שם הקהילה:               קושיצה (164)

שם בפולנית:               Koszyce
מקום/כתובת:              wespolna 13

​תאריך:                        19/6/2019
אתרי תיעוד/שימור:     בית כנסת, בית עלמין 

מתעדים:                     מאיר שילה        יהודה שילה
אנשי קשר:     
 

​

תיאור כללי  סיפור הקהילה:

 

אוכלוסיה:

•  יהודים בשנת 1941: כ-1,000

​

תולדות הקהילה: 1

כללי

קושיצה שוכנת על גדות הנהר שצ'רניאווה, במרחק 13 ק"מ מקז'ימייז'ה ויילקה, על הדרך מקרקוב לווישליצה. בשנת 1374 הוענקו לה זכויות עיר. במאה ה-16 הגיעה העיר לשיא התפתחותה, אבל פלישת השוודים בשנת 1656 המיטה עליה חורבן ורק במאה ה-18 התחדשה בה הצמיחה הכלכלית והדמוגרפית. קושיצה היתה למרכז מלאכה אזורי ויצא לה שם בתחום עיבוד הבדים. גם סחר התבואה המקומי היה מפותח. ואולם בשנת 1869 נשלל מקושיצה מעמדה העירוני, אף-על-פי שכבר התאוששה מנזקי המלחמות, משום שהשלטון הרוסי ביקש להענישה על חלקה במרד הפולני של שנת 1863. בשנת 1880 פרצה בקושיצה דלקה שכילתה 53 מבתיה.

​

עד שנת 1862 נאסרה התיישבות יהודים בקושיצה משום שהיתה עיר כנסייתית. אף-על-פי כן השתקעו בה ב-1827 24 סוחרים יהודים שעד אז נהגו לבוא אליה בימי הירידים השנתיים. הודות לקשרי המסחר שקשרו עם האוכלוסייה המקומית עלה בידיהם לשכור בתים ולהישאר לגור בה, תחילה כאורחים לתקופות זמן קצרות ועם הזמן כתושבים. בסוף המאה ה-19 גדל מאוד מספר היהודים בקושיצה, ועד 1897 עלה מספרם ל-366 נפשות. יהודי קושיצה התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, בעיקר חייטות, סנדלרות ונגרות. אחדים מהם פתחו מאפיות. כמה מן הסוחרים החזיקו חנויות לסדקית ולבדים. בקרב יהודי קושיצה היו גם רוכלים רבים, שהיו מחזרים עם מרכולתם בין כפרי הסביבה. בין היהודים האמידים היו כמה סוחרים-סיטונאים בתבואה.

​

בשנת 1921 הגיע מספר היהודים בקושיצה ל-678 וחלקם באוכלוסייה היה 46%. גם בתקופה שבין שתי המלחמות שמרו היהודים על עיסוקיהם המסורתיים, אך הקיפאון הכלכלי שפקד אז את פולין ומסי העסקים הכבדים שהטילה הממשלה על היהודים הרעו מאוד את מצבם. בימי המשבר הכלכלי של שנות ה-30 הידרדר מצבם עוד יותר. עם זאת, תעמולת ה"אנדקים" וגורמים אנטישמיים אחרים, שקראו להטיל חרם על המסחר והמלאכה היהודיים, תעמולה שברוב המקומות בפולין היתה קולנית והשיגה את יעדיה, היתה מתונה יחסית בקושיצה.

​

בשלהי המאה ה-19 כבר היו יהודי קושיצה מאורגנים כקהילה. היו להם בית-כנסת (בפי תושבי המקום "בית- הכנסת הגדול" - להבדילו מבתי-התפילה הקטנים), כמה "שטיבלעך" של חסידים ובית-עלמין, וכמו כן כיהן שם רב. בשנת 1878 כיהן בקושיצה ר' נפתלי וייסבלנק, ואחריו ר' מרדכי הלוי סטשבסקי. רבה האחרון של הקהילה, ר' חיים מאיר צינמן, שימש בתפקידו מ-1924 ועד לימי השואה. בשנת 1927 עלה בית-הכנסת באש ולא שוקם עוד מחמת המשבר הכלכלי. מאז נאלצו יהודי קושיצה לקיים את התפילה בציבור בבתים פרטיים וב"שטיבלעך" של חסידים, שנתרבו אחרי השרפה.

​

בראשית 1926 הוקמה בקושיצה "קופת גמילות חסדים", שהקלה במקצת את מצוקת הפרנסה של יהודי המקום. הנהלת הקופה פנתה אל הג'וינט בבקשה שישתתף ביצירת הון היסוד שלה, אך לא נענתה. על-פי דו"ח הקופה מינואר 1927 היא נתנה בשנה הראשונה לקיומה 140 הלוואות קטנות ללא ריבית. עם הזמן הגדילה הקופה את סכומי ההלוואות מ-50 ל-100 זלוטי, וגם מספר הנהנים מהן גדל. בשנת 1930 סייעה הקופה ל-150 משפחות, ומספר ההלוואות הכולל עד סוף השנה ההיא הגיע ל-341. בני הנוער היהודי בקושיצה, ובעיקר חברי תנועות הנוער, השתתפו באופן פעיל בהקמת הקופה ואף נהגו להחזיק בה את חסכונותיהם כדי לתמוך בה. בשנת 1938 הגיע סכום חסכונותיהם בקופה ל-2,500 זלוטי. מספרם של חברי הקופה עלה באותה שנה ל - 230 ומספר ההלוואות שנתנה עלה ל-240. הקרן שייסדו בני הנוער בקופה שימשה אותם להכשרה מקצועית לקראת עלייתם לארץ-ישראל.

​

חיי הקהילה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הושפעו במידה רבה מן הפעילות הציונית הערה שהתנהלה אז בקושיצה. בשנת 1925 החרימו בעלי-הבתים האמידים את הבחירות לוועד הקהילה, ולפיכך נבחרו לוועד החדש "עמך", וביניהם גם סנדלר ורוכל. הרב של קושיצה תמך בהם בגלוי ובנחרצות, הממשלה אישרה את הבחירות, והקהילה נוהלה היטב.

​

בבחירות 1931 נבחרו לוועד הקהילה 4 ציונים ו-4 בלתי מפלגתיים, שניים מהם אוהדי הציונות. ועד הקהילה החדש ארגן מסיבות בחגים לאומיים (בחנוכה, בט"ו בשבט ובחגים נוספים) ואסף תרומות למען הקרנות הציוניות, בעיקר בעבור הקרן הקיימת.

​

בתקופה זו נוסדה בקושיצה ספרייה ציבורית, ששימשה גם כמקום כינוס לוועידות ציוניות ולאספות הקהילה. גם בני הנוער התכנסו שם.

​

בשנות ה-30 המאוחרות היה גוש "ארץ-ישראל העובדת" הזרם החזק ביותר בקרב ציוני קושיצה. בבחירות לקונגרס הציוני הכ"א (ב-1939) קיבל ה"גוש" 79 קולות, רשימת "המזרחי" זכתה ב-32 קולות ואילו "הציונים הכלליים" קיבלו רק קול אחד.

​

בראשיתה של מלחמת העולם השנייה, מ-5 בספטמבר 1939 עד 26 בו, היה השלטון בקושיצה, כבכל אזור פינצ'וב, בידי הממשל הצבאי הגרמני. כבר בימים הראשונים לכיבוש אירעו במקום מעשי התעללות ביהודים. החיילים דרשו מן הרב רשימה של כל יהודי המקום, ריכזו את כולם בכיכר השוק והשמיעו באוזניהם איומים. בהזדמנות זאת הזהירו אותם כי יהודי שיעז להפר אחת מהוראותיהם, קלה כחמורה, דינו מוות.

​

הגרמנים שינו את החלוקה הגיאוגרפית הקודמת וצירפו את קושיצה לנפת מייכוב כחלק ממחוז קרקוב. בשבועות הראשונים לכיבוש זרמו אל הנפה, וגם לקושיצה, פליטים יהודים רבים משלזיה עילית המזרחית, שגורשו מזרחה בידי הצבא הגרמני, ואף ממקומות קרובים יותר כמו טרנובז'ג, רוזוודוב, מאזור מייכוב ומכל מחוז קרקוב על-פי החלוקה האדמיניסטרטיבית החדשה. רבים מיהודי קושיצה נמלטו אז מזרחה ומהם שהצליחו להגיע לאזור שתחת שלטון ברית-המועצות, אך את מקומם תפסו הפליטים.

​

בסוף 1939 מנתה האוכלוסייה היהודית בקושיצה כ-1,000 נפש, מרביתם פליטים.

​

הגרמנים מינו בקושיצה יודנרט, העמידו בראשו את איגנץ קליינהאוט, והטילו על הגוף הזה לספק להם עובדי כפייה. מדי יום ביומו העמיד היודנרט לרשות הגרמנים מכסה של עובדי כפייה, שלא קיבלו שכר. הגזרות הראשונות שהוטלו על היהודים בקושיצה כללו את החובה לענוד טלאי צהוב, שהוחלף אחר-כך בסרט זרוע לבן ועליו מגן-דוד, איסור ללכת על המדרכות, וגם קונטריבוציות כספיות. הגרמנים איימו שאם לא ישולמו הקונטריבוציות במועד יוצאו יהודים להורג. כמו-כן החרימו הגרמנים רכוש של יהודים. מפעם לפעם הגיעו לקושיצה אנשי גסטפו מן הנפה וחיפשו בבתי היהודים אחר דברי ערך. במהלך החיפושים מבית לבית השתעשעו להנאתם גם במעשי אכזריות שונים, ולא פעם פצעו אנשים ואף גרמו להם נכות.

​

ב-1940 פונו היהודים מבתיהם בעיר ורוכזו כולם ברחוב אחד. בגטו צר הממדים נאלץ היודנרט לשכן את הפליטים, רובם מגורשים משלזיה עילית הפולנית. במאי 1941 פתח היודנרט מטבח ציבורי למען הפליטים, שהגיעו לקושיצה חסרי כל, רעבים ומעונים. מדי יום ביומו חולקו במטבח הזה 120 ארוחות חמות. את תקציב המטבח כיסה היודנראט מכספי הסיוע של ארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית) בקרקוב.

​

בסוף אוגוסט ובתחילת בספטמבר 1942 רוכזו כל יהודי נפת מייכוב, ובהם גם יהודי קושיצה, במחנה מעבר בסלומניקי. המחנה הוקם בשטח מרעה מגודר בקרבת תחנת הרכבת, תחת כיפת השמים, ואלפי יהודים הוחזקו שם ללא מים ומזון. הגרמנים ערכו סלקציה והפרידו 1,500 גברים צעירים ובריאים, ביניהם יהודים מקושיצה, שהועברו למחנה עבודה בפרוקוצ'ים. את החולים והקשישים רצחו הגרמנים במקום, ואילו האחרים הועלו לרכבת והובלו למחנה ההשמדה בלז'ץ.

​

כמה עשרות יהודים עוד נשארו בקושיצה והועסקו במיון הרכוש שהותירו אחריהם המגורשים. ב-6 בנובמבר 1942 הם הועברו לגטו מייכוב, יחד עם שרידי היהודים מגטאות וולברום ובז'סקו נובה. ב-7 בנובמבר 1942 הובאו כל יושבי הגטו הזה ליער חודוב והוצאו להורג.

​

הז'נדרמים ואנשי הגסטפו של הנפה חשדו שבקושיצה נותרו עוד יהודים שהסתתרו בבונקרים, ופתחו בחיפושים אחריהם. ב-12 בנובמבר 1942 גילו הז'נדרמים 7 יהודים, הובילו אותם לבית-הקברות היהודי ושם הם נורו למוות. כעבור ימים מעטים נתפסו 10 יהודים נוספים מקושיצה שהסתתרו בכפר מלוקובצה, וגם הם נורו בידי הז'נדרמים ונקברו בשדה. רק יחידים מיהודי קושיצה שרדו וזכו לראות את השחרור.

​

​

בית הכנסת 2

בית הכנסת בקושיצה נבנה בשנת 1935. מעט מאוד ידוע על בניין בית הכנסת הקודם, אשר נשרף בשנת 1928. נחמן בורנשטיין יחד עם שאר חברי הקהילה הצילו את ספרי התורה, ולאחר מכן ארגנו את שיקום בית הכנסת. כל הכספים לבנייה מחדש של בית הכנסת באו מתרומות של יהודים מקומיים. ב - 1935 נפתח בית הכנסת שנבנה מחדש, ובמרתף שלו היה מקווה.

​

במהלך מלחמת העולם השנייה, הנאצים לא הרסו את בית הכנסת , אבל השתמשו בו כמחסן. אחרי המלחמה, הותאם הבניין לשמש כמחסן תבואה, ובהמשך שוכן בו מפעל למילוי בקבוקי מים מינרליים. בשנים שלאחר מכן, הבניין היה נטוש ועבר הרס רב. משנה לשנה המצב של בית הכנסת הלך והחמיר. בשנת 2003 נחתם  הסכם בין מר סטניסלב בודוץ' ומר סטניסלב ריבק-ראש העיר קושיצה - כי מר בודוץ' קונה את חורבות בית הכנסת, יבצע תיקונים, ואז יקדם את שיפוץ הבניין תחת סמכותה של העירייה. הוא יוגדר כבעלים החדשים של הבניין בתנאי אחד - שבבניין המשופץ ישכון המוזיאון המנציח את שמו. ניהול המבנה וארגון ותחזוקת המוזיאון נשארו באחריות העירייה.

המוזיאון האזורי סטניסלב Boduch בקושיצה - wespolna 13 Koszyc                           טל. + 48 41 351 40 48         פקס. + 48 41 351 40 52

3 

​

בית העלמין:

בית העלמין נוסד במחצית השנייה של במאה התשע עשרה בפרבר של הכפר קושיצה בצמוד לכביש לאופטובייץ. בית העלמין נהרס במהלך מלחמת העולם השנייה, כיום, לא נותר ממנו זכר.

​

מוזיאון יודאיקה: 3

המוזיאון האזורי של סטניסלאווה בודוצ'ה בקושיצה (רחוב ווספלנה 13) מכיל מזכרות של האוכלוסייה היהודית מקושיצה: נר שבת, נר חנוכה ותעודת הלידה. בניין המוזיאון הוא בית כנסת משופץ שנבנה על ידי האוכלוסייה היהודית המקומית ב - 1935.

​

​

​

תיעוד אתר/שרידי הקהילה:

איתרנו את בית הכנסת שהפך למוזיאון סטניסלב  ברחוב Wespolna 11, הוא שוקם ושופץ והיום משמש כמרכז תרבות של העירייה. 4

​

​

קושיצה – עדות על החיים היהודיים בעיירה 5
במהלך התקופה שבין שתי המלחמות, האוכלוסייה היהודית מנתה כ -25% מכלל אוכלוסיית העיר. חלק ארי מיהודי קושיצה היה של יהודים מסורתיים. הקהילה התנהגה לפי ההלכה היהודית, והרב היה גם השופט. חיי התרבות התרכזו בבית-מדרש, שהיה גם בית-תפילה.  הופעתו של הרב צ'אין מאיר קינמון בכיכר המרכזית היתה האות לתחילת השבת או החג.

היה בית קברות יהודי בקושיצה, ובין מוסדות הקהילה - "חברה קדישא", "גמילות חסדים", "לינת - צדק" ("מזנון חינם ליהודים"), "קמחא דפסחא" (קרן פסח) ו"הכנסת - אורחים" (ועדת בתי חולים). הבנק המשותף, שכל חבריו היו יהודים, הוקם והופעל על ידי אבינשטיין, יעקוב קמינסקי ומנדל זילברברג. הספרייה הכילה כ -2,000 ספרים ביידיש, בעברית ובפולנית.

מסוף שנות העשרים ועד מלחמת העולם השנייה, היה נחמן בודנשטיין ראש הקהילה, וייצג אותה לפני השלטונות. בשנת 1928, כשבית הכנסת עלה באש, יחד עם חברים נוספים בקהילה, הצליחו להציל את ספרי התורה ולשפץ את בית הכנסת מחדש באמצעות כספי תרומות שגוייסו מיהודי קושיצה.

ילדים בגיל חמש התחילו את הלימודים ב "חדר". בין המורים הרבים בקהילה הידועים ביותר היו מרדכי אַרְלִיצֶה, אשר נקרא "מרדכי מלמד". הוא לימד את הילדים בביתו.

​

באמצע שנות העשרים, הגיע המורה מיכאל סינגר מארץ ישראל. הוא היה מומחה גדול לשפה העברית. הוא התיישב בקושיצה עם משפחתו והלהיב את תלמידיו הצעירים, לימודי תנ"ך, ספרות ושירה עברית.  לא היה בית ספר תיכון בעיר, והסטודנטים היהודים שרצו להמשיך את לימודיהם נאלצו לעבור למוסדות חינוך מחוץ לקושיצה.

​

בקושיצה כמו במקומות אחרים באזור, התפתח מרכז שיווק של תוצרת חקלאית ואספקה ​​עבור האיכרים.  רוב המסחר באזור היה בידיים יהודיות. המסחר התנהל דרך המרכז המסחרי של קרקוב. באביב ובחורף, התנהל הקשר התחבורתי עם סירות על  הוויסלה. הקשר התרבותי של הקהילה היה עם קהילת קרקוב ולא עם קהילת קילצה, משום שהתחבורה לקילצה הייתה דלה.

רוב המסחר היה ביום שלישי, יום השוק בשבוע.  ליהודים היו חנויות שונות: 2 חנויות נעליים, 10 חנויות כלליות, 2 חנויות למוצרי מתכת, 2 חנויות למשקאות ועוד 2 חנויות לקרח גלידה ושתייה קלה. בקרב היהודים היו כמה בעלי מלאכה שמכרו את המוצרים שלהם ביום השוק. היו שם חמישה חייטים, ארבעה סנדלרים ונגר.  המסחר הסיטונאי בבירה היה גם בידי היהודים, והבר היחיד שהיה בעיר היה פעיל מאד ביום השוק.

במאה ה -19, רכשה משפחת קופצ'יק 200 דונם אדמה. אחרי המלחמה העולמית הראשונה, בסוף שנות העשרים, חולקו רוב אדמות פולין בין האיכרים הפולנים. המשפחה יצאה עם כ - 100 דונם ומגרשים של הבנקים של פרידריך, בלאט וסרצ'ה ואף רכשה חווה ליד קושיצה. החווה נוצלה על ידיהם כבית נופש, ונוהלה על ידי משפחה יהודית מקושיצה. היהודים העשירים חיו בבתי אבן ליד הכיכר המרכזית של העיר.

 
במשך השנים פעלו שלושה רופאים יהודים בעיר, ביניהם ד"ר יוסף עובינסקי.

​

בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה היתה נבחרת כדורגל יהודית שנקראה "ירדניה" ואורגנה בקושיצה על-ידי האחים עוזר ואפרים לבנשטיין, הקבוצה פעילה במשך שנים. 

בשנות השלושים לימדה המורה ליטוניה בקושיצה וארגנה ענף של תנועת הנוער "תורה ועבודה", היא פעלה אצל תנועות הנוער הציוניות וארגנה תנועות ומפגשים על נושאים הקשורים לציונות ולתולדות ישראל והשרישה את האידיאולוגיה הציונית והחינוך לארץ-ישראל. 

​

בשנת 1939 היו יותר מ - 700 יהודים בקושיצה.

​

(תיעוד שנמסר בבית התפוצות ב - 1996 ע"י  שריד מקהילת קושיצה שחי בקנדה)

​