יאבוז'נו

בית הכנסת

בית העלמין

הגטו

מצבת זכרון

רמפת רכבות השילוחים להשמדה

אנדרטה במקום בו עמד מחנה דאטצ'

אנדרטה לאסירי מחנה העבודה המרכזי

מצבת זיכרון לקורבנות הקומוניזם

שם הקהילה: יאבוז'נו (233)

שם בפולנית: Jaworzno
מקום/ כתובת:

תאריך: 10/7/2022
אתרי תיעוד/שימור: בית כנסת, בית עלמין, אתר זיכרון,

גטו, מחנה עבודה.
מתעדים: מאיר שילה עידן אופוטובסקי
אנשי קשר:

תיאור כללי. סיפור הקהילה

אוכלוסיה:

• בשנת 1941: כ-15,933

• יהודים בשנת 1941: כ-1,346

• יהודים לאחר השואה: כ-400

תולדות הקהילה: 1

ככפר מוזכרת יאבוז'נו בתעודות מ-1242. ראשית התפתחותה של יאבוז'נו כיישוב תעשייתי בסוף המאה ה-18, משהתחילו בכריית פחם במקום. באותו זמן גם הוקם בית-יציקה לעופרת. מתחילת המאה ה-19 הלך והתפתח במקום מרכז תעשייתי, ניכרו מכרות-פחם, הוקמו מפעלי-מתכת, ולקראת סופה של המאה הוקמו כור ליציקת זכוכית, מכרה-חול שבו מילאו את החלל שנוצר לאחר כריית הפחם, ובית חרושת למלט.

בשנות ה-20 למאה ה-20 היתה יאבוז'נו לאחד הישובים המתועשים במחוז קרקוב, וב-1933 הוענק לה מעמד של עיר. אז הוקמה במקום תחנת-חשמל מונעת בקיטור, ויאבוז'נו נעשתה גם צומת חשוב של מסילת-ברזל.

בתקופת קיומה של הרפובליקה הקרקאית 2 (1815- 1846) נכללה יאבוז'נו בתחומה וישבו בה אז 91 יהודים. במרד 1846 השתתפו לצד האיכרים גם כורי-הפחם ביאבוז'נו. מאבקם של כורי-הפחם וכן של פועלי-התעשייה, שהיו הרוב באוכלוסייה יאבוז'נו, על זכויותיהם (יום עבודה קצר יותר, שכר הוגן, נגד אבטלה), הפך תכופות להפגנה המונית נגד המשטר; ב-1917 יצאו הכורים בהמוניהם להפגנה נגד המשטר האוסטרי המעורער, וב- 1931, לאחר השביתה, התנגשו הכורים והמובטלים עם המשטרה הפולנית; חמישה מן המפגינים נורו בידי השוטרים, כ-20 הועמדו לדין על "הפרת הסדר הציבורי", ו-8 מהם נידונו לתקופות מאסר של בין 6 ל-18 שנים.

עד אמצע המאה ה-19 ישבו ביאבוז'נו משפחות יהודיות מועטות. אך עם התפתחותה של יאבוז'נו כיישוב תעשייתי מודרני, הלך וגדל גם היישוב היהודי בה. אף-על-פי-כן, עד לימיו האחרונים של קיומו במלחמת-העולם השנייה לא הגיע אחוז היהודים בתוך כלל התושבים ליותר מ-% 7. היו כמה סיבות לדבר: א. היהודים לא הועסקו כלל בתעשייה הכבדה; ב. כנהוג, היו ליד המפעלים חנויות של הבעלים או קואופרטיבים של הפועלים, וליהודים לא נותר אלא תחום צר לפעילות מסחרית, או לעיסוק במלאכה; ג. מרבית הפועלים והכורים היו בני הסביבה והיו להם או למשפחותיהם חלקות-שדה, מעין משק טבעי, וצרכיהם מועטים.

כל תסיסה בקרב הכורים ופועלי התעשיה מילאה את ליבות היהודים דאגה, שמא תהיה זו התפרצות נגד היהודים. מצב זה הרתיע יהודים מלהתיישב ביאבוז'נו. ואכן ההתפרצויות נגד היהודים חזרו ונשנו כל כמה שנים. ב-1898 פרעו כפריי הסביבה ביהודי יאבוז'נו שהוסתו על-ידי אנשי הכמורה בנאומיהם לקראת חג הפסחא. ב-1905 יצאו לרחובות חיילי חיל-המצב שחנה בעיר, בקריאות ש"היהודים מתנכלים להורגם". אל החיילים הצטרף האספסוף המקומי, הוחל בשוד חנויות היהודים ו-2 יהודים אף נפצעו קשה. הוזעקה יחידת צבא ממקום אחר, וזו השליטה את הסדר.

לשמע הפוגרומים שנעשו בערים אחרות בנובמבר 1918, ניסו יהודי יאבוז'נו, לארגן הגנה עצמית, אולם השלטונות הארעיים שבמקום מנעו מהם את האפשרות להשיג נשק. העילה הישירה כביכול להתפרצויות היתה ירייה לשם הגנה עצמית מצד יהודי אחד, פניגר שמו, שאת ביתו הקיפה בלילה קבוצה גדולה של פורעים, ודרשה ממנו להרשות לה לערוך חיפוש בבית. שעות ספורות לאחר המעשה התקיימה אסיפה בבית-העם "סוקול", והכומר הצהיר בה: "אין ביכולתנו לרצוח את היהודים, אבל עלינו להשתחרר מהם. עדיין לא נהרג יהודי אחד בידי נוצרי, אולם הדם הנוצרי כבר נשפך".

לאחר האסיפה הקיף ההמון את ביתו של היהודי פניגר והרס אותו לחלוטין. משם פנו הפורעים אל כיכר השוק והרסו בה את חנויות היהודים. הסחורות שלא נשדדו הושלכו אל הכיכר ונרמסו ברגלי המתפרעים. הלגיונרים שהיו במקום לא הגיבו כלל על הנעשה, בתואנה שלא קיבלו שום פקודה כיצד להגיב ומתי. באותה שנה פוטרו ממועצת העיירה כל תשעת חבריה היהודים, שנבחרו למועצה עוד לפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה.

עד מלחמת-העולם הראשונה שרר ביישוב היהודי ביאבוז'נו הווי מסורתי-חסידי. החסידים - רובם חסידי כשאנוב - שלטו בוועד הקהילה והציקו לא מעט לרב המקום, שלא נמנה עם חבורתם. לרב אב"ד יאבוז'נו, ר' חיים-זאב רוזנבלום, שכיהן במקום משנות ה-90 למאה ה-19, לא הרשו חסידי כשאנוב לבוא לקלויז שהקימו, ומה שהרב התיר הם אסרו. ר' חיים-זאב נתקל גם בהתנגדות ליוזמתו לאחד את כל החדרים ולהעמידם תחת פיקוח ציבורי. הוא היה בין המשתתפים בכנס הראשון של הרבנים בקרקוב ב-1903. הוא נפטר ב-1913, ועל-פי צוואתו, ולא בלא מחלוקת, נבחר אחיו ר' בנימין רוזנבלום לכהונת הרב ביאבוז'נו.

בשנת 1895 נוסדה ביאבוז'נו חברת "ציון". בין חבריה היו גם בעלי משקים חקלאיים שהיו נכונים לעלות לארץ-ישראל ולהתמסר שם לעבודה חקלאית. ב-1905 הצטרף הארגון הציוני ביאבוז'נו אל הוועד המחוזי של הציונים בגליציה המערבית בקרקוב.

בין שתי המלחמות 1
בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם לא גדל היישוב היהודי ביאבוז'נו לעומת 1910, בעוד האוכלוסייה הלא-יהודית היתה בתהליך של גידול מתמיד. לא נפתחו ליהודים מקורות- פרנסה נוספים (השערים של מפעלי התעשייה שהוקמו או הורחבו באותה תקופה בעיר היו נעולים בפני היהודים), ואילו מקורות-הקיום המקובלים, כגון המסחר והמלאכה, אף צומצמו מחמת הקיפאון שליווה את כלכלת פולין בכל אותה תקופה, הן מפני המשברים, ובעיקר מדיניות המיסוי המפלה של השלטונות, והן מפני ההסתה האנטי-יהודית, שאף לבשה בשנות ה-30 צורה של החרמת המסחר והמלאכה היהודית.

ביאבוז'נו הוקמו קואופרטיבים חדשים מלבד אלה שנתקיימו עוד מלפני המלחמה, וקשה היה לסוחר או לבעל-המלאכה לעמוד עמהם בתחרות. בהלוואות הזעירות של קופת "גמילות חסדים" שהוקמה ב-1927 בערך, שכל אחת היתה בסך 100 זלוטי לערך (ב-1929 ניתנו 84 הלוואות בסך כולל של 10,787 זלוטי), לא היה די לסוחר הזעיר אלא כדי לקנות מעט סחורה לחידוש המלאי, ולבעל-המלאכה כדי לשלם עבור הרישיון, או להחזיק איכשהו מעמד ב"עונות מתות" עד ש"ירחיב". ב- 1938 פחת הון-היסוד של הקופה (לא הוחזרו במועדם חובות הלווים), ויוצאי העיר בארצות-הברית תרמו 500 זלוטי כדי למלא את החסר בקופה.

אך לעומת הקפאון והירידה בכלכלתם של יהודי יאבוז'נו, הסתמנה בתקופה ההיא פעילות ערה בתחום החיים הציבוריים-החברתיים, בעיקר בסניפי הארגונים הציוניים. החזק בין סניפים אלה היה סניף "המזרחי" שהוקם ב- 1925, ולידו "צעירי המזרחי" ו"השומר הדתי". ב-1931 הושלם הבניין של "המזרחי" ובו שוכנו בנוסף לארגונים הנ"ל גם בית-כנסת, בית-ספר משלים וגן-ילדים. לפי מספר החברים והבוחרים לקונגרסים הציוניים היו שני ארגונים עקריים הסניף של "הציונים הכלליים" וארגוני-הנוער של תנועה זו: "הנוער העברי" (הקן הוקם ב-1928) ולאחר הפילוג בה - "הנוער הציוני" ו"עקיבא".

ליד "עקיבא" הוקם ב-1934 סניף של "ציונים בעלי מקצוע". את השמאל הציוני ייצגה ביאבוז'נו "ההתאחדות", אולם חבריה והמצביעים בעדה היו מעטים לערך. בבחירות לקונגרס הציוני ב-1935 התחלקו קולותיהם של 184 הבוחרים ביאבוז'נו כלהלן 77 ל"ציונים כלליים", 99 ל"המזרחי", 8 ל"רשימת ארץ-ישראל העובדת" ו-5 קולות ל"התאחדות".

במועדוני הארגונים הציוניים ובסניפים של ארגוני-הנוער נפתחו ספריות וקורסים ללימוד השפה העברית. ב-1932 הוקם מועדון ספורט "מכבי" ונרשמו בו כ-100 בני נוער. מלבד הפעולות בתחום הספורט קיים המועדון חוג לחובבי דרמה וכן תזמורת. ביאבוז'נו נתקיים סניף פעיל של "אגודת ישראל" ולידו (משנת 1928) סניף של "צעירי אגודת ישראל".

לתנופה בפעולת הסניף של "אגודת ישראל" תרם הרבה הרב צבי הירשהורן, שנבחר ב-1929 (או ב-1930) לרבה של יאבוז'נו. הוא קיבל את התפקיד אחרי שר' אליקים-גצל דיכטוולד, אשר כיהן ברבנות יאבוז'נו עד 1928, עבר לכהן בלבוב. ר' צבי הירשהורן נבחר ב- 1929, ושוב ב-1932 ליושב-ראש ולנשיא צעירי "אגודת ישראל" בפולין. הוא פירסם מאמרים רבים בעיתונות האגודאית וערך את הירחונים "הנצח" ו"הצעיר החרדי". ביאבוז'נו סבל ר' צבי מקינטוריהם של חסידי בלז וצאנז (ב-1935 הלשינו עליו אנשים "עלומי שם" בפני השלטונות, והללו פתחו בחקירה נגדו באשמת "פעולה קומוניסטית"), ועל-כן עזב את יאבוז'נו ויצא לכהן כאב"ד ביאלה-פודלאסקה. ב-1939 הגיע ללבוב, ובעת הכיבוש הנאצי היה זמן קצר חבר היודנרט. הוא נספה בלבוב ב-1943. את כסאו ביאבוז'נו ירש ב-1937 ר' מרדכי דוד פרנקל (נספה בשואה ב-1942). ביאבוז'נו קבע את חצרו בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם האדמו"ר מכשאנוב ר' יצחק יחזקאל הוכמן (נספה בשואה).

במלחמת העולם השניה
יאבוז'נו נכבשה בידי הגרמנים בשבוע הראשון של ספטמבר 1939. בפרוץ המלחמה עזבו לא מעט מיהודי יאבוז'נו את עירם, אך בשוך הקרבות חזרו רובם ליאבוז'נו. עם כניסתם ליאבוז'נו חטפו הגרמנים 6 או 8 יהודים בתואנה, שיהודי יאבוז'נו ירו מחלונות בתיהם בחיילים גרמנים, ולפיכך רצחום כ"עונש" על מעשה אחיהם.

כעבור זמן מה דרשו הגרמנים מיהודי יאבוז'נו לשלם קונטריבוציה גדולה, ולהבטחת התשלום נאסרו 25 בני ערובה יהודים. קרוב לוודאי, שכל בני-הערובה שוחררו לאחר שהקהילה היהודית עמדה בדרישות הגרמנים. כמו במקומות אחרים כך גם ביאבוז'נו חטפו הגרמנים כבר בתחילת הכיבוש יהודים ברחובות העיר, התעללו בהם ואף עינו אותם; מרטו את שער זקניהם ופאותיהם של החרדים. בעת ההיא נערכו תכופות חיפושים אחר דברי-ערך.

על היהודים נאסרה הכניסה לשני הרחובות הראשיים בעיר, יאגיילונסקה ומיצקביץ'. מדי פעם נאלצו היהודים להעתיק את מקום מגוריהם מרחוב לרחוב, שכן הגרמנים החרימו את דירותיהם. בנובמבר 1939 נצטוו היהודים לשאת על שרוולי בגדיהם סרט לבן ובו מגן-דוד כחול. אות זה הוחלף ב-1941 למגן דוד צהוב, שהוצמד לבגד בחזה ובגב.

בינואר 1940 נתמנה ביאבוז'נו יודנרט. 2 בראשו הועמד ה' זילברשץ. יודנרט זה היה כפוף ליודנרט המרכזי בסוסנובייץ שבשלזיה, בראשותו של משה מרין. במקום פעלה גם משטרה יהודית.

בקיץ 1940 גורשו ליאבוז'נו היהודים מכל כפרי הסביבה. חלקם מצאו מגורים בבתיהם של יהודי המקום, וחלקם רוכזו כנראה בבית אחד או בכמה בתים בשכונה אחת. העקורים סבלו מרעב ממש. לעזרתם הקים היודנרט מטבח ציבורי, שסיפק יום-יום להם ולעניי המקום 330 ארוחות-צהריים חמות. הנזקקים קיבלו גם עזרה כספית זעומה. היודנרט הקים גם מרפאה ובה טיפל בחולים ד"ר לותר קון.

עד מארס 1941 הותר ליהודים בעלי-מלאכה וסוחרים זעירים להמשיך בעיסוקם, תמורת תשלום מס חודשי לשלטונות בסך 50 מארק כל אחד. באביב 1941 הוחרמו כ-5 בתי עסק יהודיים. באותה תקופה הוחל בחטיפת יהודים למחנות-עבודה. החטיפות נעשו בידי הגרמנים שהסתייעו במשטרה היהודית, בעיקר זו של סוסנובייץ.

במארס 1941 הגיע מספר אוכלוסיית היהודים ביאבוז'נו ל-2,295 איש. כמה חודשים לאחר-מכן שולחו למחנות עבודה מאות צעירות וצעירים יהודים. האקציה הראשונה ביאבוז'נו היתה במאי 1942. הגרמנים כיתרו את העיר, וכל היהודים רוכזו בכיכר השוק. הללו שניסו להימלט נורו בו במקום. ילדים רבים ניסו לעלות על הגגות, ובדרך זו לצאת מן המקום המכותר, אך הגרמנים רדפו אחריהם ורצחום בעת הבריחה.

בכיכר השוק נתקיימה סלקציה. לפי גרסה אחת השתתפו בסלקציה מרין ועוזריו. הכשרים לעבודה שולחו למחנות-עבודה, ואילו כ-1,000 איש, בהם זקנים, חולים, ילדים מבית-היתומים, ומשפחות בעלות יותר משני ילדים - רוכזו בבית-הכנסת, ושם ישבו בצפיפות רבה כמה ימים ברציפות. היודנרט סיפק להם ארוחות. לאחר ימים אחדים שולחו כולם בעגלות וברגל לכשאנוב, משם הובלו ברכבת למחנה המוות באושוויץ. באותו זמן שולחו כנראה לאושוויץ גם יהודי כשאנוב.

לאחר אקציה זו נשארו ביאבוז'נו עוד כמה מאות יהודים, ובהם חברי היודנרט. ביולי של אותה שנה חוסל היישוב היהודי ביאבוז'נו: שוב נצטוו היהודים להתייצב בכיכר השוק, לשם "רישום לקראת הקמת הגטו". יש לציין, שהפעם סירב יו"ר היודנרט לשתף פעולה עם הגרמנים ולהודיע לבני קהילתו על חובתם לבוא למקום המיועד. ואמנם הם לא באו אל מקום הריכוז להוציא חברי היודנרט. אנשי האס-אס מסוסנובייץ סרקו את בתי היהודים, הוציאו בכח את המסתתרים, התעללו בהם ואחר-כך שילחום לאושוויץ.

במחצית יוני 1943 הוקמה ביאבוז'נו, ביוזמתה של החברה הגרמנית לאספקת חשמל בשלזיה עילית - א.ו.או. - שלוחה של מחנה אושוויץ לגברים. למחנה זה היו כמה שמות: "מחנה עבודה נוי-דאכס", "מחנה עבודה א.ו.או. יאבוז'נו", "מחנה אס-אס דאכסגרובה" ועוד. בתוך היער, בתנאים קשים ביותר, בנו הכלואים את המחנה. בעיקר עסקו בבנייתו יהודי יוון, שהובאו למקום מאושוויץ. לאחר כמה שבועות עבודה ביאבוז'נו חזרו יחידים בלבד מיהודי יוון לאושוויץ, כשהם תשושים לחלוטין.

האסירים במחנה יאבוז'נו 3 גרו ב-14 צריפי-עץ, כ-240 איש בצריף - יהודים ולא-יהודים גם יחד. במחנה נדרשו הכלואים לשמור על ניקיון למופת; הצוות הגרמני שקד על כך שכל רגע פנוי יקדישו האסירים לעבודות סידור וניקיון. כלואי המחנה הועסקו בבניית תחנות-חשמל, בהנחת פסי רכבת, בעבודות במכרות פחם, וכנראה גם במפעלי התחמושת ביאבוז'נו. ידוע שבספטמבר 1943 עבדו בבתי חרושת אלה 606 יהודים מארצות מערב-אירופה.

שעת השכמתם של האסירים במחנה יאבוז'נו נקבעה ל-4.30 לפנות בוקר. לאחר מפקד ממושך ו"ארוחת הבוקר" הובלו הכלואים בקבוצות של 30 איש לעבודה כבולים באזיקים. לכל קבוצה נתלוו 4 שומרים - אנשי האס-אס עם כלביהם. העבודה במכרות היתה בעיקר הובלת פחם בתוך המכרה: על כל פועל הוטל להטעין במשך היום 50-45 עגלות פחם (משקלה של עגלה היה 750 ק"ג).

התאונות במכרה היו מרובות, העבודה מתחת לקרקע נעשתה על-פי-רוב יחד עם כורים פולנים, בלא השגחת הגרמנים, שפחדו בדרך כלל לרדת למכרה. על כן היהודים העדיפו לעיתים לעבוד בתנאים קשים אלה, משום שפגשו לא-אחת בצוותי הכורים הפולנים אנשים הגונים, שסייעו להם, מי בדברים מוחשיים ומי במילה טובה.

באתרי בנייה היו האסירים כל הזמן תחת פיקוח אנשי האס-אס, והם סבלו קשה ממעשי התעללות. המזון שקיבלו האסירים כלל: ארוחת-צהרים - 180 גר' לחם קלוקל עם מרק תפוחי-אדמה או סלק לא-מקולפים; בבוקר ובערב פת-לחם קטנה ונוזלים שכונו "קפה". רוב האסירים לא החזיקו מעמד בעבודה יותר משלושה חודשים. מדי פעם בפעם שולחו הלא-כשירים לעבודה, למשרפות באושוויץ ובירקנאו, ובמקומם באו אסירים חדשים מאושוויץ. קשה במיוחד היה מצבם של היהודים מיוון: מתוך 1,100 יהודי יוון, שהגיעו ליאבוז'נו ביולי 1943, נשארו בחיים בספטמבר אותה שנה כ-650 איש בלבד.

יש לציין, שב-1944 הוקל במקצת המשטר במחנה, בעיקר בשל הקשיים הרציניים שנתגלו בהשגת כח-אדם. מספרם הממוצע של האסירים במחנה יאבוז'נו בתקופת יוני 1943 - ינואר 1945 הגיע כדי 3,500-3,000 איש, רובם יהודים מפולין ומארצות אירופה אחרות. מניינם של כל הכלואים במחנה זה בזמנים שונים הגיע כדי 13,500 אסירים. רובם מצאו את מותם בתאונות-עבודה, או שנרצחו במקום, או שנפטרו מתשישות או ממחלות, או שהומתו במשרפות בבירקנאו.

בנובמבר 1943 חפרה קבוצת אסירים - ויש לשער שבתוכם יהודים מפולין ומצ'כוסלובקיה - מנהרה תת-קרקעית מתחת לגדר המחנה. מלשינים הסגירו אותם בידי אנשי האס-אס, ו-26 מהם הוצאו להורג בתלייה לעיני כל האסירים. הנידונים למוות השמיעו לפני תלייתם קריאות אנטי-פאשיסטיות.

ב- 17 בינואר 1945 חוסל המחנה. כשלוש יממות הלכו ברגל כ-3,200 אסירים, בלא אוכל ושתייה, אל המחנה בבלחהאמר (השם הפולני של המקום: בלאחובניה שלונסקה). משם עשו רובם את דרכם במצעד המוות הממושך לגרוס-רוזן. מאות אנשים נפלו בדרך ונורו בידי אנשי האס-אס. אלה שהגיעו לגרוס-רוזן שולחו ברכבות-משא למחנה בוכנוואלד, לאחר שהייה של ארבעה ימים שם.

באותו יום, 17 בינואר 1945, נשארו במחנה יאבוז'נו כ-400 אסירים חולים. הללו השתחררו כעבור יומיים בידי הצבא הסובייטי.

לוח הזיכרון נחשף להנצחת היהודים מיאבוז'נו שנרצחו במלחמת העולם השנייה.

תיעוד אתר/שרידי הקהילה:

עדויות:
http://sf.tapuz.co.il/shirshur-550-30478710.htm
http://friedlichr.blogspot.com

http://friedlichr.blogspot.com/2009/10/blog-post_2910.html

קישור לעירייה

http://www.jaworzno.pl

בית הכנסת ביאבוז'נו
בית הכנסת ביאבוז'נו (ul. Stanisława Stojałowskiego 4) הוקם באמצע המאה התשע עשרה. הוא היה בנוי מאבן בבית הכנסת פעל גם בית ספר יהודי.

בזמן מלחמת העולם השנייה הרסו הגרמנים את בית הכנסת. לאחר 1945 הוסב המבנה לחנות, ולאחר שנת 2000 נהרס הבניין הנטוש

על הריסותיו של בית הכנסת של יאבוזנו הוקמה חנות ופאב בשם רטרו ברחוב סטוילובסקייגו 4.

"ביולי 2013 - חולף על פני ובטעות 4 - הצלחתי סוף סוף להסתכל לתוך האובייקט שעניין אותנו. אני חייב להודות שזה מוזר מאוד לשתות בירה בבית הכנסת לשעבר, מה גם שהיא

מסודרת בחלק של הבניין שבו היה במקור ארון הקודש." – פרנק ד.

"שומרי הזמן" – פורום לכל מי שרוצה להציל את ההיסטוריה מהשכחה

קריסטינה ורצ'ול ביצירתה: "יהודים ביאבוז'נו" כך היא כותבת על מבנה בית הכנסת בו נמצא היום פאב "רטרו".

כתובת: Księdza Stanisława Stojałowskiego 4, Jaworzno

בית העלמין ביאבוז'נו

בית הקברות היהודי ביאבוזנו (Al. J. Piłsudskiego) הוקם במחצית השנייה של המאה ה-19. הקבורה האחרונה התקיימה בשנת 1942.

340 מצבות שרדו בשטח של 0.25 דונם, העתיקה שבהן הוא משנת 1884. בית הקברות מגודר בקיר אבן.

בשנות התשעים, בזכות מאמצי היהודים שרידי קהילת יאבוז'נו, בוצעו עבודות ניקיון בבית הקברות.

ביולי 1995 נחשף לוח זיכרון המנציח את היהודים שנרצחו במהלך הכיבוש הנאצי. על הלוח כתובת בפולנית, עברית ואנגלית: "אנדרטה המוקדשת לזכר יהודי יאבוז'נו והסביבה, שנרצחו על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. תמיד בלבנו."

בביקורנו בבית העלמין של יאבוזנו אשר נמצא ברחוב פילדסקייגו 80 מצאנו אותו נעול. בית העלמין גדול מטופל ומטופח. בחזית הכניסה ניצבת מצבת זיכרון ליהודי יאבוזנו והגלילות שנרצחו בשואה.

כתובת: Al. J. Piłsudskiego , Jaworzno

הגטו בפסטרניק 3

ממש בגבול הצפוני של העיר יאבוז'נו של ימינו, בצד ימין של הכביש המוביל למאצקי, יש יישוב קטן בשם פסטרניק. האזור מבונה, כמעט ללא עצים, מוקף משלושת צדדיו במים הזורמים של נהר קוזי ברוד, ומצידו הרביעי מנותק בבסיס סוללת פסי הרכבת, זה היה מקום אידיאלי להקמת גטו.

הגרמנים רצו לרכז כאן את כל היהודים מקששוביצה ושצ'קובה לפני שביצעו את התוכנית הרצחנית של ההשמדה הסופית במחנה הריכוז. מהסוללה יכלו קצינים גרמנים להשקיף על כל אזור פסטרניק. מלבד ארבע עשרה חוות היו שם רק שדות ומרעה, הכל היה גלוי לעין. מצפון היה מכשול נוסף לביצוע ניסיון בריחה באמצעות ערימות גדולות של פסולת סיגים עם שיפועים כמעט אנכיים, המגיעים ממפעל לשעבר לסודה, שנבנה ממש מאחורי הנהר. הרשויות הגרמניות הגבילו אותם רק לגידור באמצעות תיל.

במרץ 1942, לאחר עקירה של הפולנים שחיו שם עד כה, הגיעו היהודים הראשונים לפסטרניק. עד מהרה, באזור קטן זה, בארבעה עשר חוות, ללא קשר לצפיפות, מחסור במזון ותנאי חיים נוראים, נכלאו כמה מאות אסירים.

הפולנים, במיוחד אלו שנעקרו מפסטרניק, ניסו לעזור ליהודים. חלק מהמשפחות זרעו בכוונה את שדותיהן לפני שהועברו בכוח, כך שליהודים יהיה מאוחר יותר מה לאכול. האמיצים התגנבו לערמות לאורך הנהר והשליכו תפוחי אדמה משם, הם אפילו ניסו להבריח אוכל מתחת לבגדים. יש אנשים שמצאו מעברים המאפשרים כניסה לגטו לדאוג לאסירי החוות.

הגטו פעל במשך מספר חודשים, וחוסל בתחילת יוני 1942. ב- 8 ביוני בשעה ארבע לפנות בוקר, פינה הס.ס. את פסטרניק. יהודים הוצאו לשטח המרעה, שם נערכה סלקציה: חלק מהאנשים נשלחו לגטו בכשאנוב ובסוסנובייץ, וחלקם (בעיקר קשישים וילדים) - היישר לאושוויץ.

עד היום השתמרו כמה מבנים ברחוב פסטרניק, לזכר מלחמת העולם השנייה. הסוללה של מסילת הרכבת עדיין קיימת, אך המסילה כבר הוסרה.

כתובת: Pasternik 5 Jaworzno

מקור:

ברברה לגוטקו: "יהודים ביאבוז'נו. הכיבוש הנאצי".
מחברות היסטוריות של עיר יאבוז'נו - מרץ 2006, גיליון 10

המידע מגיע מהפורום: Eksploratorzy.com.pl

אתרי זיכרון

ביום חמישי, 10 בדצמבר 2009, נחשף לוח לזכרם של 2,800 יהודים מיאבוז'נו ושצ'קובה שנרצחו במהלך מלחמת העולם השנייה במחנות ההשמדה הגרמניים - בבניין הספרייה הציבורית העירונית (Rynek 17) ביאבוז'נו.

בטקס השתתפו נציגי העיר, רבה של שלזיה הרב שלמה קוצ'רה, ויושב ראש הקהילה היהודית, בקטוביץ ולדיסלב כץ.

ברחוב פוצטובה 5 ניצבת מצבת זיכרון לזכר יהודי יאבוזנו שנרצחו בשואה. המצבה ניצבת בתוך גן פורח ומטופח במרכז העיר.

כתובת: Pocztowa 5, Jaworzno

רמפת רכבות השילוחים להשמדה
בסמוך לגטו בפסטרניק, ליד הוויאדוקט המפורק מעל רחוב סטפנה בטורגו, בסמוך לקו הרכבת הסגור ממרכז יאבוז'נו לשצ'קובה, ישנם שרידים של רמפת הרכבת לשעבר.

הוא נבנה על ידי אסירי המחנות בשנת 1942. בגלל צבע החומר ששימש לבניית המסילה ובשל מטרתו, נקרא מקום זה "הרמפה הארורה". במקום שלט עם הכתובת: "כאן הועמסו יהודים מהגטו לקרונות רכבת בדרכן למחנה ההשמדה אושוויץ".

היום, במקום הנורא הזה, בו התרחשו דרמות אנושיות רבות ונוראיות, נותר מעט דשא, והרציף איבד יותר ויותר את צורתו המקורית.

כתובת: Jarosława Dąbrowskiego 61, Jaworzno

מחנה עבודה ביאבוזנו

מחנה עבודה נובי דאטצ' - Arbeitslager NeuDachs מס' 147 5

מחנה הריכוז ביאבוז'נו החל לפעול ב-15ביוני ,1943 כאחד ממחנות הלוויין של אושוויץ. במחנה התבצעו עבודות כפייה עבור תעשיית המלחמה הגרמנית. רוב האסירים במקום עבדו בכריית פחם ביאבוז'נו, בבנייה של תחנת הכוח "וילהלם" (שמה שונה לאחר המלחמה לתחנת הכוח יאבוז'נו) ועבור חברתו של אלברט שפר .EnergieVersorgung Oberschlesien AG

בין עובדי הכפייה שבנו את המחנה היו שבויי מלחמה בריטים מסטלאג VIII-Bבלמסדורף. על המחנה שמרה יחידה אשר מנתה כ-200 עד 300 אנשי אס אס אשר רובם היו גרמנים אתנים מפולין ומדינות אחרות. על המחנה פיקד קומנדנט ברונו פיטצה (Bruno Pfütze) וסגנו היה פאול וייסמן.

בכל עת היו עד 5,000 אסירים במחנה אשר הגיעו ממדינות שונות באירופה, כ-80% מן האסירים היו יהודים במוצאם. עת החל המחנה לפעול הושמדו כבר רוב יהודי יאבוז'נו, קהילה אשר מנתה כ-3,000 נפש לפני המלחמה. על כן האסירים היהודים שנותרו במקום היו ממדינות אירופה אחרות.

במחנה היו גם אסירים פולנים, גרמנים ואחרים, כמו גם שבויי מלחמה. קיימים 14 דיווחים על בריחה מוצלחת מן המחנה (כולל מספר שבויי מלחמה סובייטים אשר הצטרפו לפרטיזנים הפולנים). שיעור הישרדות האסירים במחנה היה נמוך בשל תנאי החיים הקטלניים במקום, רעב מתמיד, מחלות, עבודות פרך ואלימות רבה של הסוהרים. כ-2,000 אסירים נרצחו ביאבוז'נו. חלקם לא נרצחו על ידי השומרים אלא על ידי עובדים אזרחים גרמנים של מכרה פחם, רובם חברי האס אה, אשר היו אחראים על אסירים בעת העבודה.

בנוסף, כל חודש הוסעו במשאיות כ-200 אסירים, אשר לא היו עוד מסוגלים לעבוד, מיאבוז'נו לתאי הגז בבירקנאו. כך נרצחו אלפי אסירים נוספים ששהו במקום.

בליל ה-15 בינואר 1945 הופצץ המחנה על ידי חיל האוויר הסובייטי עם התקרבות חזית המלחמה למקום. המחנה פונה יומיים לאחר מכן, ב-17 בינואר.

בספירה אחרונה שנערכה במחנה היו בו 3,664 אסירים. האס אס רצח כ- 40 אסירים אשר נמצאו בלתי כשירים להעברתם ובעת הפינוי נותרו במחנה כ-400 אחרים חיים.

המחנה חוסל ב-17 בינואר 1945. כ-3,200 יצאו מן המחנה בצעדת מוות של כ-250 ק"מ מערבה. מאות מהם מתו בדרך למחנה הריכוז גרוס-רוזן בשלזיה תחתית, בהם כ-300 אשר נורו בטבח המוני שאירע בלילה השני לצעדה.

ב-19 בינואר 1945 שוחרר המחנה על ידי יחידה של פרטיזנים פולנים מקומיים. שבוע אחר כך, כאשר הגיעו למקום כוחות החלוץ של הצבא האדום, נותר כ-350 אסירים לשעבר שהיו עדיין בחיים. מפקד המחנה הנאצי ברונו פיטצה נהרג ב-1945 במחנה ריכוז מייסן בגריני ליד אוסלו.

מצבות זכרון :

אנדרטה לזכר קורבנות מלחמת העולם השנייה במקום בו עמד מחנה דאטצ' - מול מרכז תרבות לנוער של יאבוז'נו

כתובת: Jaworzno Ul. Wita Stwosza 4

אנדרטה לאסירי מחנה העבודה המרכזי - ליד תחנת כיבוי אש

כתובת: Jaworzno Inwalidów Wojennych 5 Ul. - Pomnik Więźniów Centralnego Obozu Pracy

גורל השבויים הארצישראלים במחנה יאבוז'נו 6

אודות השואה – יואב גלבר

המקרים החמורים ביותר אירעו בקבוצת-עבודה גדולה, בת 365 שבויים, שעבדה במכרות. שניים מן השבויים נורו על-ידי שומריהם בתוך המכרה: B- 89 מכרה הפחם ביאבוז'נו .13 בפברואר נורה ונהרג עזרא נאצר. כעבור 12 יום נורה ונהרג ישראל זסלר, לאחר קטטה שהתחילה בפרובוקציה של המשגיחים הגרמנים, שהצליחו לבודד אותו מיתר השבויים.

בעקבות שני מעשי רצח אלה הכריזו השבויים על שביתת רעב ועבודה. בתחילה נטו הגרמנים לראות בשביתה מרד, ולהגיב בהתאם, אולם לאחר הרהור נוסף העדיפו להמתין. הושגה פשרה לפיה חזרו השבויים לעבודה ולמחנה הגיעה ועדת חקירה גרמנית, ובעקבותיה השגרירות הבריטית בשווייץ, שלחה ועדה של נציגי הצלב האדום והשגרירות השווייצרית שמסרו דו"חות של הביקור.

הם מיהרו לדווח למשרד החוץ על היחס הגרוע ליהודים - מאידך גיסא טענו השוויצרים בפני הבריטים כי הפגיעות במהלך העבודה ורצח שני השבויים היהודים הם מעשים חריגים, ובהסתמך על בדיקות שנעשו במחנות רבים בגרמניה הם הגיעו למסקנה ברורה, שבדרך כלל היחס לשבויים יהודים זהה לזה שניתן ללא-יהודים. ואמנם, באותה תקופה נורו ונהרגו במכרות שבאותו אזור גם שבעה שבויים אוסטרלים ושבעה בריטים, ועוד כמה בריטים נורו אגב ניסיונות בריחה.

ביאבוז'נו נזדמן לשבויים הארצישראלים לראות, בדרכם לעבודה, את מחנה אושוויץ, ולשמוע מאחד ממנהלי העבודה הגרמנים על הנעשה בו. בסוף תקופת עבודתם במכרה נפגשו בו עם קבוצת אסירים יהודים שהובאו מאושוויץ. למרות הפיקוח ההדוק יותר על אסירים אלה הצליחו לעתים להגניב להם מזון ואף לקשור אתם שיחה. ביניהם מצאו כמה מחבריהם המתנדבים יוצאי סלוניקי שנמלטו מהשבי ביוון, חזרו לעיר הולדתם ונשלחו לאושוויץ.

שאר החיילים היהודים, למרות שפנו בעניין היחס החריג והקשה לצלב האדום לא נעשתה פעולה בעניינם והם נותרו כלואים כאזרחים, ולא כשבויי מלחמה, עד 1945.

בחודשים הראשונים של 1944 חוסלו מרבית המחנות של עובדי כפייה יהודים בשלזיה, ומגע השבויים איתם נותק. רק אנשי קבוצת-העבודה שליד גלייוויץ עוד הוסיפו לקיים קשר עם פועלי כפייה יהודים ממערב-אירופה ששכנו לידם.

בעזרת שוחד הושג הסדר עם הממונים על שמירתם של עובדי הכפייה, ולפיו נשלחו כ-20 מהם מדי יום למחנה השבויים, שם קיבלו בגדים ומזון.

מלמסדורף הועברו לקבוצה משלוחי העזרה עבור היהודים שכללו סיגריות, סבון, בגדים, קופסאות שימורים מחבילות הצלב האדום וכסף מזומן. גם השבויים הלא- יהודים השתתפו בהכנת משלוחי עזרה אלה, ושריף הגדיל את מנת החבילות שהוקצבה לקבוצתו של קרלנבוים על חשבון מנת המחנה המרכזי כדי שזו תוכל לפרנס גם את השכנים היהודים.

המשלוח האחרון כבר לא הגיע ליעדו – במחצית 1944 נשלחו להשמדה אחרוני עובדי הכפייה.

טוראי עזרא (עזיז) נאצר הי"ד 7

חיל החפרים נפל ביום ח' באדר א' תש"ג (12.02.1943) בן 23 בנופלו

מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי הבריטי רקוביצקי קרקוב – פולין.

בן פרחה ורפאל. נולד בשנת 1920 באורפה שבתורכיה. כשהיה בן שנתיים עקרה המשפחה לחלב שבסוריה, ושם למד עזרא בבית ספר אליאנס. בשנת 1934 עלה עם משפחתו לארץ-ישראל. בגלל קשיי הקליטה נשא עזרא יחד עם אביו בעול הפרנסה. ואז חל מפנה באישיותו של הנער: הצעיר השובב נהפך לאדם מבוגר ואחראי. בצד עבודתו היה גם פעיל בתנועת "הנוער העובד" ובארגון "הפועל", שבשורותיו התאמן בשחייה וברכיבה על אופניים. כמי שהתחנך ברוח הלאומיות ואהבת הארץ הצטרף בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט לשורות ה"הגנה" ופעל רבות בתחומי ההגנה וההעפלה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה נענה לקריאת מוסדות הישוב, התגייס לצבא הבריטי והוצב לפלוגת תפעול הנמלים 1039. הוא שירת במצרים ואחרי כן נשלח ליוון עם החיל שנועד לסייע בעצירתה של פלישת הגרמנים לארץ זו. באפריל 1941 נכנע החיל ורבים מחייליו נפלו בשבי, ועזרא ביניהם. כשנתיים עשה בשבי הגרמני ושם גילה אומץ לב ורוח התנדבות. ביום ח' באדר א' תש"ג (12.2.1943) התנדב להחליף את חברו בעבודה במכרות הפחם וכאשר מפקח העבודה הפולני גידף את היהודים התריס עזרא כנגדו. פרצה ביניהם תגרה והמפקח ירה בעזרא בגבו והרגו. אגב נפילתו הספיק לזרוק את פנסו ברוצח אך החטיא. הוא נקבר ללא טקס צבאי על יד גדר בית העלמין הפולני ביאבוז'נו ורק בהתערבות הצלב האדום נערכה תהלוכה צבאית לבית העלמין לכבד את זכרו. בסוף המלחמה הועבר למנוחות לבית העלמין הצבאי הבריטי בקרקוב שבפולין. הניח הורים, שלוש אחיות ושלושה אחים.

נסיבות מותו רשומות בספרו של שלמה סלודש "בכבלי שבי". זכרו הונצח ב"ספר ההתנדבות," ב"ספר השנה של העיתונאים" תש"ו ובספר "יזכור" של מכון ז'בוטינסקי. אחיו, יעקב, תרם לבניית בית כנסת בשדה בוקר להנצחת זכרו.

בתחקיר "מפקד השבויים" שנערך ב- 2019 ע"י פורום משפחות פדויי השבי נמצא כי:

מספרו האישי הינו 23245- PAL, ביחידה RE – AMPC ובדרגת טוראי.

נמצא שמקום מנוחתו - Krakow Rakowicki Cemetery ציון מקום קבר - 2. A. 9.

טוראי ישראל-אבא זסלר הי"ד 8

חיל החפרים נפל ביום כ' באדר א' תש"ג (25.02.1943) בן 23 בנופלו

מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי הבריטי רקוביצקי בקרקוב – פולין.

בן רבקה רחל ויעקב אהרון. נולד בי' בתמוז תרע"ט (8.7.1919) בירושלים. תחילה למד ב"חדר" ואחר-כך המשיך לימודיו בישיבה. גם בביתו התחנך ברוח מסורת ישראל. כשעברה משפחתו להתגורר בתל-אביב הצטרף לקן בית"ר המקומי. בשנת 1936, עם פרוץ מאורעות הדמים בארץ, היה ישראל בין ראשוני המתנדבים להצלת המשפחות היהודיות שגרו בגבולות תל-אביב-יפו וחירף נפשו כשנכנס לתוך העיר יפו כדי להציל רכוש של יהודים. לאחר מכן התגייס לנוטרות. בשנת 1938 שירת תקופת-מה בפלוגת הגיוס של בית"ר בראש-פינה ושם הצטרף לשורות הארגון הצבאי הלאומי.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה בין ראשוני המתגייסים לצבא הבריטי ונלחם בחזית יוון. ב-19 באפריל 1941 נפל עם כל יחידתו בשבי הגרמני בעיר הנמל קלמאטה. במשך שנתיים נדד ממחנה שבויים אחד למשנהו כשהוא עובר את כל מדורי הגיהינום של השבי הנאצי, אך רוחו לא נשברה וגם בנסיבות הקשות ביותר שמר על כבודו האישי וכבוד עמו ועל אמונתו בניצחון הסופי על האויב. ישראל נשלח לעבודה במכרות הפחם ביאבוז'נו. בשעת העבודה התנכל לו מנהל-עבודה נאצי והחל לבזותו. הוא דרש מן הגרמני להפסיק את גידופיו וכשהלה סטר על לחיו היכה אותו ישראל בפנס הכורים שהיה בידו. מיד התנפלו עליו הגרמנים ובמוט ברזל רוצצו את גולגולתו. כשהודיעו למפקד המחנה על המקרה שלח חייל גרמני למכרה, לירות בשבוי הגוסס כדי לחפות על העובדה שאזרחים רצחו שבוי-מלחמה. ישראל נפל בכ' באדר א' תש"ג (25.2.1943) והובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרקוב שבפולין.

שמו הונצח בספרים "בכבלי השבי" וב"זכרם נצח".

בתחקיר "מפקד השבויים" שנערך ב-2019 ע"י פורום משפחות פדויי השבי נמצא כי מספרו האישי הינו - PAL 8549, ביחידה Royal Corps Of Signals, ובדרגת Driver. נמצא מקום קבורתו ב- Cracow Military Cemetery Pol. 1OW RAKOWICKI CEMETERY וציון מקום קיברו 2A10. נמצא ששמו הנוסף ישראל-אבא ושהיה בן 23 בנופלו.

צעדת המוות ממחנה יאבוז'נו

עדות - פפירבלט מרדכי - גדעון רפאל בן-מיכאל: צעדות המוות בשואה המכון ללימודי השואה ע"ש ח.אייבשיץ – חיפה עמודים 32-27

מרדכי פפירבלט היה נער בעת מלחמת העולם השנייה. הוא היה נער בכור בין חמשת אחיו ואחיותיו ונצטווה ע"י ההורים לעזוב את גטו וורשה על מנת להציל את חייו. הוא קפץ מעל חומת הגטו והגיע לאזור כפרי. חודשים הסתובב ללא זהות בין כפרים פולנים עוינים עד שנתפס ע"י הגרמנים. ביולי 1942 הועבר למחנה ההשמדה אושוויץ ומשם הועבר למחנה יאבוז'נו, שהיה אחד ממחנות הלוויין-העבודה. במחנה זה האסירים עבדו במכרות שהיו בקרבת המחנה. הוא שרד את כל התלאות שם.

בינואר 1945 נלקח לצעדת המוות ממחנה יאבוז'נו לכיוון גרמניה. במהלך צעדת המוות הצליח לברוח.

אחרי נדודים של שבועיים הצליח לחזור לעיר הולדתו ראדום, פולין. שם נוכח לדעת שהוא יחידי מכל משפחתו הענפה. בסוף אותה שנה, אחרי טלטולי דרך והברחות גבולות שהיו כרוכים בסכנת נפשות במשך שישה חודשים, הגיע בינואר 1946 לארץ-ישראל.

יום העבודה האחרון

יום העבודה – האחרון בשטח המפעל – הסתיים עד מהרה, מסדר הערב נערך חת-שתיים. אחר-כך החלה הצעידה לכיוון המחנה. כנראה שדבר אי-שובנו יותר לכאן נודע לרוב האסירים. כמו שנאמר: "עוף השמיים יוליך את הקול". אלה שלא ידעו את הבשורה התלחשו תוך כדי הליכה עם ה'ידענים'. פניהם הביעו דאגה בשל משמעות הדבר. גם חיילי ה-ס.ס. שליוונו נראו כממתיקי סוד, בין צעקותיהם: "ליישר שורות ולהקפיד על הצעידה."

בעוברנו בשער המחנה לא הבחנו בשום שינוי חיצוני, שיעיד במשהו על הפסקת עבודות החוץ. בן רגע הופצה החדשה המרעישה בין האסירים שהועסקו בפנים. לאחר שנפגשתי עם מספר חברים לשם החלפת ידיעות, נודע לי שמשמרת הלילה של כורי הפחם לא יוצאת לעבודה, ואף הם היו מופתעים מהמצב, שקרה לראשונה במחנה.

המתיחות בין האסירים גדלה מרגע לרגע, לאחר שמפקד הערב נסתיים, ובו לא נאמר שום
דבר בקשר להפסקת העבודה. ההתלחשויות והניחושים גרמו לפחד נסתר, שהחל כובש ועוטה את הכול. מצב הרוח ירד פלאים. מנת הלחם והמרק חולקו כבכל ערב. עוד מעט ויישמע הצלצול המודיע על התכנסות הלילה בצריפים.

ניסיתי לבקר אצל כמה מידידי שבבלוקים האחרים ולשוחח על המצב. אולם עצלות תקפה אותי והצמידה אותי לצריף. בלית ברירה התפשטתי ועליתי על משכבי. על שינה לא היה מה לחשוב באותו לילה. כבכל פעם בהיותי מודאג (ומתי לא הייתי מודאג?)... החלו להתרוצץ במוחי מחשבות שונות ומשונות, שלא נתנו לי לעצום עין. במצב כזה שכבתי ער וכולי תפוס בהרהורים.

השכמה בלילה

לא עברה שעה קלה ואת האוויר קרע צלצול חד. התעוררתי חיש מהר כמו מתוך חלום ואיבוד עשתונות. לרגע קט דימיתי שכבר האיר השחר וזהו קול ההשכמה המצלצל להעירני, אך מייד התאוששתי, כשאני מנסה להיזכר שאך לפני זמן קצר היה צלצול ההשכבה. ובכן, מה פשר הדבר?

האסירים שכבר נרדמו והתעוררו בבהלה החלו לשאול זה את זה מה קרה. מהומה לא קטנה פרצה באגף שלי, כמו באגפים האחרים. התרגזות מהולה בפחד תקפה את כולם. אי אפשר היה להידבר עם אף אחד. תוך כדי הבהלה ואי הסדר נכנס זקן הצריף, נעמד במעבר והודיע בקול נרגש: "על כולם להתלבש מהר מאוד ולצאת החוצה."

קשה לתאר את מה שהתרחש באותו רגע בליבי. ניסיתי להרגיע את עצמי בדברים שונים, אך ללא הועיל. האימה מפני הבלתי נודע גברה על הכול. הידיים כאילו שותקו ולא היו מסוגלות לבצע את הקל ביותר. בקושי רב העליתי על עצמי את הבגדים, נעלתי את נעלי העור וברגליים כושלות עזבתי את הצריף.

בחוץ הייתה מהומה לא פחות קטנה מאשר בפנים. אסירים התרוצצו אנה ואנה כשמעיניהם ניבט פחד מוות. רבים הסתובבו חצי רדומים כשלגופם רק כותונת ונעל אחת, על-אף הקור העז של ליל חורף זה. זקן הבלוק הופיע בינתיים והחל להשתלט על אי הסדר. בקושי רב הצליח להעמידנו ליד הצריף עשרה-עשרה בשורה, כמו למפקד.

רק לאחר שניצבתי דום במסדר והסתכלתי מסביב נעצרה נשימתי. על גגות הצריפים הגובלים עם הגדר החיצונית, ישבו חיילי ס.ס. תת-מקלע דרוך בידיהם ואצבע על ההדק.

בינתיים ניתכו מכות רצח על אלה שלא הספיקו לצאת מן הבלוקים, וקול הזעקות נישא בחלל האוויר.

לפתע נשמעו צעדים נוקשים. הפניתי את ראשי, למרות האיסור החמור, לכיוון ההוא, ומבטי נפל על קבוצת אנשי ס.ס. שנראתה מתקרבת לעברנו. על-פי רוב לא הופיעו החיילים במחנה בשעות הלילה אחרי סיום מסדר הערב, לכן עוררה צעידתם בשעה זו הפתעה רבה מהולה בחרדה. כשהתקרבו יותר, הבחנתי שכולם חבושים כובעי פלדה לראשם, כמו לקראת יציאה לקרב. בחגורם היו תקועים אגרופי שריון ,מין רימון ענק בעל ידית ארוכה ובידיהם תת-מקלעים מכודנים.

מייד החלו הללו לצרוח בכל כוחם ולתת פקודות: "על כל האסירים להסתדר מייד. עוד מעט
יתקיים מסדר כללי". כל זקני הבלוק ועוזריהם ניגשו במרץ למלא את הפקודה ותוך דקות מספר נעמד המחנה כולו איש-איש ליד צריפו. ראשי ה-ס.ס. עברו ללא הרף לידינו וספרו את האסירים שליד כל בלוק. לאט-לאט שככה המהומה והלכה, עד שהס הושלך בכל יאבוז'נו.

השעה הייתה בין תשע לעשר. אל המחנה התפרצו קבוצות גדולות נוספות של חיילי ס.ס., גם אלה לבושים כמו לקראת מלחמה. הם תפסו עמדות שונות מסביב לצריפים, כשמבטם זורה אימה בליבי.

מסדר לילה פתאומי
במצב זה, כשאני רועד כולי מפחד ומקור גם יחד, עמדתי בשורה, שיניי נוקשות זו בזו. הרוח הקרירה היבבנית והמקפיאה שנשבה מן החורש הסמוך הפרה במקצת את הדומייה, שהשתררה מסביב ואפשרה להאזין לרשרוש צמרות האורן שמעבר לגדר המחנה. יכולתי לשמוע את הלמות ליבי. המוח נלחם בדעות שונות שהתרוצצו בו, אחת רעה מחברתה. לא היה לי כל ספק בדבר, שאכן זוממים הגרמנים להשמידנו כעת, בכיסוי הלילה המסתיר את הכול, עד שיאיר השחר והסוף לכל! אולם האם יש איזה מוצא מסבך אומלל זה? שאלתי את עצמי בדאגה.

הרגעים המעטים שבהם נאלצנו לעמוד דום, תוך שקט מוחלט מסביב, נדמו לנצח. "יקרה מה שיקרה", נשמעו לחישות בין האסירים היהודים. הרגליים הקפואות למחצה מעמידה ללא ניע, ניסו מדי פעם להקיש זו בזו, לחמם במקצת את הגוף, שדמה יותר לשלד מאשר לאדם חי.

סוף-סוף קרע את הדממה קול פוקד. אחד מראשי ה-ס.ס. ציווה על כל האסירים להקשיב.הפקודה הועברה מייד על ידי פקודיו: "על כולם לחזור תיכף ומייד לצריפים, לקחת את כל השמיכות שברשותם, לקפלן יפה ולחזור ולהתייצב במפקד."

למרות שפקודה זו הייתה בלתי צפויה ולא היה לה קשר עם חיסול, כמו שליבי ניבא אך לפני רגע, בכל זאת לא נרגעתי עדיין. חזרתי לצריף, לקחתי את שתי שמיכותיי, קיפלתי אותן, וחיש מהר חזרתי למקומי בשורה הראשונה.

לפי ההיגיון הפשוט אפשר היה לחשוב שמתכוננים אנו ליציאה לדרך, אחרת למה צריכים שמיכות? תוך כדי הסתכלות לעומק המחנה, הבחנתי גם במכונות ירייה הניצבות על הגגות, מאויישות על ידי חיילים שאצבעותיהם על ההדק, מוכנים לירי. בכל זאת לא רציתי להאמין שאכן הכול ייגמר בלילה זה. כל מאמציי הבלתי אנושיים במשך כשלוש שנים עומדים להסתיים עכשיו?

כאשר האסירים חזרו, מצוידים בשמיכות, והם החלו להסתדר שוב בשורות, נראתה מרחוק קבוצת עובדי המחסן, כשהם מחלקים שמיכות. רבים קפצו על המציאה והצטיידו בנוספות.

אני הסתפקתי בשתיים משלי ולא ביקשתי יותר. כמו-כן, החלו לחלק לחם. אולם בשלב זה קמה מהומה, אשר נסתיימה בהתערבות ה-ס.ס. וגרמה לפציעת אסירים רבים. התוצאה הייתה, שמספר אנשים הצליחו אומנם לתפוס כמה כיכרות לחם, שממילא לא היו מספיקות עבורנו. אני, יחד עם הרוב, נשארנו ללא לחם. לו רציתי יכולתי לארגן לי כיכר לחם ללא קושי מיוחד, אך ראשי נתון היה באותו רגע למשהו אחר לגמרי: לא מן הנמנע הוא שכל זה אינו אלא עוד הצגה מצד הגרמנים, המנסים להסוות את מה שעומד להתרחש עימנו, כדי שביתר קלות יוכלו לבצע את זממם.

במצב כזה רציתי להיות ככל האפשר חופשי מחפצים, המכבידים על האסיר, במקרה שעליו לפעול. גם שתי השמיכות היו מיותרות לדעתי, אולם הייתה זו פקודה ולא יכולתי להפר אותה בגלוי. וכך, בעומדי מלא מתח, תוך כדי הרהורים נוגים האם ה-ס.ס. יוציאונו מבלי להשמידנו במקום, נשמעה לפתע פקודה: "היכון!" אשר חישמלה אותי. אחריה נמסר לנו: "להסתדר חמישה-חמישה בשורה. כל בלוק לחוד, עם הפנים לכיוון שער המחנה", משמע ליציאה.

עוזבים את יאבוז'נו
"צריף מספר ,1 קדימה צעד!" רעם קולו של אחד הקצינים, שהחריד את האוויר בחשכת הלילה. גוש אפל, צפוף החל לנוע באיטיות לעבר השער. אחריו בלוק מספר 2 וכך הלאה לפי סדר המספרים. כאשר הגוש של הבלוק שלי – הרביעי במספר – התקרב ליציאה מן המחנה, הבחנתי מרחוק, מעברו השני של המחנה, בדליקה שהתבלטה בחשכת הליל. לאחר שעברתי את השער, תוך ספירה מדוקדקת של הגרמנים, ראיתי שליד המפקדה שורפים ה-ס.ס. את כל התיקים. היו אלה הרישומים והסטטיסטיקה שניהלו כל השנים. בצורה זאת השמידו את כל הקשור לניהול פנקסי כוח אדם, שלא יפלו חס וחלילה לידי הרוסים, המתקרבים והולכים לכיווננו.

היה זה תאריך היסטורי. אומנם ידעתי שחייב לבוא קץ לכל זה, אך ברגע הופעתו נדהמתי. וכך, בלילה של ה-17בינואר ,1945עזבתי יחד עם כולם, את שער המחנה יאבוז'נו לכיוון בלתי ידוע. מאחוריי ומלפניי צועדים המוני אסירים רצוצים ושבורים, כשבליבם סימן שאלה גדול: לאן?

קשה מאוד לתאר בפרוטרוט לילה חשוך זה, כאשר אני, מבוהל מהקימה הפתאומית, נפחד מהצעידה האיטית אל כיוון לא-ידוע, בתוך שורות אין סופיות. בידי שתי השמיכות הבלויות, ששימשו לי אמצעי חימום זה זמן רב, מאז בואי לבלוק 4 ובליבי חלל ריק – חלל, אשר רק הפחד הנסתר ממלא אותו עד אפס מקום. כפי שצפיתי, שתי השמיכות – אחרים לקחו יותר – הכבידו מאוד על ההליכה ומנעו מהידיים להתחכך זו בזו כדי להתחמם קצת.

שקשוק של נעלי-עץ
צעדיי ההולכים נשמעו היטב למרחקים. היו אלה הדי נקישות סוליות העץ של נעלי הצועדים באדמה הקפואה והנוקשה. צעד אחרי צעד התקדם הטור האפור והארוך ליד גדר התיל של המחנה העזוב. בפנים, מעברו השני, יכולתי לראות קבוצת חיילי ס.ס. שעסקה בחיפוש קפדני אחרי אסירים, שמא מישהו חפץ להישאר ולהסתתר בתוך הצריפים, במקום להשתתף בטיול הלילה, שאת סופו מי ישורנו...

בהתחלה התקדמנו לאט, בצד ימין של המחנה. עברנו את חורשת האורנים, שהייתה מרוחקת מטרים ספורים מהגדר. זו אותה חורשה – כך סופר לי – שדרכה ברח אסיר רוסי בליל אמש, עת כבה החשמל בזמן ההפצה, חוטי התיל היו לא מחושמלים, כי הזרם נפסק, והוא ניצל זאת לטובתו. חורשה זאת הזכירה לי מקרה אחר: 26 האסירים שניסו לפני זמן להגיע אליה, דרך מנהרה שחפרו מצריף מספר 2. הם כל-כך עמלו בביצוע משימתם, אך אחד מהקבוצה בגד בהם וכולם הועלו על הגרדום.

נזכרתי איך חלמתי תמיד – בהיותי עדיין במחנה – לטייל בין עצים אלה, לשאוף אוויר צח בצל הענפים הצעירים ולהתבשם בריחם המשכר, והנה נתגשם חלומי, אולם בצורה שונה ומשונה. הנה צועד אני אין אונים בתוך ים של ראשים, אוקיינוס של צללי אדם המומים, בחורשה, שלובן השלג מבליט עוד יותר את ירקותה, וכל מאוויינו: קצת מנוחה אחרי יום של עמל מפרך. אך במקומה - מוצעדים אנו כצאן לטבח, בליל חושך זה, תחת משמר כבד, אל הבלתי נודע. הלב מתפלץ, עת חושב אני על הצפוי לי מחר, ואולי גם מחרתיים....

בכביש קרקוב-קטוביץ
לאחר דקות מספר יצאנו לכביש הראשי קרקוב-קטוביץ. אם בחורשה הייתה ההליכה קשה, מפאת השלג הנערם, שהיה נדבק לנעליים, הרי על הכביש היא קשתה שבעתיים. האספלט החלקלק וסוליות העץ לא היוו זיווג מוצלח. מדי רגעים מספר היה מישהו מחליק ומעכב את התנועה של הצועדים. הדבר היה מעורר את חמת חיילי ה-ס.ס. שליוונו, ומעלה את רוגזם, והם ביטאו זאת במכות עלינו.

לקושי ההליכה נוספו שתי השמיכות. מובן שלא היו לנו כפפות, וכך ידיי הגלויות הופקרו לקור העז, שהלך וגבר באותו ליל חורף אומלל. אומנם העברתי מדי פעם את השמיכות מיד אחת לשנייה, אך בפתרון זה לא היה כדי לספק חימום מה לאצבעות הגלויות. מצבי היה עדיין טוב יותר מאלה שנשאו עימם מטען כבד יותר. רוב חבריי לגורל סחבו שלוש וארבע שמיכות, מבלי שאף אחד מאיתנו ידע, אם תתאפשר לנו לינת לילה איפשהו. מאחר והייתי נעול בנעלי עור שפר גורלי. אומנם מידתן הייתה גדולה ממידת רגליי, אך נוחות היו יותר בדריכה מנעלי עץ, שסולייתן נדבקת לשלג, שיצר גבשושיות חלקלקות.

תוך כדי צעידה בקור, שגבר והלך לקראת חצות הלילה, כאשר תנוכי האוזניים וקצה האף התחילו לדגדג, סימן שעומדים הם לקפוא! היה צריך לשמור גם על הוראות החיילים המלווים: שמירה על יישור השורה וכיסוי העורף, כשעיני ה-ס.ס. בולשות אחרי כל חריגה מפקודות אלה.

למרות העייפות שתקפה אותי, מוחי לא חדל לחשוב. התעמקתי לפתע בשאלה אחת כאובה: מה עלה בגורלם של החולים שנמצאו בבלוק המרפאה, בזמן האחרון, במחנה יאבוז'נו, בעת שעזבנו אותו? בזמן רגיל היה 'הטיפול' שניתן בו דומה לזה של אושוויץ או בבירקנאו, דהיינו: חוסר טיפול מוחלט! ובכל זאת, מספר לא קטן של אסירים פנו בלית ברירה אליו, בקוותם לקבל עזרה רפואית. והתוצאה: במשלוח הבא היו מועברים ישר לחיסול במשרפות. חשבתי שאולי הפעם הם לא הספיקו לחסלם וכך נשארו בחיים? ולמה לא חיליתי גם אני במקום לצאת למסע קשה זה? אך תשובה לכל שאלותיי לא קיבלתי באותו רגע.

רק אחרי השחרור, כאשר נפגשתי עם אחד השרידים שניצלו ממחנה יאבוז'נו, נודעו לי מפיו פרטים אלה:

הוא היה אחד מבין עשרות החולים ומעט המתחלים ששכבו בבלוק 'בית-החולים'. אומנם, ליבם ניבא להם רעות, ובכל זאת, בחרו להישאר בבלוק, בהפקירם את חייהם לגורל הבלתי צפוי. וזה סיפורו המזעזע:

חיסולו של 'בית החולים' 10
לאחר שאחרון הבלוקים עזב את שטח המחנה ואסיריו צעדו לקול פקודות ה-ס.ס., בטוחים
היו החולים שאכן נעזבו לנפשם. בחיל ורעדה ניגשו כמה מהם לחלונות כדי להסתכל ולספר לאחרים מה נעשה בחוץ. אולם קולות הגרמנים, שחיפשו אחר מסתתרים, החזירום למציאות המרה, ובלבבות נרגשים חיכו לבאות.

הדקות נמשכו כנצח. קולות ה-ס.ס. במחנה טרם נדמו. רעש שהלך והתקרב לצריפם החרידם במיטותיהם. למרות עייפותם ותשישותם החליטו להישאר ערניים ולעקוב אחרי מעשיהם של הגרמנים. בעוד הם מקשיבים לקולות, שהפכו יותר ויותר ברורים, הבחינו אחדים מהם בחפצים מוזרים הנסחבים על ידי החיילים לכיוון צריפם, ששימש כעין מרפאה. טרם הספיקו להתאושש מתדהמתם, והנה ניצב חייל ס.ס. ליד הדלת ולא נתן לאיש לצאת.

המתיחות בפנים גברה והלכה מרגע לרגע. היו כאלה שניסו לפרוץ ולקפוץ דרך החלונות, אולם המקלעים המכודנים של השומרים ואגרופי השריון בחגורותיהם שמו לאל את כל מאמציהם. בלית ברירה עמדו מצטופפים בפנים הצריף, זה ליד זה וחיכו לגזר דינם. בינתיים לא עמדו הגרמנים בחיבוק ידיים. הם הכינו מוקשי שעון מסביב למבנה. לאחר שסיימו את מלאכתם השטנית, נשמעה התפוצצות עזה, שהחרידה את כל הסביבה. הבלוק על כל תושביו נהרס עד היסוד. כדי להיות בטוחים בעבודתם לא הסתלקו מייד. הם המתינו מעט, וכאשר נשמעו למרחוק קולות הנפגעים, זרקו לתוך עיי המפולת מספר רימונים וכן ירו הרבה כדורים על כל דבר שנע. רק לאחר מכן עזבו את המקום. מכל הבלוק הזה, שסימל פעם מרפאה, נשארה ערימה של חומרי בניין ובתוכם גופות מרוטשות של החולים", סיים הוא את הטרגדיה של אותו לילה.

חברי, שסיפר לי כל זאת היה בין הנפגעים קל. הוא לא זע ולא נע עד אשר הסתלקו הגרמנים.

לאחר שהתאושש קמעא זחל החוצה נדהם ומזועזע, ועזר לבודדים, שנשארו בחיים כמוהו, להיחלץ מהמפולת. הם חיפשו קצת מזון ומצאוהו בצריפים העזובים, ורק אחרי ימים מספר
זכו לקבל את פני הצבא האדום, שנכנס אל תוך שער המחנה יאבוז'נו.

אני, שלא יכולתי באותו רגע לדעת או לנחש את הנעשה בין כותלי בית-החולים במחנה, קינאתי בנשארים שם. "יקרה להם מה שיקרה", אמרתי לעצמי, "העיקר שאינם צריכים לצעוד כמוני בליל כפור זה."

הקור שהלך וגבר מרגע לרגע חדר עמוק אל תוך עצמו. גם הרעב החל להציק. הרגליים בוססו בשלג המלבין והמסנוור את העיניים, עד שהחלו לכאוב מרוב הסתכלות בו. עברנו כפרים דוממים שתושביהם שקועים היו בשינה עמוקה. ודאי לא עלה על דעתם, שסמוך להם מוצעדים המוני אסירים אל הבלתי ידוע.

עם דמדומי השחר העולה גבר הקור. רוח צולפת החלה נושבת בקלילות והקפיאה את הדם בעורקים. הנשימה נעשתה כבדה והעיניים כאילו ביקשו להיעצם לזמן מה – לרגע קטן, לקצת לטיפה. "אח, כמה הייתי נותן בעד מנוחה קלה", נשמעו לחישות מפי ההולכים לידי.

הדיבור בשורות היה בחזקת סכנת חיים. נאסר עלינו לשוחח לחלוטין. השומרים הקפידו
מאוד על מילוי פקודה זו. לא אחד ולא שניים מבין האסירים, ספגו מכות רצח בעוברם על
הוראה זו.

בבליוגרפיה

Jaworzno, ב האנציקלופדיה של החיים היהודיים לפני השואה ובמהלכה, בעריכת ש' ספקטור, ג' וויגודר, כרך 1, ניו יורק 2001, עמ' 569-570.
מילון גיאוגרפי של ממלכת פולין ומדינות סלאביות אחרות, בעריכת פ' סולימיירסקי, ב' שלבובסקי, וו. וולבסקי, כרך 3, ורשה 1882, עמ' 533-532.
Warchoł K., יהודים ביאבוז'נו [באינטרנט http://fodz.pl/download/1Jaworzno.pdf

קישורים חיצוניים:

Pomnik Ofiar Drugiej Wojny Światowej .1.

Ul. Wita Stwosza 4

אנדרטה לזכר קורבנות מלחמת העולם השנייה מול מרכז התרבות לנוער של יאבוזנו

https://goo.gl/maps/uABq9Hsu5WMwgGeK6

2. Pomnik Więźniów Centralnego Obozu Pracy

Inwalidów Wojennych 5 Ul.

אנדרטה לאסירי מחנה העבודה המרכזי ליד תחנת כיבוי אש

https://goo.gl/maps/5Ptxb756kdPF4sz46

Pomnik więźniów radziedzkiego wiezienia młodzieżowego .3.

Inwalidów Wojennych 2A Ul.

אנדרטה לאסירי כלא הנוער הסובייטי 3 ליד בי"ס למוזיקה