהילה – מספר הזיכרון של הקהילה 3

התקווה הוא ארגון ציוני שהסניף שלו הוקם במישלניצה בשנות השלושים. הנשיא הראשון שלו שנבחר היה ד"ר לזר גולדווסר, עורך דין ידוע.

​

ב"ספר הזיכרון " תיאר את גולדווסר צבי פדן:"הוא היה אדם יוצא דופן. עורך דין מצוין, מתמטיקאי מוכשר, מומחה לפילוסופים, חובב מוזיקה ואמנות, איש בעל אנרגיה בלתי נדלית ושכל נהדר. גובה  בינוני, עם שיער מתולתל  אפור, עם שפם ארוך, מרכיב משקפיים, והכי חשוב, עם לב טוב המגיב אפילו לפגיעה הקלה ביותר. הוא ישב שנים רבות במועצת העיר, שם היה אחראי על המחלקה לטיפול באוכלוסייה היהודית הענייה. הוא נלחם כל הזמן לכבד את זכויות האזרח ולהגדיל את התקציב לעזרה למשפחות העניות ביותר. ד"ר גולדווסר האמין בציונות, האמין שמדינת היהודים תקום ותקדיש הרבה לאמונה זו - גם מבחינה רגשית וגם מבחינה חומרית. הוא היה חבר באגודת בני-ברית. אני זוכר ערב אחד בבית משפחתי, ישבנו שם: הוריי, ד"ר גולדווסר עם אשתו הרמנה ובנם היחיד אדם, בוגר הסורבון בפריס ופרופסור לחטיבת הביניים. בשלב מסוים ד"ר גולדווסר החל לדבר על פגישתו עם תאודור הרצל בווינה, ניכר היה כי אם דיבר על מדינת ישראל הוא דיבר על החלום הגדול ביותר בחייו, לרגע נשבר קולו ושתי דמעות גדולות זרמו מעיניו.

​

עם הזמן פחתה פעילות התקווה. בסביבות שנת 1937, במסגרת תחיית התנועה הציונית במישלניצה, הוקמה תנועת עקיבא, שפעלה ככל הנראה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

​

ביקור חולים סיפקה סיוע רפואי חינם לעניים, החבר הפעיל ביותר באגודה זו היה אהרון קמפלר, שהקדיש זמן רב וכסף לצדקה; חוץ ממנו, נטורק תומר, ישראל וויינמן, אליהו נוימן ותריסר אנשים אחרים שהיו פעילים בביקור חולים.

​

תומכי עניים הוא ארגון צדקה שתמך ביהודים עניים. במשך שנים דאגו חבריה במישלניצה לחברי הקהילה העניים, חילקו צדקה ומזון שנאסף לכבוד שבת, ומצות לפסח. כספים לפעילות זו הגיעו גם מתרומות מנהל הדירקטוריון יוסף ויסברג.

​

ספורט - בעיר היה אולם התעמלות ממלכתי, אך מעטים היהודים שהחליטו לשלוח את ילדיהם לשם. היהודים המעטים שהשתתפו בפעילות: אדם גולדווסר, מרילה והנקה קופפרמן, חיים ווסרפל, דוד פרלוט, דוד זנקר, ארווין צוקרמן, מנדק פרלוט ואוז'אש ווסרפל.

​

חיידר – בתחילה ה"חיידר"  היה ממוקם בבית של ה "מלמד" ברחוב. Bysińskiej עם הזמן הפך להיות קטן מדי, וזו הסיבה שבשנת 1924 החליטה הקהילה כי יש לבנות בית ספר חדש. הבניין נבנה במהלך השנה, היו בו ארבע כיתות לימוד ושני חדרי תפילה, והוא ממוקם בצד השני של הנהר, ליד רחוב Słowackiego מול בית הכנסת. בבית הספר היו 150 תלמידים, הם היו ילדים מגיל 3 עד 13. המורים ב"חדר " החדש היו, בין השאר אידל הולנדר, חיים איצ'י פלומנבאום ומשה שיין.

​

ישיבה 1

המייסד והראשון של הישיבה במישלניצה היה נתן אהרון נייגר (1900-1890), שניחן בידע תלמודי נרחב ובכישרון הוראה. בהמשך נוהל בית הספר על ידי מרדכי אריה פריינד, נכדו של אליעזר רוזנפלד מאושווניצ'ים.

​

בתחילה, הישיבה שכנה בפלנטי, אחר כך בדירה שכורה ברחוב ביסינסקה ובבית המדרש. תלמידים שאינם תושבים  שהגיעו מהעיירות הסמוכות, אכלו אצל תושבי העיר והתגוררו בקומה הראשונה בבית הספר ביניהם: ברוך בוכייסטר, וולף לנגסם ושלמה פרלברג.

 

​

מישלניצה נודעה בפולין וגם בחוץ-לארץ כמקום מועד לפורענות ליהודים. ואמנם ב1898 פרעו ביהודי מישלניצה כפריי הסביבה. רכושם נשדד, ומאימת הפורעים נמלטו רוב יהודי המקום מן העיר. בסוף שנת 1918 התחולל שוב פוגרום ביהודי מישלניצה, והפעם בגל הפרעות שפקדו את רוב יישובי היהודים בגליציה המערבית. המאורעות של 1936 העלו את מישלניצה לכותרות העיתונות בפולין ומחוצה לה.

​

ביוני של אותה שנה חזרה ונשנתה מסורת של "צבא פרטי" והפקרות מעשי מפקדיו. אדם דובושינסקי יושב-ראש הסניף בקרקוב של המפלגה הימנית הקיצונית הפולנית "המפלגה הלאומית" (יורשתה של האנדקים), שהאנטישמיות נוסח הנאצים היתה אחד מעיקריה הראשונים, ערך בראש כנופייה של כ-150 איש מסע פרטי על העיר מישלניצה. ההתקפה על העיר נעשתה לפי כללי המלחמה. תחילה נותק חיבורה של העיר לטלגרף ולטלפונים. אנשי דובושינסקי השתלטו בלילה על משרדי הנפה (על המשטרה ואף על בניין מושל הנפה - הסטרוסטה) והכריזו על תפיסת השלטון במקום. בשעת המסע קיימו אנשי הכנופייה אחד מיסודות תוכניתם הפוליטית, והוא טיהור העיר מן היהודים; ואמנם הם הרסו כמה וכמה חנויות של יהודים, שדדו את הסחורה או השחיתוה, והיכו את בעלי החנויות. לפנות בוקר התפזרו אנשי הכנופייה ביערות.

​

במרדף נמרץ שערכו אחריהם יחידות הצבא הפולני והמשטרה נלכדו יותר מ-50 איש והועמדו לדין. תגובת השלטונות היתה מהירה, כי הפעם נפגעו אנשי השלטון. הדי המאורעות הללו נשמעו בסיים הפולני והעסיקו את עיתוני פולין במשך כשנתיים. בעת המשפט והדיונים בסיים ניהל הימין הקיצוני הסתה אנטי-יהודית ארסית.

​

ה"מסע" למישלניצה היה מעין אב-טיפוס לפעולותיהם של אנשי המחתרת הפולנית מיסודו של נ.ס.ז. ("יחידות הצבא הלאומי" המחתרתי) בעת הכיבוש הנאצי. הללו רצחו כל יהודי שנזדמן להם בדרכם בעיר, ואפילו ביערות, שבהם ביקשו נמלטי הגטאות למצוא מפלט או להשתתף במאבק המזוין נגד הנאצים. דובושינסקי נתפס לאחר המלחמה בידי שלטונות פולין העממית בעוון השתייכות למחתרת שהתנגדה ל"פולין העממית", הועמד לדין, הורשע, והוצא להורג.

​

במלחמת העולם השניה 3

מפחד כניסת הגרמנים ברחו כל היהודים מן העיר קודם שפרצה מלחמת-העולם השנייה. רק מעטים עלה בידיהם להגיע אל הגבול של אזור-הסיפוח הסובייטי ולחצותו. רובם חזרו למישלניצה במחצית השנייה של ספטמבר 1939, כשהעיר כבר היתה נתונה למשטר הגרמני. החיילים הגרמנים החלו בחטיפת היהודים לעבודות-כפייה בעיקר לעבודות בניקוי העיר ומשכנות הצבא הגרמני, בכריתת עצים ביער וכיוצא בכך. בזמן העבודה הוכו היהודים ועונו; יש מעידים על הרצת יהודים אחרי מכוניות נעות בכביש.

​

הקורבן הראשון של מלחמת העולם השנייה  במישלניצה היה יהודיה בשם בסיה גסנר. כאשר הצבא הפולני נסוג ממישלניצה בספטמבר 1939, הוא פוצץ בדרכו גשר במרכז העיר. כתוצאה מהפיצוץ, עלה באש ביתה של בסיה והיא נשרפה חיים.כאמור לעיל,  בימים הראשונים למלחמה, יהודים מעיירות סמוכות, כולל מישלניצה, ברחו מזרחה, אך חזרו לאחר מספר ימים או שבועות..  לעתים קרובות הם מצאו את חנויותיהם שנבזזו או נמסרו על ידי הגרמנים לפולנים שהצהירו כי הם שייכים לאומה הגרמנית.  רק המאפייה של מרים קונסטלינגר נותרה בידיה, והיא המשיכה לאפות לחם ליהודים.

​

אחד מתושבי מישלניצה, מיכאל רוזנטל, נרצח בידי הגרמנים בשעת העבודה. הגרמנים נהגו לאסור בני-ערובה מבין תושבי העיר, נוצרים ויהודים, הערבים לביטחון המוסדות והחיילים. לאחר שנזרק רימון אל בית-דואר, הובלה קבוצה של 10 בני-ערובה, ובתוכם אברהם יצחק גולדנברג, לבית-הסוהר מונטלופיך בקרקוב, ומשם לא חזר איש מהם.

​

כבר בסתיו 1939 נאסר על היהודים לבוא למרכז העיר, ובימי היריד לא הורשו הללו לצאת מבתיהם והוטל עליהם עוצר לילה. יהודי היה חייב להצדיע לכל גרמני שפגש ברחוב. מדצמבר 1939 חוייבו כל היהודים לשאת על זרועם השמאלית סרט לבן עם מגן-דוד. על הגברים הוטל איסור לגדל זקנים ופאות. בית-המדרש הוחרם והפכוהו לאורוות סוסים של המשטרה הניידת; אחר-כך שימש למחסן-תבואה. נסגרו כל החנויות ובתי העסק של היהודים, להוציא מאפייה אחת ומסגריה של יוסף שטמר. רוב היהודים התקיימו מעסקי חליפין: חפצים תמורת מזון. רק משפחות יחידות של חקלאים יהודים, שהתגוררו במישלניצה המשיכו לעבד את אדמותיהם.

​

בעונת הקיץ עבדו כמה עשרות מיהודי מישלניצה באחוזתו של הרוזן לובומירסקי ובמשקים פולניים שבסביבה. באוקטובר או בנובמבר 1939 נתמנה היודנרט, ובראשו הועמד מוריץ נייגר, לשעבר בעל מפעל למוצרי זכוכית. חברי היודנרט היו: פרלוט, זקס, וינר ופליט מגרמניה, וייס, שלפי העדויות ניהל את כל ענייני המוסד. היודנרט סיפק עובדים לעבודות-כפייה לפי דרישות הגרמנים, וגם היה אנוס למלא תביעות אחרות של אנשי השלטון, כגון: ריהוט משרדיהם ודירותיהם, אספקת סחורות שונות, דברי-ערך וכולי. כל זאת נעשה בתקווה, שהיהודים יוכלו לחיות איך-שהוא. אנשים שעבדו בעבודות-הכפייה מטעם היודנרט קיבלו שכר זעום.

​

היודנרט דאג גם לצורכי עניי המקום וחילק להם קצבאות. כדי לעמוד בהוצאות, הטיל היודנרט מיסים כבדים על הנחשבים כאמידים בקרב האוכלוסייה היהודית. בשנים 1941- 1942 פעל כנראה במישלניצה סניף של י.ס.ס., שגם הוא הושיט עזרת-מה לנזקקים. באביב 1940 (לפי גרסה אחרת - באביב 1941) עצרו השלטונות כמה יהודים באשמה שהם קומוניסטים. ביניהם היה יו"ר היודנרט נייגר, משה פרלוט, אליהו נוימן ושלושת בניו. כולם הובלו לבית-הסוהר מונטלופיך שבקרקוב. שם עונו קשה ונוימן אף נרצח. לאחר השתדלויות נמרצות הוחזרו השאר למישלניצה, אך בפגיעות גופניות קשות. כעבור כמה שבועות נפטר משה פרלרוט מפצעיובביתו.

​

לפי פקודתו של נציג השלטון המקומי ממארס 1941 עקרו למישלניצה במאי של אותה שנה יהודים תושבי הכפרים, שלא עסקו בחקלאות. הגזירה נגעה ל- 100 איש לערך שהתגוררו בכפרים סולקוביצה, דרוגיניה, סטרוז'ה, פצ'ים, רודניק ועוד.

​

בסוף 1941 נדרשו יהודי מישלניצה למסור לשלטונות כל מוצרי הפרווה שברשותם. בבתיהם נערכו חיפושים. בביתו של קורן נתגלו נעלי בית מפרווה, ובעליהן נאסר, הושלך לכלא בגטו קרקוב ומשם הועבר לאחד ממחנות-המוות. גם אנשי המשטרה הפולנית במישלניצה, בפיקודו של אוטו קנפה, תושב ביילסקו לשעבר, הציקו ליהודים. הם הטילו קנסות, סרקו את בתיהם וגזלו משם דברי-ערך וכל הבא ליד. על דברי מזון שנתגלו בבית יהודי חויב בעל-הבית לשלם קנס כבד. יצוין, שאוטו קנפה, שעבר ממישלניצה לקלווריה זבז'ידובסקה ולמייחוב, נידון למוות לאחר סיום המלחמה בידי בית המשפט הממלכתי בפולין.

​

מ-1940 ועד מחצית 1942 שולחו ממישלניצה למחנות-עבודה בקרקוב ובדמביצה כ-100 איש. ב-1 למאי 1942 שולחה קבוצת צעירים למחנה "יולג 1" שבפלשוב, ליד קרקוב. בתחילת יולי אותה שנה שוב היו חטיפות גברים יהודים, ולעתים אף נערים, לעבודות-כפייה ב"יולג 1".

​

כנראה בסוף יולי או תחילת אוגוסט 1942 הטילו השלטונות על יהודי מישלניצה קונטריבוציה גבוהה. בידי היודנרט לא עלה לאסוף את הסכום הנדרש, והגרמנים הסתפקו בסכום כסף פחות. באותו זמן רוכזו ליד בית-הקברות היהודי במישלניצה כל היהודים מן הכפר גוז'קוב ומסביבתו. לפי תוכניות הגרמנים, היו הללו נידונים למוות. מספרים, שבמקרה עבר במקום רוסינג, ראש העיר הגרמני בווייליצ'קה; זה התערב בעניין ובזכותו ניצלו הפעם מן המוות אלה שהיו כשרים לעבודה. כל הזקנים, הנכים והילדים הובלו לעבר הנהר רבה, ושם הומתו מעל פי הבור שהוכן מראש בשבילם. ב- 21 או ב-22 באוגוסט גורשו כל יהודי מישלניצה לסקווינה. מספרם הכולל של בני מישלניצה שנספו בשואה הגיע כדי 700.

​

באוגוסט 1942 הורו הגרמנים ליהודים ממישלניצה, קלוואריה, איזדבניק, סולקוביץ, דובצ'ייצה וגדוב להתכנס בסקווינה. אנשים הוצבו שם באורוות ובחצרות. העיר הוקפה בשרשרת משטרתית, וזמן קצר לאחר מכן כל גורשו היהודים שהתאספו שם למחנות ההשמדה בבלז'ץ  וטרבלינקה.

​

יש לציין, שכבר בשנים הראשונות לכיבוש, הגו כמה מבני הנוער בקרב הפליטים במישלניצה רעיונות בדבר התנגדות לשלטון הנאצי. היו אפילו ניסיונות להתקשר עם הנציגים המקומיים של ה"ארמיה קריובה" (המחתרת הפולנית מטעם הממשלה הגולה בלונדון), אולם לא היו תוצאות לכך. לאחר שחוסל היישוב היהודי במישלניצה, בשנים 1942- 1943, ישבו ביערות ליד הכפרים רודניק, סולקוביצה ועוד, קבוצות מזוינות של יהודים, כגון זו של האחים טיפנברונר מרודניק, שביצעה פעולות-תגמול נגד הגרמנים. כמה מיהודי הסביבה, שנמלטו מן הרצח, השתתפו במחתרת הפולנית.

​

​

תיעוד אתר/שרידי הקהילה:

בית הכנסת 3

בית הכנסת במישלניצה הוקם בשנים 1874– 1876 בסמוך  לבית החולים  ברחוב ברקה יוסלביץ  (ואלג'ה סלובצ'יוגו), על יד נהר ביסינה, בסמוך לכיכר השוק, ליד בית הדפוס פדן. זה היה בניין לבנים בן שתי קומות; בין החלק העליון והתחתון היה חיבור המאפשר לנשים להקשיב לרב ולההשתתף בתפילה. מעל ארון קודש היו שני אריות, ראשיהם פנו זה אל זה, מכוסים בכתר העשויה מחוטי זהב, מצד שמאל ניצב נר תמיד.

​

במהלך הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, הפך בית הכנסת לאורוות סוסים. יהודים נאלצו לשרוף את כל ספרי הקודש במו ידיהם. עם זאת, הבניין לא נהרס על ידי הגרמנים. לאחר 1945 שכן בו מחסן מלח, שתרם לחורבן. ההריסה התרחשה בשנת 1971. במהלך עבודות ההריסה נמצאו ספרים בעברית.

​

שרידי בסיס בית הכנסת – מצופה באבנים מושחרות שעדין נותרו לזיכרון בצמוד לבית המגורים מס' 21-19 ברחוב הראשי סלובקייגו. השטח מגודר מחשש קריסה.

כתובת:   Myślenice ,19slowakiego  

​

 

מקווה

המקווה נבנה ברחוב  ויספיאנסקי, על נהר ביסינקה. היה בניין חד קומתי עם גג רעפים, שנבנה על ידי הקהל ונוהל על ידי קלמן ביננשטוק.

​

​

בית העלמין

בית הקברות היהודי 2

בית הקברות היה רשום בחזקת הגמינה בפנקס האדמות העירוני במישלניצה בשנת 1874. הוא שוכן לצד הדרך הראשית המובילה לקרקוב במרחק של 2 ק"מ מהעיירה. יהודי הסביבה שנפטרו נקברו גם הם במקום.

​

עדות:

"הגבאים בתקופתנו היו מאיר קאופטייל ונחמן סטיאל הם מילאו את חובתם במתן צדקה ללא שכר.

משפחתם של נחמן סטיאל ואשתו מרים היו בין המכובדים בעיירה.  

דודה של מרים סטיאל, הרב נתן אהרון נייגר, היה ראש הישיבה בעיירה.

בתם חיה רייך הייתה מורה בבית הספר "בית יעקב" בוואדוביצה.

כל המשפחה נספתה בשואה, מלבד הבת יפה קירשנבאום, שמייד לאחר הפיגוע של דובושינסקי ב-1936 עזבה את העיר והתיישבה בישראל. כיום היא גרה בתל אביב".

​

3 בית העלמין במישלניצה היה מקום הטבח הנוראי שביצעו הנאצים ביהודים חפים מפשע בשנת 1942, שאותם לא הצליחו להביא מהסביבה לעיירה. הם נלקחו לסקאווינה,  ובדרך  נורו בבית הקברות של מישלניצה ונקברו בקבר אחים.

​

בית הקברות נהרס על ידי הנאצים, הגדר נהרסה, מצבות נופצו וחלקן נבזזו לצורך תיקון הכביש במרכז העיירה.  רק 5 מצבות נותרו עד היום במקומם.

​

לאחר המלחמה שוחזר בית הקברות ההרוס על ידי הקהילה היהודית בקרקוב בהנהגתו של מאיר יעקובוביץ, אחיו של מוסר העדות לעיל. הגדר חודשה והמצבות שנעקרו ממקומם הוצמדו לקיר בית הקברות. לוח זיכרון הוצב על יד השערים של בית העלמין ההרוס ובמרכזו ניצבת אנדרטה לזכר הקורבנות שנרצחו בידי הנאצים.

​

2 כתובת:   Druga Krajowa 7.  בית הקברות נמצא ליד הרכס של הר גורא סוביינה, מעל צומת  הדרכים של תחנת הדלק שבדרך לקרקוב (כ – 2 ק"מ מהיציאה מהעיר לכיוון קרקוב  על כביש 7 Tarnowska)

​

בית העלמין מצוי ביציאה מן העיירה צפונה לכיוון קרקוב בתוך חורשת עצים בצומת לפי הכתובת טרנובסקה 10.  במקום שער עם שלט של הקרן לשימור מורשת יהדות פולין במצב סביר, מצבת זיכרון לנרצחים בשואה ושברי קברים מצפים את קיר בית העלמין בחלקו הפנימי. כ-30 מצבות עומדות פזורות על שטח של כחצי דונם.

כתובת: Tarnówka 1, 32-400 Myślenice

​

​

לוח זכרון ליהודי מישלניצה 3

בשנת 2005 הוצב לוח זיכרון עם כיתוב בעברית ובפולנית על אחד הבניינים בכיכר השוק: "מהמקום הזה, ב-22 באוגוסט 1942, גירשו הנאצים 1,300 יהודים ממישלניצה והסביבה. הם נרצחו בסקווינה ובבלז'ץ".

 

לוח הזיכרון לגירוש יהודי מישלניצה ברינק 10 ליד הכניסה לחנות פרחים

כתובת: Rynek 10, 32-400 Myślenice

​

​

מוזיאון יודאיקה

מוזיאון "הבית היווני במישלניצה" מכיל מחקרים על ההיסטוריה והתרבות של הקהילה היהודית המקומית:

ברודא ש ', נידווידז א', סודר א ', מירק מ', פוראדזשיץ ב ', סודר א', האם אנו יודעים מי ומה יהודי מחוץ לאינטרס הכספי העוסק בנו, מהם מנהגי ביתו, כיף, סבל, שאיפות, - כניסה לתחרות, 1993 - כתב יד, מספר סימוכין MRM / I / 2303 / ר

Harcuła K., Myślenickie rediviva, Gliwice 1983 - תסריט, מספר סימוכין MRM / I / 1863 / מ '

Slósarz T., Myślenice - רחובות העיר העתיקה, 1981 - תסריט, מספר סימוכין MRM / I / 1767 / מ '

סטושק מ', יחסי פולין-יהדות במייסניצה עד 1939 ובעיית האנטישמיות בפולין שבין מלחמות העולם - עותק של עבודת המאסטר.

     

במוזיאון העירוני קיימת פינה קטנטונת לאזכור היהודים שחיו במישלניצה, עם מצגת דגיטלית שכוללת סיפורים אישיים של כמה ממשפחות היהודים ממישלניצה, מכתבים מתקופת השואה וכמה ממצאים ומזכרות.

​

כתובת ,Romualda Traugutta 11, 32-400 Myślenice : מוזיאון במישלניץ, פולין

​

​

הפניות ביבליוגרפיות

• בקר, מ',  הימים הראשונים של המלחמה  Sefer zikaron le-khilot Wadowice, Andrychow, Kalwarja, Myslenice, Sucha, ספר הזיכרון לקהילות Wadowice, Andrychow, Kalwarja, Myslenice, Sucha , אדום. ד 'יעקובוביץ', רמת גן 1967 [אוןליין  http://www.jewishgen.org/yizkor/wadowice/wad381.html#Page407  [dostęp: 30.06.2015.

• קאהן א ', קאהן מ', מייסלניצה. עקבות העיירה היהודית. Spacerownik , Myślenice 2011.

• פנסטר ז',וויינמן, א',  הוראת דת, מוסדות התנדבותיים, שיתוף פעולה עם מועצת העיר, ספר זכרון להקות וודוביצה, , Myslenice, Sucha , אדום. ד 'יעקובוביץ', רמת גן 1967 [און ליין http://www.jewishgen.org/yizkor/wadowice/wad381.html#Page392 [dostęp: 30.06.2015].

• Grzebałkowska M., אתה צריך לירות פרנויה , "Gazeta Wyborcza" 22.07.2005.

• Jakubowicz D., The Doboszynski Pogrom (Doboszynski on Myślenice) , ב Sefer zikaron le-kehilot Wadowice, Andrychow, Kalwarja, Myslenice, Sucha, ספר הזיכרון לקהילות Wadowice, Andrychow, Kalwarja, Myslenice, Sucha , ed. ד' יעקובוביץ ', רמת גן 1967, עמ' 398 [אונליין  http://www.jewishgen.org/yizkor/wadowice/wad381.html#Page398 [: גישה: 30.06.2015

• Jakubowicz D., הערות על ההיסטוריה של Myślenice Kahal  ] Sefer zikaron le-kehilot Wadowice, Andrychow, Kalwarja, Myslenice, Sucha, ספר הזיכרון של קהילות Wadowice, Andrychow, Kalwarja, Myslenice, Sucha , בעריכת D Jakubowicz, רמת גן 1967, עמ' 381.  [באינטרנט  http://www.jewishgen.org/yizkor/wadowice/wad381.html [גישה: 30.06.2015

• פרלרוט ר',  הקהל, ב: ספר זיכרון לה, קהילות וודוביצה, אנדריצ'וב, קלווארה, מיסלניצה, סומהבעריכת ד' יעקובוביץ', רמת גן 1967 [אוןליין  http://www.jewishgen.org/yizkor/wadowice/wad381.html#Page385  [גישה: 30.06.2015/

• Richtman B, Myślenice בשואה , Sefer zikaron le-khilot Wadowice, Andrychow, Kalwarja, Myslenice, Sucha, ספר הזיכרון לקהילות Wadowice, Andrychow, Kalwarja, Myslenice, Sucha , בעריכת. ד' יעקובוביץ', רמת גן 1967 [באינטרנט http://www.jewishgen.org/yizkor/wadowice/wad381.html#Page411  [גישה: 30.06.2015

• סטושק מ', יחסי פולין-יהודים במיזלניצה עד 1939 ובעיית האנטישמיות בפולין שבין מלחמות העולם, , עותק של עבודת המאסטר בארכיון מוזיאון "דום גרקי" במייסניצה, רשומות תחרות.

​

 

​

 

​

​​