שם הקהילה:             אנדריכוב (219)

שם בפולנית:             Andrychow
מקום/ כתובת:          

​תאריך:                    8/7/2022
אתרי תיעוד/שימור:   בית כנסת, מקווה, בית עלמין,

                              אתר זיכרון, בי"ח לטכסטיל, גטו, מוזיאון. 
מתעדים:                 מאיר שילה     עידן אופוטובסקי
אנשי קשר:     
 

  

תיאור כללי. סיפור הקהילה

אוכלוסיה:

• בשנת 1941: כ-6,299

• יהודים בשנת 1941: כ-370

• יהודים לאחר השואה: 25

​

תולדות הקהילה: 1

קודם ל-1440 הייתה אנדריכוב ידועה ככפר בשם יינדז'ייוב. ב-1767 אישר המלך סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי להקים במקום ישוב עירוני בבעלות פרטית של האצולה והעניק לו מעמד של עיר. אז כנראה גם הוסב שמו לאנדריכוב. במחצית השנייה של המאה ה-18 התיישבו באנדריכוב אורגים מצ'כיה, שלזיה ובלגיה, ופיתחו במקום תעשייה ביתית, בעיקר של מפות-שולחן, שיצאו להן מוניטין אף ברוסיה ובאיטליה הרחוקות.

 

בתחילת המאה ה-19 הצטמצמה התעשייה הביתית, אולם כבר במחצית השנייה של אותה מאה תפסה את מקומה תעשייה ממוכנת של אריגי בדים, ולה מפעלים שהעסיקו עשרות פועלים. התנופה בפיתוח התעשייה חלה לאחר שהעיר התאוששה ממגפת הכולירה, שפקדה אותה ב-1855 והפילה חללים רבים.

 

ב-1907 הוקם במקום מפעל טקסטיל, אחד הגדולים מסוגו בפולין, שהתמחה בייצור ציפיות, בעיקר ציפיות לכסתות-פוך. בשנות ה-30 למאה ה-20 עבדו במפעל זה כ-4,000 פועלים מאנדריכוב ומסביבתה. את הקמת המפעל יזמו שני משקיעים מצ'כיה, האחים צ'צ'וביצ'קה (יהודים), ושמו היה נודע עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. מלבד מפעלי טקסטיל היו במקום גם משרפת סיד, מלבנה, בית זיקוק לספירט ומבשלת בירה.

 

ראשוני היהודים התיישבו באנדריכוב בתחילת המאה ה-19 ועיקר עיסוקם במסחר בדים. היישוב היהודי הלך וגדל במחצית השנייה של המאה ה-19. בעת ההיא היו יהודי המקום היזמים הראשיים להקמת בתי-חרושת ממוכנים לאריגה. ב-1913 פעלו בתי-החרושת הגדולים של תיאודור פליקס (42 פועלים) ושל האחים פרדיננד וברנרד שטמברגר (כ- 30 פועלים). עם פיתוח המפעלים הללו הועסקו 100 פועלים בכל אחד מהם.

 

החלוץ בתעשיית הגובלנים היה יואכים גרינשפן (במפעלו הועסקו כ-40 פועלים). את המפעל הגדול באנדריכוב, ואחד הגדולים מסוגו בפולין כולה, הקימו ב-1907 כאמור, האחים צ'צ'וביצ'קה, גם הם יהודים. אמנם פועלים יהודים לא עבדו בו, אבל מצאו שם את פרנסתם כתריסר פקידים יהודים.

 

עם פיתוח התעשייה רווחה פרנסתם של סוחרי הבדים היהודים, של המתווכים והסוכנים היהודים. כנגד זה הצטמצמו מקורות הפרנסה של הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים. מאחר שרבים מהם נטשו את עירם, פחתה אוכלוסיית היהודים עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה בכמאה נפשות.

 

במחצית הראשונה של המאה ה-19 לא היתה באנדריכוב קהילה מאורגנת. היהודים היו בחסותה של קהילת זטור, ובבית-העלמין של זטור קברו את מתיהם. במחצית השנייה של אותה מאה קיבלה קהילת אנדריכוב סטטוס חוקי והיתה לעצמאית. ב-1884 קנתה הקהילה חלקת שדה לבית העלמין, ובאותה שנה קמה גם החברה קדישא. שנה לאחר-מכן נבנה במקום בית-תפילה מפואר, עשוי עץ, ובו כ-600 מקומות למתפללים.

 

ב-1860 הוקם בית-ספר לילדי ישראל, ואולם משהונהג חוק חובת הלימוד בבתי הספר העממיים, נסגר בית ספר זה. מנהלו הראשון של בית הספר היה ד"ר יוסף יצחק קובק, שנתמנה ב-1862 לרב העיר. ד"ר קובק נודע כאחד המייסדים של הירחון למדעי היהדות "ישורון" (הופיע בגרמניה בשנים 1878-1856). מאנדריכוב עבר הרב קובק לרב ודרשן ומנהל בית-ספר בליפטו-סנט מיקלוש בסלובקיה, ואחר-כך, עד 1888, היה רב בהמבורג (גרמניה), משם חזר לעיר מולדתו לבוב, והיה לרב ומורה הלכה.

 

את כסאו של ד"ר קובק באנדריכוב ירש ר' אבא מצנר, גם הוא רב "מתקדם" ומורה הוראה לילדי ישראל. ב- 1902 ישב על כס הרבנות באנדריכוב ד"ר יהושע פרוסט. כהונתם של רבנים "מתקדמים" בעלי תארים אקדמיים באנדריכוב נבעה מכך שחלק ניכר של יהודי העיר, ובעיקר "בעלי המאה" וההשפעה שבהם, השתייכו למחנה "המתקדמים".

 

את שאר היהודים המסורתיים שירתו מורי הוראה שכיהנו ליד רבני העיר. ב-1904 שימש כדומ"ץ ר' אשר רבין. בעת כהונתו של הרב מצנר שימשו בקודש באנדריכוב דיינים כר' מנדל שטרן, ואחריו בנו ר' משה, וב-1909 ר' יעקב שלמה. המסורתיים או האורתודוכסים, כפי שכונו בפי אנשי המקום, ריכזו את פעילותם סביב בית-המדרש.

 

פרנסי הקהילה היו על-פי-רוב מן ה"מתקדמים", והם גם שייצגו את יהודי המקום במועצת העירייה. ב-1867 נבחרו שני יהודים מתוך 10 חברי המועצה, וב- 1894 - 3 מתוך 24. יליד המקום, ד"ר ארתור פליקס (בנו של יו"ר ועד הקהילה תיאודור פליקס), קנה לו שם כבקטריולוג; יחד עם ד"ר וייל מפראג המציא את שיטת האבחון של טיפוס הבהרות "ניסוי וייל-פליקס".

 

. ב-1898 היו בעיר גילויי אנטישמיות. אחד מכמרי הכפרים המקומיים הוציא לאור חוברת-שטנה על היהודים. הוא הטיף נגד היהודים גם מבימת הכנסייה, והיה מזהיר את קהל המאמינים שלא יקנו בחנויות היהודים ולא יפנו לעצת הרופאים היהודים.
 

​

בין שתי המלחמות 1

מלחמת-העולם הראשונה גרמה להמשך הירידה של אוכלוסיית יהודי אנדריכוב. תהליך זה הואץ בעקבות הפרעות שפרעו האיכרים מכפרי הסביבה ביהודי אנדריכוב ב-5 בנובמבר 1918, מה עוד שהפורעים לא נתקלו בתגובה הולמת מצד המשטרה המקומית. גם המבנה הכלכלי של יהודי המקום לא תרם ליציבותו של היישוב היהודי ולא כל שכן לגידולו.

 

ב-23 מפעלי תעשייה ושירותים בבעלות היהודים, שנפקדו ב-1921, הועסקו 893 איש, 97.7% מהם שכירים לא-יהודים ו-1.4% בלבד שכירים יהודים. ב-5 מפעלי טקסטיל שבבעלות יהודית הועסקו 850 פועלים שכירים לא-יהודים ו-8 פקידים יהודים בלבד. הקהילה מצידה עשתה מאמצים כדי לעזור לסוחרים ולבעלי-המלאכה היהודים. לקופת גמ"ח שנוסדה במקום היה הון-יסוד רב, ובשנת 1929 בלבד ניתנו מטעמה לנצרכים 57 הלוואות בסך 9,200 זלוטי. ב-1936 ניסו הסוחרים היהודים להתארגן באיגודסוחרים משלהם, על אף הצמצום שחל במספר האוכלוסייה היהודית שנמשך עד 1939.

 

אותה תקופה 2 בלטה במיוחד הפעילות הציבורית והתרבותית בקרב 50 המשפחות היהודיות שישבו במקום. בשנים 1924-1922 נבנה "בית הקהילה", בן שתי קומות, ובו שוכנו מוסדות ועד הקהילה, המוסדות הציבוריים וסניף ההסתדרות הציונית. בבניין היתה ספרייה ובה אלפי ספרים, וכן אולם גדול לתרגילי התעמלות, לנשפים ולהצגות-תיאטרון. ב--1923 הוקמהבתמיכת הג'וינט מרפאה יהודית. הועסק בה רופא וגם שכרו שולם בתמיכת הג'וינט. ב-1935 שופץ בית-הכנסת.

 

ב-1925 הוכתר לרב העיר ד"ר דוד אביגדור שהוסיף פאר וכבוד לקהילת אנדריכוב. הוא היה חבר הוועד הפועל של "המזרחי" בגליציה המערבית ושלזיה, ונודע בפעילותו הציבורית ובמאמריו שהדפיס ב"אידישעס טאגבלאט". ב-1939 השתתף בקונגרס הציוני וממנו חזר לעיר כהונתו. הרב דוד אביגדור נספה עם שני בניו בטרנוב ב- 1942.

 

אגודת נשים "אוניון" שהוקמה לפני מלחמת-העולם הראשונה ואחר-כך היתה לויצ"ו, דאגה לנשים העניות ולהקניית הכשרה מקצועית לבנות. חברת "ביקור-חולים" טיפלה בלא תשלום בחולים עניים. ארגון הנוער הציוני הראשון התארגן כארגון צופים עוד ב-1912, ולאחר המלחמה הוקמו בזה אחר זה קן השומר הצעיר (1925), קן "עקיבא" (1930) וארגון "ביתר" (1931), שקיים מחנה-קייט ארצי של התנועה באחד מכפרי הסביבה. זמן-מה התקיים במקום קן "הנוער הציוני". ב-1927 התארגן במקום ארגון "עזרה".

 

גם בתחום התרבות גילה היישוב היהודי הקטן באנדריכוב פעילות ענפה. ליד ארגוני הנוער נתקיימו חוגים לספרות ולדרמה. ב-1927 נמסר על קיום סניף האוניברסיטה העממית במקום. ב-1930 הוקם גן-ילדים מיסודה של "תרבות". רבים מילדי ישראל למדו, לאחר הלימודים בבית-הספר הכללי, חומש עם פירוש רש"י בחדר המסורתי. בשנות ה-30 פעל איגוד ספורט "מכבי".

 

בקרב הציונים המבוגרים בלטו "הציונים הכלליים" ו"המזרחי". בבחירות לקונגרס הציוני ב-1933 קיבלה רשימת "המזרחי" 32 קולות, "הציונים הכלליים" - 23, ואילו הרביזיוניסטים 12 קולות. בשנות ה-30 הועמד בראש ועד הקהילה הציוני ד"ר י' לוביץ.

 

בשנים האחרונות קודם מלחמת העולם השנייה גברו גילויי האנטישמיות בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית; היו מקרים של ניפוץ שמשות בבתי יהודים ואף בבית הכנסת. בבחירות למועצת העירייה ב-1939 קיבלו היהודים מנדט אחד בלבד (מתוך 16 כלל הנבחרים) לעומת 8 מנדטים (מתוך 40) ב-1927. כ-3 חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נורה למוות בבית המטבחיים השוחט היהודי, שהיה גם חזן בית-הכנסת.
 

​

קורס הקצינים של אצ"י באנדריכוב בהרי הקרפטים - מתוך "האצ"ל בפולין", פרופ' יהודה לפידות 3

​

קורס הקצינים ל-25 מפקדים בכירים של הארגון, שבאו במיוחד לצורך זה מהארץ, התקיים באנדריכוב שבהרי הקרפטים. הקורס, בהדרכת קצינים מהצבא הפולני, נמשך ארבעה חודשים.                                      

 

המקום נבחר משני טעמים: האחד, בגלל הדמיון הטופוגרפי להרי הגליל, והאחר בגלל בידודו. היה צורך לשמור על חשאיות, כדי שדבר הקורס לא ייוודע. למרות שלקורס היה צביון צבאי מובהק, הופיעו המדריכים בבגדים אזרחיים. כן הונהגו גם כללי חשאיות קפדניים בדבר משלוח מכתבים לארץ - המכתבים הועברו תחילה לכתובת מסויימת בשווייץ, משם נשלחו במעטפות אחרות לצרפת ומשם הועברו ארצה.                

 

כממונה על הקורס מטעם הארגון נתמנה מרדכי סטרליץ, שליח ארגון האצ"ל בפולין, על היציאה לקורס מספר אליהו לנקין, אחד המשתתפים:  "באחד מערבי פברואר 1939 נאספו 25 מפקדים צעירים מכל סניפי האצ"ל בארץ בבית פרטי אחד ברחוב יהודה הלוי בתל-אביב. עם חשיכה ניגשו האנשים אחד-אחד לדירה, דפקו בדלת, לחשו את הסיסמה ונבלעו פנימה. מתיחות שררה בחדר שבו כונסו האנשים, שרובם לא הכירו איש את רעהו. אמצעי הזהירות המיוחדים, וההוראות החמורות בקשר לסודיות הכנס, העידו כי משהו מיוחד-במינו מזומן לנאספים. בשעה שמונה בערב נשמעה הפקודה "הקשב", ולחדר נכנס אדם שהתיישב בראש השולחן. האיש היה לבוש חליפת-ערב חדשה, כתונת לבנה עם צווארון נוקשה ועניבת משי. תספורתו הקצרה, לחייו הגלוחות למשעי ומשקפיו שיוו לו ארשת רצינות אלגנטית - כך מופיעים דיפלומטים לנשף רשמי. אולם חרף השינוי הרב במראהו החיצוני של האיש, הכירוהו אלה מן הנוכחים שהיו במחיצתו קודם לכן. סנטרו הבולט, כתפיו הרחבות, דיבורו התקיף העידו בו. זה היה דוד רזיאל - מפקדו הראשי של הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל. רזיאל ניתח את הישגי הארגון בשנה החולפת וסיפר כי המפקדה נחושה בדעתה להקים כוח צבאי גדול וחזק שיוכל להגשים את מטרתו של הארגון - עצמאות עברית בארץ-ישראל. כן רמז על ההישגים המדיניים ועל הקשרים שהארגון הצליח להקים עם גורמים שונים. בסוף דבריו הודיע על הקורס העומד להתקיים בחוץ-לארץ, מבלי לציין את שם הארץ או כל פרטים אחרים".                                            

למחרת החלו ההכנות לנסיעה. ממשיך ומספר לנקין: "האנשים חולקו לקבוצות קטנות, שכל אחת מהן הפליגה במועד אחר. האחראים לכל קבוצה קיבלו כתובת לקשר במקום היעד.

 

בנמל חיפה עלינו על האוניות "בסרביה" ו"טרנסילבניה" שפעלו בקו קונסטנצה-חיפה. מקונסטנצה (רומניה) נסענו ברכבת במשך 24 שעות עד הגיענו לפולין. תחנתנו הסופית היתה העיר קרקוב, שם פוזרנו בבתי המלון השונים וקיבלנו הוראות לחכות, ובינתיים - לא לבוא במגע עם האוכלוסייה היהודית, כדי לא לגלות את עצמנו; לא לכתוב מכתבים ארצה, לא לדבר עברית בפומבי, להימנע מלהופיע במקומות ציבוריים ולא להתהלך בקבוצות גדולות ברחובות העיר. כך חיכינו ימים אחדים.                                        

​

בוקר אחד באה הפקודה לזוז. יצאנו ברכבת לדרום-מערב פולין וירדנו בתחנה של עיירה קטנה. שם חיכו לנו עגלות רתומות לסוסים, ולאחר נסיעה איטית בשלג וביערות הגענו עם חשיכה לפסגת הר ועליו בית בן שלוש קומות וחצר רחבת-ידים, סביב - יערות עד, אין נפש חיה, כאן היה בסיס הקורס.

 

תכנית הלימודים בקורס נחלקה לשניים: אימון צבאי סדיר, ואימון לוחמי מחתרת. האימון הסדיר כלל אימון הפרט, הכיתה והמחלקה וכן הרצאות על הפעלת פורמציות גדולות יותר, טקטיקה צבאית וטופוגרפיה. החלק השני כלל חבלה, קונספירציה, מלחמה פרטיזנית ותכנון פעולות טרור במחתרת נגד מטרות שונות. כן ניתנו מושגים יסודיים בתכנון התקוממות מזוינת נגד שלטון זר.

 

תורת החבלה ניתנה על בסיס מדעי. הרבה שעות הוקדשו לחישוב כמות חומרי-נפץ הדרושות להריסת מטרות שונות. יום יום היינו יוצאים ליערות לאימונים. הסביבה רעמה מקולות נפץ אדירים, טרטור נשק אוטומטי ויריות רובים.

 

התכנית היתה רחבה מאוד והזמן מצומצם, לכן היו האימונים אינטנסיביים ביותר. היינו יוצאים למסעות ארוכים בבוקר השכם וחוזרים בלילה לבסיס - עייפים, קפואים, מזוהמים אך מלאי סיפוק. רוחנו היתה מרוממת והקצינים הפולנים היו  מלאי התפעלות מכושר עמידתנו ורצוננו העז ללמוד.

​

ההרצאות ניתנו בשפה הפולנית ותורגמו לעברית על-ידי החברים ששלטו בשפה זו. יעקב אליאב ודב רובינשטיין רשמו וערכו את חומר הקורס, שהתפרסם לאחר מכן בחוברות ההדרכה של הארגון. עם סיום הקורס התקיימו בחינות. משלחת הבוחנים מנתה קצינים גבוהים בראשות גנרל. גם אברהם שטרן הגיע למבחנים.

​

נערך מסדר חגיגי, הגנרל עם שטרן עברו בין השורות. הגנרל שוחח עם כל חניך וחניך ולהפתעתו גילה כי בחורי המחתרת העברית בארץ-ישראל התקבצו למולדתם מכל קצווי העולם, החל מסין ועד דרום-אמריקה. הבחינות עברו בהצלחה יוצאת מגדר הרגיל והבוחנים לא הסתירו את התפעלותם ואת האצ"ל בפולין והערכתם מרמת הידיעות הגבוהה של החניכים.

​

המדריך הראשי אמר בגילוי לב כי אימן הרבה קצינים מבני עמו, אך מימיו לא היה לו סיפוק רב מתוצאות פעולתו כמו בקורס הזה. הם ברכונו להצלחה במלחמתנו לחירות.

 

לבסוף הגיע תורו של שטרן. תחילה נאם בפולנית, ולאחר דברי תודה, השווה את המלחמה שלנו למלחמת השחרור הפולנית. אחר עבר לעברית וסיפר על התוכנית לכיבוש הארץ בכוחות מזוינים של נוער עברי מהארץ ומהגולה; על הכשרה צבאית של הנוער הזה והעברת אנשים מאומנים מן הגולה לחופי המולדת על נשקם.

 

כן נודע לחניכים לראשונה על רכישת כמויות גדולות של נשק שהגיעו למחסני הארגון בפולין. שטרן הודיע כי חלק ממשתתפי הקורס יישארו בפולין כדי להשתתף בהדרכה וכן באריזת הנשק והעברתו ארצה.

 

כן סיפר כי לאחר שחניכי הקורס יחזרו ארצה, תצא קבוצה נוספת להרי הקרפטים. אולם הקורס השני לא נערך מעולם.

​

השפעת קורס הקצינים בפולין חולל מפנה יסודי בהדרכה ובאימונים של הארגון, ותוצאותיו ניכרו במערכותיו גם בשלבים מאוחרים. בתחילת הפעולות נגד הבריטים, נעשה שימוש רב בהכנת מוקשים חשמליים ומוקשי מגע למיניהם. כן נוצל הידע בהכנת משדרים חשאיים, ארגון פעולות עיקוב וטכניקות נוספות הקשורות לפעילות מחתרתית.

 

בימים של סיום הקורס, הגיע זאב ז'בוטינסקי לפולין, וכל החניכים נסעו לוורשה להקשיב לנאומו. הם קיבלו הוראות חמורות לא להתבלט ולא לספר לאיש, אף לא לז'בוטינסקי עצמו, על אודות הקורס. בנאומו פנה ז'בוטינסקי בהתרגשות אל קהל מאזיניו וקרא: "אם לא תחסלו את הגולה - תחסל הגולה אתכם!" באותו מעמד הקדיש ז'בוטינסקי חלק מנאומו לאצ"ל וכאשר קרא: "יחי הארגון הצבאי הלאומי!" הזדעזעו הקירות מקול הקריאות "יחי!" של אלפי שומעיו, קריאות שנמשכו כרבע שעה ללא הפסקה.

 

איש לא ידע, כמובן, שבתוך הקהל היו פזורים כעשרים  מפקדי אצ"ל בכירים... יעקב מרידור מספר בעדותו שחניכי הקורס קיבלו הוראה מאברהם שטרן שלא להשתתף באסיפות שבהם יופיע ז'בוטינסקי. אם אמנם אלה היו ההוראות, הרי שהחניכים לא הקפידו לשמור עליהן.

 

יש להניח שז'בוטינסקי לא ידע על קיום הקורס בהרי הקרפטים. לפי שכטמן פנה הרוזן לוביינסקי באביב 1939 אל ז'בוטינסקי ובירך אותו "על הצלחת הקורס של הארגון... ז'בוטינסקי הרגיש נבוך; הוא אפילו לא ידע על קיומו של הקורס. לאחר מכן שאל את מנחם בגין, ששימש אותו זמן  נציב בית"ר בפולין: האם הם אנשינו?"

 

ארבעה ממשתתפי הקורס (שלמה בן-שלמה, יעקב פולני, צבי מלצר ומיכאל רבינוביץ) נשארו בפולין כדי להדריך את מפקדי "התאים החשאיים" (ראה להלן), ואילו יעקב מרידור נשאר כדי לטפל באריזת הנשק שנתקבל מהצבא הפולני ושליחתו ארצה.

 

​

במלחמת העולם השניה 1

משפרצה המלחמה ב1 בספטמבר 1939 נמלטו רבים מיהודי אנדריכוב מזרחה. ב-3 בספטמבר נכבשה העיר בידי הגרמנים. חיילי הוורמכט ואספסוף פולני פרצו לחנויות ולדירות של יהודים ושדדו את רכושם. כעבור שבועות אחדים הוחל גם בהחרמת מפעלים, בתי-מלאכה וחנויות של יהודים, והעברתם לידי "הנאמנים הגרמנים". לא כל היהודים שנמלטו מן העיר בתחילת המלחמה עלה בידיהם לצאת מאזור הכיבוש הגרמני והם החלו חוזרים לאנדריכוב. אולם הגרמנים הכבידו על רישומם במקום, ורק בעקבות התערבותם של כמה מעסקני הקהילה אצל ראש העיר התאפשר לחוזרים ולפליטים יהודים מיישובים אחרים להיכלל ברשימת הרשאים להתגורר באנדריכוב.

 

מעשי ההתעללות של הגרמנים ביהודי אנדריכוב נמשכו. ב-25 בנובמבר 1925 העלו הגרמנים באש את בית-הכנסת. החורף של שנת 1939/40 העמיק את מצוקתם של בני הקהילה, והללו התארגנו להבטחת עזרה הדדית. רופאים יהודיים הושיטו עזרה רפואית וכן נפתחה חנות שריכזה את קניית מצרכי המזון ושיווקם לאוכלוסייה היהודית. בדרך זו ביקשו ראשי הקהילה לחזק את כוח עמידתם של יהודי אנדריכוב.

 

למן הימים הראשונים לכיבוש נדרשו היהודים לספק מכסות אנשים לעבודות-כפייה, ולצורך רישומם של כל הכשירים לעבודה נערך מפקד. כדי להימנע מיציאה לעבודות ארעיות, שהיו מלוות תכופות מכות והשפלות, השתדלו האנשים למצוא מקומות עבודה קבועים, שכן עבודה קבועה הקנתה להם תחושה של ביטחון יחסי.    

 

בסוף 1939 הוקם היודנרט. בראשו עמד אהרון ויינשפט ועם חבריו נמנו ישראל טירס, יוסף זילברמן, שמואל שפנגלט, עמנואל ליבליך, היינריך הס וגב' אלה לנדאו. בתחילת 1940 ניסה היודנרט המרכזי של אזור זגלמביה שמושבו היה בסוסנובייץ להטיל את פיקוחו גם על היודנרט באנדריבוב, אולם היודנרט המקומי סירב למלא אחר הוראות שהחלו להגיע מיו"ר היודנרט המרכזי מוניק מרין. על רקע זה גברה המתיחות בין שני המוסדות הללו.

 

בינואר 1940 דרש מוניק מרין להמציא לו רשימה מדוייקת של בני הקהילה, אך היודנרט המקומי סירב. רק לאחר שאנשי הגסטפו מקטוביץ ציוו על אהרון ויינשפט לציית להוראותיו של היודנרט המרכזי, קיבלו אנשי אנדריכוב את מרותו.

 

באביב של שנת 1940 נאסר יו"ר היודנרט אהרון ויינשפט בשל מעורבותו בקיום שחיטה כשרה, שהיתה אסורה בצו השלטון. אמנם הוא שוחרר כעבור חודשיים, אך הודח מכהונתו. במקומו נתמנה לתפקיד יו"ר היודנרט ד"ר לוביץ, שלא המשיך זמן רב בתפקידו זה, שכן ביוזמתו של מוניק מרין נתמנה תחתיו איזידור קרומהולץ. כן פעלה ליד היודנרט משטרה יהודית.

 

בסוף 1940 הוצגה הדרישה להעביר 60 אנשים למחנה-עבודה. תחילה ניסו חברי היודנרט לבטל את רוע הגזירה בטענה שכל הגברים מועסקים וחיוניים למשק הגרמני בעיר. במאמצים אלה זכו חברי היודנרט אף לתמיכה מסויימת מצד פקידי העירייה. כדי להעביר את האנשים למחנה העבודה, נשלחו שליחים מיוחדים מטעם היודנרט המרכזי בסוסנובייץ, אך יו"ר היודנרט המקומי ומפקד המשטרה היהודית התמידו בסירובם ויעצו לכל הצעירים היהודים להסתתר. שליחיו של מוניק מרין חזרו בידיים ריקות, אך תחתם הגיעו אנשי הגסטפו ובעצמם תפסו 60 גברים למחנה העבודה בסוסנובייץ. לכלואים במחנה זה נשלחו חבילות מזון ובגדים והקשר אתם נשמר עד 1942.

 

בחודשים הבאים השתדלו חברי היודנרט למצוא מקומות עבודה קבועים לבני הקהילה כדי למנוע עד כמה שאפשר את הוצאתם מחוץ לעיר. יוזמתם להקמת מפעל לתפירה לא עלתה יפה.

 

ב-26 בספטמבר 1941, הקימו הגרמנים גטו באנדריכוב, בסמוך לרחובות שוובסקה, בטורגו, ברז'י, קושוויצקויו, ניצאלה וסטארובייצקה. 2 הגטו שימש מחנה מעבר ליהודים, אליו גורשו יהודים מהעיירות הסמוכות - בין היתר מקטי, נידק, אינוולד וביאלה - לפני שגורשו למחנה הריכוז באושווינצ'ים. היהודים שנעצרו כאן נאלצו לעבוד עבור הנאצים בין היתר בעבודות ניקוז.

 

היהודים רוכזו בסמטאות מוזנחות בחלק המזרחי של העיר. על-אף הצפיפות והניתוק מן העולם החיצוני, התנהלה בגטו פעילות תרבותית וחינוכית ערה: נערכו מסיבות עונג-שבת, נחוגו חגי ישראל, קבוצות צעירים למדו בהסתר חומר לימודי של בית-ספר עממי ותיכון, ואף אורגן גן לילדים שאימותיהם יצאו לעבודה מחוץ לגטו. כדי להקל על החיים בגטו פתח היודנרט ביוזמות שונות: הושגו רישיונות לקניית פחם להסקה, הוקם מטבח ציבורי והיוצאים לעבודות קשות קיבלו תוספת מזון מיוחדת.

 

ב-2 ביולי 1942 היה הגירוש. הגטו הוקף במשטרה גרמנית, וכל תושביו רוכזו בחצר בית-החרושת של האחים צ'צ'וביצ'קה. תחילה ניתנה הוראה להוציא מן העיר את כל היהודים ולשולחם למחנה-מעבר בסוסנובייץ, משם היו אמורים להישלח להמתה. אולם לאחר איסוף האנשים במקום הריכוז נעשתה סלקציה, ובסופה צורפה קבוצה אחת של כ-100 איש לרכבת המגורשים למוות מוואדוביצה. הם הובלו, כנראה, למחנה המוות בבלז'ץ. קבוצה אחרת של כ-40 איש נשלחה לאושוויץ ושם מצאו את מותם.

 

יותר מ-100 איש הועברו למחנות-עבודה וכ-60 איש, ובתוכם חברי היודנרט והמשטרה היהודית, נצטוו לעבור לגטו בוואדוביצה. במהלך הסלקציה נכחו פ' צ'רנה וקבוצת שוטרים יהודים מטעם היודנרט המרכזי בסוסנובייץ.   צ'רנה עמדה על כך שיש לבצע בדייקנות ובצייתנות את כל הוראות הגרמנים. עם סיום האקציה נותרו באנדריכוב 2 משפחות יהודיות בלבד, שאף הן היו צריכות לעבור לוואדוביצה, אולם כעבור כמה שבועות הוחזרו לעירם כל אנשי אנדריכוב שהועברו לוואדוביצה. צעד זה בא בעקבות התערבותם של מנהלי המפעלים באנדריכוב, שנותרו ללא כוח-עבודה מאומן.

 

ואמנם הוקם במקום מחנה-עבודה שאליו חזרו המגורשים מוואדוביצה וגם יהודים מיישובים אחרים בסביבה. גם במחנה זה גילו אנשי אנדריכוב יוזמה ותושיה, ובלבד להקל על חיי הכלואים בו. שוב הוקם מחדש מטבח ציבורי, והובטחה חלוקת מזון לכל כלואי המחנה.

 

במאי 1943 עבר המחנה לניהולו של אס-אס במישרין, וכבר התחילו השינויים לרעה. הגטו באנדריכוב הפך למחנה עבודה בכפייה ליהודים, שקיבל את השם "המחנה היהודי של המשרד לניהול מים בקטוביץ, סניף ביילסקו, ובנייה באנדריכוב". שטחה היה 1.25 דונם, היו בו 16 בתים, האזור הוקף בגדר תיל בגובה 2 מטר. את תפקיד מנהל המחנה קיבל איש גסטפו שניהל מידי יום "מפקד כוח אדם".  על פי הרשימה היו בגטו 150 איש שהועסקו בהסדרת נהר וייפרוצ'קה.  קבוצה זו כללה 47 נשים, 10 נערים בני 14 וילדה אחת בת 15.  האיש המבוגר ביותר היה בן 68, האחרים היו גברים בני 17 עד 60. ועדה רפואית גרמנית בדקה את היהודים והעריכה את בריאותם, ונמצא כי מתוך 89 שנבדקו רק 34 התאימו לעבודה. 

 

הגברים והנשים הופרדו, הוחמרו תנאי החיים בו וצומצם המזון. ביולי אותה שנה הוצאו ממנו כל הגברים שנשלחו למחנות העבודה בקרווינה וביסמרקהוטה ובמחנה באנדריכוב נותרו נשים בלבד. כעבור חודש, באוגוסט 1943, שולחו הנשים שבמחנה להמתה באושוויץ.

 

הגטו באנדריכוב חוסל ב-2 בנובמבר 1943, ויתרת אסיריו נלקחו לגרמניה.

 

היו בריחות מהמחנות:  ראוי לציין את בריחתם המוצלחת של דיוויד זילברשץ (עלה לארץ לאחר המלחמה) ולילי בדר, שנמלטה מהאקציה בסקווינה. בסך הכל שרדו כ-25 יהודים מאנדריכוב, בעיקר במחנות עבודה.

​

חלק מהפולנים עזרו ליהודי אנדריכוב, בכל יום שישי הביא קז'ימייז' קרצ'מר הוראות למקום המוסכם, ולודוויק זקני גם סיפק אוכל.

 

זה היה סופה של קהילת אנדריכוב. יהודי אנדריכוב שנשלחו למחנות-עבודה הועברו ממחנה אחד למשנהו, ורובם מצאו בהם את מותם. כאמור, עם סיום המלחמה שרדו מאנדריכוב 25 איש בלבד, רובם ניצולי המחנות. החיים היהודיים בעיר לא שוקמו והניצולים יצאו את פולין, מי לארץ-ישראל ומי למדינות אחרות.

​

 

תיעוד אתר/שרידי הקהילה:

בית הכנסת הישן

בית הכנסת העתיק באנדריכוב (ul. Legionów 15) נבנה כמבנה עץ במאה ה-18. . היה בית כנסת אורתודוקסי.

 

בשנות ה -80 של המאה ה -19 התערער מצבו של הבניין. זו הסיבה שהקהילה היהודית החליטה להקים בית כנסת חדש. בית כנסת העתיק מעץ נהרס ובמקומו הוקם בית כנסת אבן חדש. פתיחתו התקיימה בשנת 1885.

​

בית הכנסת הגדול הישן ברחוב ליגיונוב 15 נשרף ונהרס ע"י הנאצים. זה היה מבנה לבנים במקומו של בית כנסת עתיק עשוי עץ שהתיישן ולא היה במצב ראוי לשימוש. במקום יש היום סופרמרקט גדול שבחזית הכניסה אליו ניצבת מצבת זיכרון ותמונת בית הכנסת שהיה בתפארתו. שער הכניסה המקורי נותר ומשמש כשער כניסה לחניית לקוחות לסופרמרקט.

​

​

בית הכנסת החדש
בית הכנסת החדש באנדריכוב (ul. Legionów 15) נבנה בשנת 1885 באתר של בית כנסת הישן.

​

הוא נבנה על פי תכנון אדריכל בילסקו קרול קורן. זה היה בית כנסת שנבנה על פי דגם בתי הכנסת הרפורמיים הגרמניים.

המבנה הוקם מלבנים בסגנון המזכיר את הסגנון האקלקטי-ניאו-רומי.  אולם התפילה הראשי יכול היה להכיל כ-600 איש. בקומה הראשונה היתה עזרת נשים שהקיפה את אולם התפילה משלושת צדדיו.

 

בשנת 1924 הוקם מבנה סמוך לבית הכנסת ובו בית מרחץ (מקווה), ספרייה, חדר ישיבות , וחנות למוצרי בשר כשרים. בנוסף, הוקצתה דירה לרב, משרד הקהילה ובית ספר יהודי – חיידר. מאחורי בית הכנסת הייתה מאפיית מצות.

 

ב-24 בנובמבר 1939, שרפו הנאצים את בית הכנסת. בשנת 1940 נאלצו פועלים יהודים להרוס את חורבותיה,  ולאחר המלחמה נבנה כאן בניין חדש - זו כיום חנות MSH Wiza.

 

ב-24 בנובמבר 2005, במלאת 65 שנה לשריפת בית הכנסת באנדריכוב, נחשף לוח זיכרון עם כתובת בפולנית ובעברית:

 

"במקום זה עמד בית כנסת ( 1885), ונשרף על ידי הצוררים הנאצים ביום י"ב כסלו שנת ת"ש 24/11/1939, תושבי אנדריחוב  24 בנובמבר 2005".

​

כתובת: Legionów 15, 34-120 Andrychów

 

​

המקווה

בשנת 1924 הוקם מבנה בסמוך לבית הכנסת (כיום ברחוב 1 במאי 3) בו נמצאו בית מרחץ, ספרייה, חדר ישיבות של הקהילה היהודית, חיידר וחדר לשחיטת עופות. בבניין שכנה דירת הרב.  לאחר כיבוש העיר, הרסו הגרמנים ספרים וחפצים אחרים של תרבות חומרית יהודית שנמצאים בבניין. המבנה עצמו שרד ועומד כיום.  במשך זמן מה שכן בו בית מלון.

​

משמש היום כמבנה מגורים.

 

כתובת: 1 Maja 3, 34-120 Andrychów

 

​

בית העלמין

בית העלמין היהודי באנדריכוב הוקם במחצית הראשונה של המאה ה-19 בצד הנגדי של מרכז העיר של נהר וייפרוצ'קה, באזור העיר של ימינו Żwirki i Wigury) ), הוא שרד את מלחמת העולם השנייה כמעט בשלמותו.

 

בשטח של 0.6 דונם השתמרו מעל 600 מצבות מן המאה ה-19 וה-20. המצבות היו עשויות גרניט, שיש, אבן חול ואבן גיר. אין מידע על קברי אחים שנמצאים בבית העלמין. האזור מגודר לחלוטין עם קיר לבנים, גבולות בית העלמין מתוחמים, הכניסה דרך השער הפתוח מהכביש הראשי.  בבית הקברות נותרו חורבותיו של בית ההלוויות, בסביבתו הקרובה של בית העלמין ישנם בתי מגורים. שטח בית העלמין מלא בסבך עצים ושיחים.

 

בשנות התשעים בוצעו בבית העלמין עבודות ניקיון,  הוקמה גדר, על הקיר הונח לוח זיכרון עם הכיתוב בפולנית: "החומה הוקמה מתרומות יהודיות בעולם בהנהלתם של הגב' סטלה דורון (ווינשפט) ויצחק קורן."

 

בשנת 1991, קיבלה ג'סיקה סקיפון אחריות לטיפול ב-608 מצבות הנותרות.

 

מאז 2003 הקהילה היהודית הדתית בביילסקו-ביאלה משמרת ומטפלת בבית הקברות

 

בית העלמין באנדריכוב מכיל מצבות רבות עומדות על תילן, בית העלמין מגודר נעול וסגור מכל צדדיו ומלא בעשבייה. מוזנח מחד, ומאידך לא נראים פגיעות או הרס במצבות.

​

כתובת: Kirkut żydowski, Żwirki i Wigury, Andrychów

​

​

הגטו באנדריכוב

ב-26 בספטמבר 1941, הקימו הגרמנים גטו באנדריכוב, הממוקם בסמוך לרחובות שוובסקה, בטורגו, ברז'י, קושוויצקויו, ניצאלה וסטארובייצקה. הגטו שימש מחנה מעבר ליהודים, אליו גורשו יהודים מהעיירות הסמוכות - בין היתר מקטי, נידק, אינוולד וביאלה - לפני שגורשו למחנה הריכוז באושווינצ'ים. היהודים שנעצרו כאן נאלצו לעבוד עבור הנאצים בין היתר עבודות ניקוז.

 

הגטו חוסל ב-2 בנובמבר 1943, ואסיריו נלקחו לגרמניה. במלאת 50 שנה לחיסול הגטו הקימו תושבי אזור אנדריכוב ונציגי הקהילה היהודית לוח זיכרון.

 

הגטו באנדריחוב ברחוב בז'סקי 5B מסומן ע"י שורת בתים קיצוניים שתחמו את גבולותיו.

 

כתובת: Weterynarz, Brzegi 5B, Andrychów

​

 

מוזיאון יודאיקה

במוזיאון ההיסטורי והאתנוגרפי באנדריכוב יש תערוכה קבועה המתעדת את כל התחומים הדתיים והחילוניים של יהודי פולין. המוזיאון אסף למעלה מ-300 פריטי יודאיקה שונים, ניתן לראות תמונות של בית כנסת, שבת וחג חנוכה, פמוטים, ספרי תורה, טליתות, תפילין, ספרי תלמוד, אלמנטים של לבוש ופריטים לשימוש יומיומי, כיפות, ועוד כלים.

 

במקביל, נאסף תיעוד על חייהם של יהודי אנדריכוב, במיוחד מהתקופה שבין מלחמות העולם.

​

המוזיאון האתנוגרפי ברחוב פודגורסקה 3 מכיל חפצי יודאיקה של יהודי אנדריחוב.

מוזיאון היסטורי ואתנוגרפי באנדריכוב  

​

כתובת: Podgórska 3, 34-120 Andrychów

​

טלפון / פקס: 33 875 24 88; 33 875 41 01; 503 928 225
www.muzeum.andrychow.pl     דוא"ל : ziemianstwo@poczta.onet.pl

 

​

הפניה ביבליוגרפית

• Andrychow, [ב:] אנציקלופדיה של החיים היהודיים לפני השואה ובמהלכה, בעריכת ש 'ספקטור, ניו יורק 2001, עמ' 44.

• Fishman S., Andrychów, [ב:] אנציקלופדיה של מחנות וגטאות 1939 - 1945 , כרך ב ': גטאות במזרח אירופה הכבושה על ידי גרמניה, כרך. א, בעריכת פ 'מגארג'ה, מ' דין, בלומינגטון 2012, עמ '140.

• Andrychów , [ב:]  מילון גיאוגרפי של הממלכה הפולנית ומדינות סלאביות אחרות , כרך א: Aa  -  Dereneczna, בעריכת B. Chlebowski, W. Walewski, F. Sulimierski, Warsaw 1880,  p. 36. 

• Andrychow  בתוך: האנציקלופדיה של החיים היהודיים לפני השואה ובמהלכה, כרך ראשון, בעריכת ש' ספקטור, ג' וויגודר, ניו יורק 2001, עמודים 45-44.

• כהן צ',  Shtetl Finder: קהילות יהודיות במאה ה-19 ותחילת המאה העשרים באזור ההתיישבות של רוסיה ופולין, ובליטא, לטביה, גליציה ובוקובינה, עם שמות תושבים,  לוס אנג'לס 1989, עמ' 2.

• Kulczykowski M. ,  מאתיים שנה של העיר אנדריכוב, , קרקוב בשנת 1967.

• פנקס הקהילות – פולין, כרך ג' -  גליציה המאראוויט וסילזיה, בעריכת א' וויין, וא' ווייס, ירושלים 1984. עמ' 58-55.

• Prus-Bizoń E.,  טיול לאורך השביל היהודי באנדריכוב, אנדריצ'וב 2009.

• ספר זיכרון לקהילות אנדריכוב, קאלאווריה, וואדביצה, מיסלניצה, סוחה, בעריכת ד' יעקובוביץ', רמת גן 1967.

• [באינטרנט http://yizkor.nypl.org /index.php?id=1723 [

• זווולינסקי א', עיר אנקוויצ'וב. מההיסטוריה של אנדריכוב. קרקוב 1993.

​​