שם הקהילה:               בוכניה (165)

שם בפולנית:               Bochnia
מקום/ כתובת:             

תאריך:                        19/6/2019
אתרי תיעוד/שימור:     בתי כנסת, בית עלמין

מתעדים:                     מאיר שילה     יהודה שילה
אנשי קשר:     
 

​

​תיאור כללי. סיפור הקהילה:

אוכלוסיה: 
• בשנת 1941: כ-11,014
• יהודים בשנת 1941: כ-2,459
• יהודים לאחר השואה: 90

​

תולדות הקהילה: 1

בוכניה נוסדה מכוח פריבילגיה שהוענקה לה על ידי הנסיך בוליסלאב ה- 5 ב- 1253. תולדות העיר והתפתחותה קשורות במכרות המלח אשר נתגלו בה, ב- 1198 על פי גרסה אחת, ועל-פי גרסה אחרת רק ב- 1251. נראה שבין תאריכים אלה נעזב המכרה מחמת פלישתם של הטטרים ופעולתו חודשה על-ידי בוליסלאב החמישי הנ"ל. בשנים 1368 וב- 1393 העניקו מלכים פולנים זכויות מיוחדות לעובדי המכרות, במטרה למשוך פועלים מיומנים ובעלי-מקצוע.

​

ב- 1376 נפגעה בוכניה מפלישת הליטאים, בדרכם לכיבוש חבל סאנדומייז', וב- 1447 אש כלתה כמעט את כל העיר. למן המאה ה- 14 ואילך ידעה העיר תקופת שגשוג: נכרתה תעלת-מים, שקיצרה את משך העברת המלח מבוכניה לקראקוב, ותוך זמן קצר נעשתה לגורם חשוב בהתפתחותה הכלכלית של בוכניה; ב- 1494 הוענקה לעיר, שהיו בה אז כ- 2,000 תושבי קבע, זכות לשוק חופשי לבשר.

​

אף כי מגפת הדבר פגעה בבוכניה ב- 1453 לא מנע הדבר ממנה את המשך פריחתה והתרחבות המכרות. בעת ההיא תפסה בוכניה בענף כריית המלח את המקום השני אחרי ויליצ'קה, וענף זה הלך וגדל על-אף הדליקות שפרצו בה לעתים מזומנות, כגון אלו ב- 1510 ו- 1644, שגרמו לאבדות בנפש ונזקים כבדים למכרות עצמם ולירידה זמנית בכלכלת העיר. ב- 1657 נמסרו המכרות כערובה לאוסטריה, תמורת תגבורת של 15,000 אנשי צבא שלחמו לצדם של הפולנים נגד השבדים שפלשו אז לפולין. רק בהסכם קרלוביצה הוחזרו המכרות יחד עם בוכניה העיר לשלטון פולני. הפגיעה הקשה של הפלישה השבדית בכלכלת בוכניה, גרמה לגילדות מסוימות להתמוטט לפעמים נותרו 2 בעלי מקצוע בלבד.

​

במקביל להתפתחותם של מכרות המלח, והתעשיות הנלוות אליהם, התפתחה במקום גם תעשיית אריגים וכן מבשלת למלח שהתקיימה עד 1724. לאחר החלוקה הראשונה של פולין, הכיר השלטון האוסטרי בחשיבותו הגדולה של האוצר שהטבע זימן לידו, והאוסטרים הפכו את המלח לאחד ממוצרי הייצוא החשובים. בזכותו המשיכה בוכניה להתפתח ולהתרחב בד בבד עם גידול משמעותי של האוכלוסייה בבוכניה עצמה ובסביבתה.

​

כמויות המלח שניכרו באותה תקופה הגיעו ליותר מ- 36,000 טון, ובמכרות הועסקו 500 פועלים. בשנים אחדות גדל מספר האוכלוסייה ל- 7,480 נפש ומספר בתי המגורים הגיע ל- 846. האוכלוסייה, פרט למעטים שעבדו במכרות, התפרנסה מתעשייה וממסחר על ענפיהם השונים. לקראת סוף המאה ה- 19 חלה נסיגה בהתפתחותה של העיר.

​

מלחמת העולם הראשונה הביאה להחמרת המצב הכללי. בנוסף לפגעי הטבע כגון שיטפון ב- 1925 שנמשך 3 ימים ובו ניזוקה העיר וסביבתה, פרצה גם דליקה גדולה באוגוסט 1930 שהעלתה באש חלק גדול ממיכון המכרות ואמצעי הכרייה. הנזק נאמד ב- 2,300,000 זלוטי. ההכנסות מן המכרות קבעו למעשה גם את פרנסתם וקיומם של הסוחרים ובעלי-המלאכה, וכשנדרדר המצב הכלכלי פרצו ב- 1937 שביתות-פועלים מלוות מהומות.

​

לפי ידיעות קדומות ביותר התיישבו יהודים בבוכניה עם גילוי מכרות-המלח, ואפשר שהיו ביניהם גם חוכרים שחכרו את הזכות לשיווק המלח. עם התפתחות הקהילה גדל מספר היהודים האמידים שעסקו במסחר, בחכירת זכויות למכרות-המלח ולשיווקו, ופעילותם ניכרה לא רק בבוכניה אלא בכל רחבי פולין. פעילות זו נתקלה בהתנגדותם של העירונים שנקטו אמצעים שונים, ולעתים חריפים, כדי להצר את צעדי היהודים ואף להביא לידי גירושם. ואמנם ההתנכלויות החוזרות ונשנות גרמו לכך שב- 1445 הועלו על המוקד כמה יהודים שהתגוררו בבוכניה.

​

הידיעות הראשונות על ישוב יהודי מאורגן בבוכניה הן מ- 1555. בוכניה היהודית נמנתה אז עם 61 קהילות ישראל בפולין. אותה שנה העניק המלך זיגמונט-אוגוסט פריבילגיה ליהודים, ששחררה אותם משיפוט בתי הדין העירוניים והכפיפה אותם למרותו של בית-דין הווייבודה בלבד, ואילו בענייני משפט שבינם לבין עצמם הם נדונו בבית-דין הקהילה. כמו-כן הותר ליהודים למכור חלקי בשר-בהמות חוץ מאלה האסורים עליהם על-פי דיני הכשרות.

​

ב- 1602 העלילו הנוצרים על היהודים שהללו חיללו את "לחם הקודש" מועצת העיר החליטה לגרשם ואמנם ב- 1605 גורשו יהודי בוכניה ורובם התיישבו בנובי-וז'ניץ הסמוכה, ומקצתם בקראקוב. באותה שנה העניק המלך לעירית בוכניה פריבילגיה, האוסרת מגורי יהודים בעיר, אבל קרוב לוודאי שכמה יהודים הצליחו לעקוף את החוק הזה. כך, למשל, ידוע לנו הסכם החכירה מ- 1619 בין יהודי מקראקוב לבין ראש איגוד הסוחרים בבוכניה תמורת 15 זהובים לשנה.

​

ב- 1633 חזר ואישר המלך ולדיסלב הרביעי את תקנון גילדת החייטים בבוכניה. ולפיו נאסר על החייטים והרוכלים היהודים למכור דברי הלבשה מכל סוג שהוא. ב- 1713 נמסר שבבוכניה אין יהודים זולת נגר יהודי אחד, ומאוחר יותר, ב- 1782, היו באזור שני איכרים יהודים. מכל מקום, תושבי קבע יהודים לא היו בעיר.

​

עד 1867 היתה בוכניה העיר סגורה למעשה בפני יהודים, והללו שהגיעו לשם היו יושבי הערים הקרובות, שבאו לסחור בימי השוק על-פי רישיון מיוחד מטעם השלטונות המקומיים בתנאי שהם יעזבו את העיר עם גמר השוק. העובר על תקנה זו נקנס בסכום שהיה עולה על הפדיון שפדה במסחרו. משניתנו זכויות אזרח ליהודי גליציה חזרו היהודים והתיישבו בבוכניה. תחילה היו הללו מעטים, אך תוך זמן קצר התפתחה קהילה גדולה ואף הותר ליהודים לרכוש חלקות-אדמה ולבנות בתים.

​

ראשית פעילותם של ראשי הקהילה הייתה בנייתו של בית-כנסת וייסודן של חברות צדקה. רובם של יהודי בוכניה עסקו במסחר ומיעוטם במלאכה. במחצית השנייה של המאה ה- 19 היה מספר יהודי בוכניה 972 נפש. בין השנים 1881- 1910 גדלה האוכלוסייה היהודית ב-25% לערך, וסמוך לפרוץ מלחמת-העולם השנייה מנה היישוב היהודי שם 2,500 נפש.

​

עם התייצבות הקהילה והתארגנותה במאה ה- 16 החלו לכהן בה רבנים, שאחד הראשונים בהם היה ר' חיים בוכנר, בעל "אור חדש", נפטר ב- 1682 במגיפה בקראקוב. עם חידוש הקהילה במאה ה- 19 כיהנו ברבנות בוכניה בני שושלת רבנים ידועה ממשפחת הלברשטאם, וראשון בהם היה. כנראה, ר' שלום מאיר ב"ר יוסף הלברשטאם (נולד ב- 1858). האדמו"ר ר' אליעזר רוזנפלד, בנו של אדמו"ר בוכניה יהושע מקמינקה, נתמנה ב- 1885 לרבה של בוכניה, ומ- 1897 מילא את מקום אביו. ב- 1907 הוא עבר לכהן כרבה של אושפיצין, וב- 1930 עלה לארץ-ישראל.

​

ב- 1880 נתמנה ר' מנחם מנדל וולף לרבה של בוכניה. הוא הנהיג את הקהילה ביד רמה, ואולם לאחר מותו חל פילוג בקהילה, כל אחד משני בניו טען לכתר הרבנות. החסידים ביקשו להביא רב מבחוץ - נין ונכד לאדמו"ר משיניאווה. "בעלי הבתים" עמדו לצידו של הבן הבכור ר' אלימלך וולף ואילו המתנגדים תמכו בבן הצעיר. הסכסוך היה ממושך ואף הביא לידי מהומות בקרב הקהילה עד שידם של "בעלי הבתים" היתה על העליונה, ור' אלימלך עלה על כס הרבנות במקום אביו.

​

לבסוף עלה בידי החסידים להביא לעצמם איש כרצונם, ומריבה קשה פרצה בין ר' אלימלך לבין מועמד החסידים, שכן שניהם שימשו בעת ובעונה אחת רבני העדה. בסופו של דבר בצו מושל המחוז עזב רבם של החסידים את העיר בנימוק "שהוא מטעה את העם ומעכב את תהליך ההשכלה בעיר בכלל ובקרב יהודיה בפרט", ורק לאחר זמן הוחזר רב זה לכנו בבוכניה.

​

בין השנים 1906- 1908 לא היה רב בבוכניה ולא ראש-הקהל. כראש הקהל התמנה יהודי שלא היה מתושבי העיר, אלא מכפר מרוחק והשפעתו לא הורגשה כלל. רק ב- 1910 חזר לכהן רב בבוכניה, והוא בן משפחת הלברשטם, ר' מאיר שלום. כמה רבנים, או ביתר דיוק אדמו"רים מבני משפחה זו, שכיהנו ברבנות בוכניה, או ניהלו חצר אדמו"רות, נספו בשואה, ביניהם: הרב חנא הלברשטם (נפטר ב- 1943), ר' יחזקאל רובין (נספה ב- 1944) ור' יהושע הלברשטם (נספה גם הוא באותה שנה).

​

בגמר מלחמת העולם הראשונה נשארה אוכלוסיית היהודים בבוכניה יציבה ואף עלתה במקצת. כנגד זה הלך והחמיר מצבם הכלכלי. ב- 64 עסקי סחר ובתי-מלאכה שהתפקדו ב- 1921 הועסקו 203 עובדים ומהם 48.1% היו יהודים. כ-60% מבתי-המסחר ובתי-המלאכה עסקו בענף המזון וההלבשה, כ-10% בענפי הבניין, המתכת והעור. כדי להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה הקימו יהודי בוכניה בין השאר מוסדות עזרה כספית. ב- 1926 נוסד בנק יהודי שיתופי לאשראי, ובאותה שנה פעל גם "בנק קואופרטיב", שנתמך בכספי הג'וינט. הבנק השיתופי לאשראי פעל עד 1938. עם הקמתו היה סך ההון העצמי שלו 580 זלוטי, ולאחר שנה עלה סכום זה ל- 13,000 זלוטי. במארס 1923 חילק בנק זה הלוואות בסך כולל של 100,000 זלוטי ואילו סכום ההפקדות היה 60,000 זלוטי. ב- 1928 היה סך כל הפקדות 600 החברים הקבועים של הבנק 250,000 זלוטי והמחזור החודשי עלה ל- 500,000 זלוטי. ההלואות שניתנו היו עד 1,200 זלוטי ללווה.

​

קופת "גמילות חסדים" הלוותה הלוואות ללא ריבית לסוחרים זעירים, חנוונים ובעלי מלאכה עד 100 זלוטי לכל היותר למבקש, ובהחזר של 5 זלוטי לשבוע. בעלי-מלאכה נעזרו באיגוד משלהם, "יד חרוצים" בעיקר, ברכישת רישיונות לעסוק במקצועם. המצב שהלך והחמיר חייב יתר שיתוף בין הסוחרים והתעשיינים בבוכניה, ולשם כך נעשו נסיונות לארגן את הסוחרים ובעלי מפעלי תעשייה זעירים. הללו התארגנו באיגוד שייצג אותם כלפי השלטונות. ליד ועד הקהילה המשיכו לפעול חברות סעד וצדקה למיניהן, כגון "ביקור חולים", "לינת צדק" ו"הכנסת אורחים". כן נתקיימה במקום מרפאה בתמיכת הג'וינט והועסק רופא במשרה מלאה. הללו הגישו עזרה רפואית לכל דורש, ובמיוחד למחוסרי האמצעים.

​

מוסד אחר שפעל בתחום העזרה הכספית, היה "חברת תומכי עניים". ב- 1934 עזרה חברה זו ל- 203 ראשי-משפחה שירדו מנכסיהם, חילקה פחם לנזקקים במשך תשעה חודשים והעניקה תמיכה במזומנים בסך של 767 זלוטי לנצרכים. "אגודת נשים" נתנה באותה שנה מענקים לעניי העיר בסכום של 100 זלוטי וחילקה ביניהם עשרה קרונות-פחם. אגודת נשים זו עסקה גם במתן חבילות-בגדים, בהזנת 30 מילדי החדרים שבעיר ו- 20 מילדי בתי-הספר העממיים, בחלוקת תרופות חינם ובאחזקת בית-לינה לנשים עניות עוברות-אורח.

​

החל משנת 1921 פעלה בבוכניה חברה לטיפול ביתומים; ב- 1936 תיכננה חברה זו הקמת בית-יתומים, אולם התוכנית לא יצאה לפועל. תחילה קיבלו גם יהודי העיר, שהיו אז %25 מכלל האוכלוסייה, עזרה מתקציבה של מועצת העיר כמענקים בסך של 1,260 זלוטי לחודש. ואולם ב- 1935, משהונהגו צמצומים, הוקטן המענק לתושבים היהודים והועמד על 75 זלוטי לחודש בלבד. רק לאחר שחברי המועצה היהודים מחו בחריפות על כך, הועלה המענק עד 375 זלוטי לחודש. באפריל 1939 חילקו חוג נשים וועד הקהילה מצות ומצרכי מזון לחג ל- 150 נפש, וכן סכום של 15 זלוטי לאיש כמענקים לפליטים יהודים שהגיעו לבוכניה מגרמניה ומצ'כוסלובקיה.

​

בשלהי המאה ה- 19 כבר הסתמנה בבוכניה פעילות פוליטית-חברתית מודרנית. ב- 1892 נוסד סניף של "חברת אהבת ציון", וב- 1905 חברה בשם "ציון" שאורגנה מחדש לאחר שלוש שנות הפסקה בפעולתה. חברה זו היתה באותן השנים הארגון הציוני היחיד במקום. ב- 1911 פעל בבוכניה סניף "המזרחי", וב- 1912 הוקם סניף של ועד ההסתדרות הציונית של גליציה המערבית. באותה שנה הוקם "יוגנד", סניף ארגון הנוער של "פועלי ציון". למשך שנים מספר, ובייחוד בשנות מלחמת-העולם הראשונה חלה הפסקה בפעילות מסיבות שהזמן גרמן. ואולם זמן קצר לאחר-מכן ועם התייצבות המצב, חלה התעוררות בתחום הפעילות הפוליטית-החברתית.

​

ב- 1926 נמסר על קיום "החלוץ", וכן על פעולתו של סניף "התאחדות". ב- 1927 גילה פעילות רבה הסניף המקומי של "עזרה" חלוצית. ההסתדרות הציונית פעלה למעשה בלא הפסק עד מלחמת העולם השנייה. היא הקימה מוסדות-תרבות שונים, בין השאר מועדון חברתי לנוער מתבגר. סניף "המזרחי" המשיך אף הוא בפעילותו עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה, וכן הארגונים הציוניים האחרים. מבין ארגוני הנוער הפעילים במקום בולט קן "עקיבא"; בשנים 1929 ו- 1931 שלח את חבריו להכשרה, ואף הקים קיבוץ הכשרה שמנה 25 חברים (ב- 1933 עלה מספרם ל- 48 חברים תורבחו). בשנות ה- 30 פעל גם קן "הנוער הציוני", ולידו מקהלה. ב- 1932 נוסדה קבוצה ציונית כללית של "בני ציון", וכן ידוע על קיום קן "גורדוניה", הנזכר גם ב- 1935.

​

בבחירות לקונגרסים הציוניים היו יחסי הכוחות בין המפלגות השונות כלהלן: 
בבוכניה התקיים בתקופה הנדונה סניף של "אגודת ישראל". הפעילות הציונית בוועד הקהילה ראשיתה ב- 1902. לבחירות למוסד זה התחרו אז שתי רשימות, ומחמת הכוחות השקולים לא זכה שום צד ברוב. נראה שמשום כך מינה ב- 1909 שר המחוז קומיסר, שינהל לבדו את הקהילה ומוסדותיה. יצוין, כי עוד ב- 1907 פיזרו שלטונות המחוז את מועצת הקהילה ומינו לקומיסרים שלושה מעסקני העיר. בשנים 1919- 1924 הנהיג את הקהילה קומיסר, שנתמנה על-ידי השלטון, וזה לא שיתף פעולה עם המועצה בת 20 החברים. בחירות סדירות לקהילה נערכו ב- 1928, ונבחרו אז 3 ציונים, 3 מרשימת הרבנים ו- 2 מרשימות אחרות. באותה שנה נתקיימו גם בחירות לסיים ולסנאט. רוב קולות הבוחרים ניתנו לרשימה הלאומית-ציונית.

​

ב- 1932 הוקמה ועדה להכנת הבחירות לוועד הקהילה, אולם בלחץ החוגים החרדים שחששו מעליית השפעתם של הציונים ביטלו הסטרוסטה של בוכניה ועדה זו. הבחירות נערכו רק ב- 1932, ובהן זכתה רשימת הרוב ב- 3 מנדטים ורשימת הבלוק היהודי הלאומי ב- 3 מנדטים. את מצבה של הקהילה שיקף התקציב בשנת 1935, שהסתכם ב- 44,000 זלוטי, ועיקר ההוצאות היו מוסדות הרבנות שעלו כדי 8,762 זלוטי, בנין בית-הכנסת - 10,160 זלוטי ואילו סעד ועזרה לנזקקים - 1,600 זלוטי בלבד.

​

חברי ועד הקהילה היו מסוכסכים ביניהם והווייבודה של קראקוב פיזר את הנהלת הקהילה ומינה במקומה ועדה קרואה בת שמונה חברים, שבראשה עמד ברוך לינדנברג. צעד זה גרם לתגובה חריפה מצד האוכלוסייה היהודית, שמחתה נגד המינוי. ואמנם ב- 1936 נבחרה ועדה להכנת הבחירות. הוצגו מועמדים של 8 רשימות, שהבולטת שבהן הייתה זו של הבלוק הציוני המאוחד של "הציונים הכלליים", "המזרחי" והרביזיוניסטים; "ההתאחדות" התמודדה בבחירות אלו ברשימה עצמאית משלה. גם לאחר בחירות אלה המשיך לעמוד בראש הקהילה ברוך לינדנברג הנ"ל.

​

בבחירות למועצת העיר ב- 1939 קיבלה הרשימה הפולנית-נוצרית 14 מקומות במועצה, האיגודים המקצועיים קיבלו 7 מנדטים והרשימה היהודית המאוחדת 3 בלבד, וזאת משום קולות של בוחרים יהודים רבים שנפסלו. ה"בונד", שהיה פעיל מאוד במערכת-בחירות זו, לא זכה אפילו בנציג אחד.

​

גם בתחילת המאה ה- 20 למדו רוב ילדי ישראל בבוכניה בחדרים וב"תלמודי-תורה". בשנים 1909- 1910 למדו בבית-הספר לנערים 7 יהודים בלבד מתוך 101 תלמידים. ב- 1917 ארגנו קורסים לעברית ליד האגודות הציוניות; באחד מהם למדו 60 ילדים. מ- 1922 פעל "תלמוד תורה" של "המזרחי" שנתמך על-ידי חברת "עזרת תורה" בארה"ב. בבית-ספר זה היו 4 כיתות ובהן 170 נערים, וכן 4 מורים. לימוד השפה העברית הפך לנחלת חוגים רחבים בקרב הנוער היהודי.

​

ב- 1926 פעלה בבוכניה חברה להפצת השכלה בשם "תושיה", וב- 1927 הוקמה "האוניברסיטה היהודית העממית". מטעם "התחייה" נתקיימה ספרייה יהודית, וב- 1933 היו ברשותה 2,500 ספרים. בשנות ה- 30 החלה לפעול בבוכניה חברת "תרבות" ולמן 1924 היא ניהלה בית ספר משלים וכן קורסים לעברית.

​

ב- 1918 פרצו מהומות אנטי-יהודיות בסביבות העיר והללו השרו אווירה של פחד בקרב האוכלוסייה היהודית שם. מכפרי הסביבה זרמו יהודים שבאו לחפש מקלט בבוכניה. רכושם נשדד ומציבור אמיד הפכו לפתע חסרי כול. ממצב דומה נחלץ היישוב היהודי בבוכניה גופא בשל עמדתו התקיפה של מפקד חיל-המצב המקומי, המאיור דוברוז'צקי, שהעמיד את יחידתו במצב הכן. ראוי גם לציון הכומר לוקאסקה שפעל להרגעת הרוחות. הפורעים ידעו כי יהודי בוכניה יתארגנו ויתנגדו בכוח לכל ניסיון תקיפה. מצב אחר היה בכפרי הסביבה; שם לפרעות נתלוו שוד רכוש יהודי, הרס חנויות ובתים, ואף חילול ספרי-תורה. כנופיות האיכרים היו חמושות בנשק חם וכמה יהודים נפגעו. נודע שכנופיות פורעים, שכללו גם עריקים מן הצבא, ניסו לפלוש לבוכניה, אלא שהם נהדפו על-ידי חיל-המצב המקומי.

​

ב- 1930 התנפלו פורעים, בכפר קרוב לבוכניה, על יהודי בעל חנות ופצעוהו קשה. ב- 1934 הופיעו בבוכניה כרזות אנטי-יהודיות, במיוחד בימי השוק, וסיסמתן "הכה את היהודי". ב- 1936 פוזרו בכל העיר כרזות אנטישמיות שקראו להחרים חנויות יהודים, ובמיוחד בימי החגים הנוצרים. המשטרה עצרה אז כמה ממפיצי הכרוזים. ב- 30 ביוני של אותה שנה נסגרו חנויות היהודים בשעות הצהרים במחאה נגד התפשטות הגל האנטי-יהודי. האנטישמיות פשטה גם בקרב חיל-המצב בבוכניה; מגוייסים יהודים שנשלחו לבדיקות רפואיות הוחזקו במשך יממה במעצר, ונשלחו למחרת תחת משמר כבד לבית-חולים בקרקוב. אמצעי זה ננקט. ב- 1937 נגד יהודים בלבד. יצוין כי באותה שנה, לקראת החגים הנוצרים ניסו האנטישמיים שבאו מחוץ לבוכניה לארגן חרם על המסחר היהודי אלא שהמשמרות שלהם פוזרו על-ידי הפועלים המקומיים שהיו מאורגנים במפלגות השמאל. משלחת יהודית מחתה בעניין זה אצל הוויבודה ואליה נתלוו נציגי האיגוד המקצועי של הפ.פ.ס. אז הופעלה המשטרה נגד משמרות-החרם. ואולם ב- 1939, שעה שהאנדקים העמידו משמרות לפני חנויות יהודים כדי למנוע מנוצרים לקנות בהן, עמדה המשטרה מנגד.

​

במלחמת העולם השניה

בימים האחרונים של אוגוסט 1939 גברה המתיחות בעיר מחשש המלחמה. יהודים רבים נטשוה ופנו מזרחה. לאחר שהגרמנים תקפו את פולין ב – 1 בספטמבר 1939, הצטרפו קבוצות נוספות של יהודים אל זרם הפליטים, מהם חלק שחזרו כעבור זמן קצר לבוכניה, ומהם שהמשיכו בדרכם לאזורים מרוחקים במזרח המדינה הפולנית, ומצאו מקלט בעיקר בגליציה המזרחית, שסופחה כעבור כמה שבועות לברית-המועצות. בדומה לפליטים אחרים שהתרכזו שם, סבלו גם פליטי בוכניה מתנאי קיום קשים, ובסוף יוני 1940 הוגלו עשרות מהם לפנים ברית-המועצות.

​

ב -3 בספטמבר 1941 כבשו הגרמנים את בוכניה. מיד התחילו חיילי הוורמכט לחטוף יהודים לעבודות-כפייה. מעשי חטיפה אלה היו מלווים התעללות והשפלה. על יהודי הקהילה הוטלו גזירות כלכליות, ורכושם הופקר. משפחות יהודיות הוצאו מדירותיהן, והללו הועמדו לרשות הקצינים והפקידים הגרמנים. החנויות נפרצו והסחורות נשדדו. בעלי-מלאכה נאלצו לספק מוצרים ושירותי-חינם לגרמנים. קונטריבוציות כבדות נגבו באיום הוצאה להורג של בני-ערובה. בסתיו 1939 הוקם היודנרט ובראשו הועמד שמחה וייס. היודנרט סיפק מכסות אנשים לעבודות-כפייה, אף כי נמשכו גם החטיפות לעבודה של צעירים יהודים ברחובות העיר.

​

בשנים 1940 ו- 1941 נמשך ניצול כוח-העבודה. מקצת מן יהודים עבדו בעבודות ארעיות על-פי דרישות הגרמנים, אך אורגנו גם קבוצות יהודים לפי מקצועות, והם הועסקו בסדנאות ובמפעלים בעיר. ידוע שנתקיימו קבוצות חייטים, סנדלרים, נגרים ותופרי-לבנים. ב - 1941 הוחל גם בשילוח אנשים למחנות העבודה באזור. בבוכניה אורגנה עזרה הדדית ונפתחה מרפאה שהושיטה עזרה רפואית וחילקה תרופות לחולים. מטעם י.ס.ס. הוקם במקום מטבח ציבורי.

​

ב – 16 במרץ 1942 הוקם גטו שהקיף את הרחובות קרשבסקי, סולנה גורה ואת הסמטאות הסמוכות לרחובות אלה. עקב ריכוז האוכלוסייה היהודית בגטו גברה המצוקה, והמחסור במזון הכביד מאוד. רק באמצעות היוצאים לעבודה מחוץ לתחום הגטו היה ניתן להבריח מזון, והעושים זאת היו צפויים לעונשים כבדים: מאסר ואף שילוח למחנות-העבודה.

​

במאי 1942 הוטלה על הקהילה קונטריבוציה של 3 מיליון זלוטי. ב – 24 באוגוסט 1942 הופעלה האקציה הראשונה שנמשכה 3 ימים. בתחילה נצטוו כל היהודים להתייצב בקסרקטין הצבאי שבעיר, שם נערכה סלקציה, אולם גם אז כבר לא כובדו כל האישורים ממקומות-העבודה. הגרמנים סרקו את כל הבתים בגטו, משום שלא כל יושביו נענו לדרישותיהם ולא באו למקום האיסוף, וכל מי שנמצא מסתתר נרצח במקום. בסיומה של האקציה הוטענו הקורבנות על קרונות-משא והובלו להמתה במחנה בלז'ץ.

​

קבוצה אחת שולחה אחר הסלקציה למחנה-העבודה ברקוביצה. שרידי הקהילה נצטוו להתאסף ליד בניין היודנרט ונדרשו לשלם דמי כופר ולמסור חפצי-ערך ותכשיטים. לאחר האקציה צומצם שטח הגטו. לתוכו הוכנסו כ - 1,500 יהודים מיישובי הסביבה, שגם בהם היו אקציות של גירוש למוות. הגטו בבוכניה קיבל עתה צביון של מחנה-עבודה. האנשים סומנו בתוויות ובמספרים לפי מקומות העבודה שלהם. כל הפרה של הוראות הגרמנים גררה עונשים כבדים, ובמקרים רבים הוצאה להורג.

​

ב – 2 בנובמבר 1942 התקיימה אקציה שנייה. אלו שלא היו מצוידים באישורים ממקומות עבודה, וכן נשים וילדים, שולחו לבלז'ץ. במהלכה של אקציה זו הוצאו להורג במקום כל החולים שנמצאו בבית-החולים שבגטו, וכן חלק מן הצוות הרפואי.

​

לאחר האקציה ערכו הגרמנים רישום של יהודים בעלי נתינות זרה; הללו רוכזו מחוץ לגטו והועברו לאחר מכן לקרקוב, שם נכלאו בבית-הסוהר מונטלופייך. כעבור זמן-מה הועברו אחדים מבעלי הנתינות הזרה לגרמניה והאחרים הוחזרו לגטו בבוכניה.

​

בנובמבר 1942 הועברו שוב לבוכניה מאות יהודים משרידי הקהילות בסביבה. עם הגברת תהליך חיסולה של קהילת בוכניה התארגנו במקום קבוצות צעירים ומגמתם להימלט לסלובקיה כדי להגיע להונגריה. רבים מהם נרצחו עוד קודם שהגיעו אל הגבול, אך אחדים הצליחו לחצות אותו.

​

במחצית הראשונה של 1943 עוד המשיכו שרידי קהילות בוכניה ויהודי הסביבה שבגטו לעבוד במפעלים גרמניים, בתנאים קשים של ניצול, מחסור במזון, ופגיעה באלה שכוחם לא עמד להם. ב – 15 באוגוסט 1943 התקיימה האקציה האחרונה. שרידי היהודים נשלחו למחנות שבנייה ופלשוב ובמקום נשארו כ - 120 איש לסידור הרכוש היהודי.

​

בסוף ספטמבר של אותה שנה נשלחו אף הם למחנות הללו, וב – 1 באוקטובר 1943 הוכרזה העיר "יודנריין". כמה מיהודי בוכניה חיפשו מסתור אצל האיכרים הפולנים בסביבה, אך אחדים מהם נרצחו בידי אנשי "ארמיה קראיובה" שפעלו באזור. פעילי "הארגון היהודי הלוחם" (א.י.ל) מקרקוב קיימו קשר מתמיד עם חברי תנועות הנוער במקום. אחד מאנשי הקשר עם הגטו בבוכניה היה רודק בירנבאום. כן היו מגיעים מקרקוב לבוכניה ראשי א.י.ל. גולה מירר ודולק ליבסקינד.

​

חברת א.י.ל גוסטה דרנגר-דוידסון (יוסטינה), שנמלטה מבית-הסוהר מונטלופייך שבקרקוב ב – 29 באפריל 1943, שהתה זמן-מה בבוכניה. באותה עת עלה בידי שמעון דרנגר, בעלה של יוסטינה, לברוח מבית הכלא. אף הוא הצטרף אל רעייתו, ושניהם פעלו בארגון מחתרת זה בבוכניה ובאזור. מבוכניה קיים שמעון דרנגר קשר עם המחתרת באמצעות הלל וודז'יסלבסקי. בני הזוג דרנגר מצאו את מותם מידי הגרמנים בחודש נובמבר 1943. מספר הניצולים מקהילת בוכניה נאמד בכ- 30 איש. כ- 60 איש נוספים שהו כגולים בשנות המלחמה בברית-המועצות.

​

לאחר מלחמת העולם השנייה, החלו יהודים לחזור לבוכניה. הם חזרו ממחנות ההשמדה, כמו גם מברית המועצות והונגריה. מיד לאחר המלחמה הגיעו לעיר 30 יהודים אשר עסקו בסחר בלתי חוקי  ומכירה של נדל"ן. הם גם נעזרו בסיוע של הוועד היהודי באמריקה. עם זאת, הם הקימו את הוועד היהודי של פוביאט בעיר ואגודה דתית יהודית. בחודש יוני של שנת 1945 הגיע מספר היהודים בבוכניה ל - 100 איש (על פי דו"ח המחוז), ואילו בחודש ספטמבר הם נאמדו ב- 40 - 50 ; בחודש יולי 1947 - רק 12. על יסוד המקורות ידוע כי במהלך החודשים יוני ויולי 1949 עזבו היהודים שחיו בבוכניה לארצות הברית, למדינות מערב אירופה או התיישבו בישראל. שם הם יצרו את "אגודת יהודי בוכניה וסביבתה", הפועלת עד היום. יש לה כ - 80 חברים. האגודה מקיימת מדי שנה אזכרה לזכר הקהילה שהושמדה. כמו כן הוקם לוח זיכרון בבית העלמין בתל אביב לקורבנות השואה מבוכניה וסביבתה. בשנת 2006 הוקמה אנדרטה לזכר קורבנות גטו בוכניה בכיכר סולנה גורה. בטקס השתתפו נציגי אגודת היהודים בבוכניה.

​

​

​תיעוד אתר/שרידי הקהילה: 3

בית כנסת חסידי

בית התפילה בבוכניה (רחוב קאיצ'יק) - באחד המבנים שנמצאו ברחוב היה בית תפילה לפני מלחמת העולם השנייה - אולי חסידי.

​

​

בית כנסת של חסידי בובוב – רחוב Braka 13

בית התפילה ברחוב בראקה נבנה לאחר 1922. הוא היה שייך לחסידים מבובובה, שהיו תומכי הצדיקים משושלת הלברשטם. היא נוסדה על ידי האגודה. הרב הלברשטם מבובובה בבוכניה. לאחר המלחמה, הבניין היה בשימוש על ידי איגוד Poviat של הקואופרטיבים העירוניים "איכרים עזרה עצמית", ומחסן מלח נבנה שם. משמש כיום כבניין מגורים.

​

​

בית כנסת אגודת "חידושים"  Kraszewskiego  16

בית התפילה נוסד בשנות השמונים של המאה התשע עשרה. הוא נבנה ביוזמת אגודת התפילה והצדקה "חידושים". כמה מאות אנשים התפללו בו מדי יום. במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא נהרס  על ידי הגרמנים. בשנת 1946 החליטה הקהילה בבוכניה להרוס את הבניין.

​

​

בית כנסת של חסידי צאנז  Kraszewskiego 10, 32-700 Bochnia, פולין

בית הכנסת נבנה בתחילת המאה ה -20 ביוזמתו של Towarzystwo Bożnicy Halberstam - "Zancer Schuł". חסידים משושלת הלברשטם התפללו ולמדו בו.

​

במהלך מלחמת העולם השנייה הרסו הגרמנים את בית התפילה והקימו שם בית מלאכה. במאי 1946, לבקשת קהילת וידוי הפסיפס בבוכניה, נהרס הבניין בשל מצבו הרעוע.

​

​

בית הכנסת ברחוב טרודנה 13

בניית בית הכנסת החלה ב -1932, העבודה לא הושלמה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, אולם בסוף שנות השלושים קיבלו היהודים היתר להשתמש במתקן. במהלך הכיבוש השתמשו הגרמנים בבניין כמחסן. לאחר המלחמה, הרוצחים נהרסו. בשנת 1988, הבניין שופץ לחלוטין עבור הבנק.

​

​

בתי תפילה "הבית האדום"  Floris 3, 32-700 Bochnia, פולין

בבניין, המכונה "בית הדירות האדום" בסוף המאה ה -19, הוקמו ארבעה בתי תפילה פרטיים. שלושה מהם היו ממוקמים בקומת הקרקע, הרביעית - בבניין החיצוני. לפחות שלושה מהם, כולל אלה בבניין החצוני, פעלו ערב מלחמת העולם השנייה. נכון לעכשיו משמש כמסעדה.

​

​

בית המטבחיים  Bracka 9, 32-700 Bochnia, פולין

בית המטבחיים היה ממוקם בבניין בן קומה אחת ברחוב בראקה. זהו הבניין היחיד ששרד בצמוד לבית הכנסת לשעבר.

​

​

בית העלמין   Krzęczków 8B, 32-700 Bochnia, פולין

בית העלמין ממוקם בחלקה המזרחי של העיר, על גבעת Krzeczkowa  ברחוב  , Krzeczkowa 5 סביב בית העלמין בנויים בתים חד משפחתיים, וביניהם  מקיפה גדר. מהצד הדרומי יש שער כניסה וגן משתרע מולו. (שומר בית העלמין, לאון גאוודה). כביש אספלט ומדרכה סלולים לאורך הגן. כביש הגישה לבתי המגורים במצב טוב. בשער הכניסה יש כיום מבנה קטן, שבו נשמרים בעיקר ציוד וכלים לגינון.

​

בית העלמין משתרע על שטח מלבני של 0.65 דונם. המידע הראשוני על בית העלמין מ - 18 בנובמבר 1872, כאשר הרשויות המוניציפליות הוציאו מכתב רשמי המאשר את הקמת בית העלמין היהודי. נכון לעכשיו, לבית העלמין אין בעלים רשמי, אם כי פורסם כי הקהילה היהודית הדתית בקרקוב אחראית על הטיפול בבית העלמין. מהקשר עם שומר בית העלמין נמסר שניתן לקיים קבורה בבית העלמין. אם כי הקבורה היהודית האחרונה התקיימה ביוני 1945, כאשר נקבר שמואל לנדוירט המנוח.

​

בית העלמין מכל צדדיו מגודר ברשת מתכת שנבנתה בשנות ה -80 של המאה העשרים על ידי אפוטרופוס, שהוביל את עבודות הבנייה, עם סיוע כספי של הקרן של אבוש יוסף  הירש. הגדר במצב טוב מאד. הוא הוקם במקום של קיר שנהרס על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה. הכניסה לבית העלמין היא שער מתכת. בחלק השמאלי העליון יש לוחות מידע בפולנית ובעברית.

​

בבית העלמין שעבורו הוציאה מועצת העיר היתר ב 28 באוקטובר 1873. היה ממוקם ליד שער הכניסה, מימין. הוא נהרס על ידי הנאצים והיום לא נותר ממנו שריד.

​

בכניסה נמצא קברם של ר' אשר מאיר שנפטר ב - 15 בפברואר 1932 ובנו זאב יוסף הלברשטם, צאצא של חיים הלברשטם, מייסד השושלת החסידית של נובי סונץ (צאנז). ראש המצבה מעוטר בתבליט של אריות תומכים בכתר וארון ספרי קודש. המצבה חרוטה עם הקדשה בזו הלשון: "כאן קבור הרב הגדול קדוש ללא רבב, רבי אשר מאיר המורה שלנו בנו של רבנו הרב יוסף זאב ז"ל הוגן הלברשטם, יו"ר הוועדה המקודשת בבוכניה וגליציה." האוהל על קברו נהרס במהלך הכיבוש, ואזור האוהל מסומן על ידי שברי יסוד בקרקע. לפני הקבר שלושה מונומנטים עכשוויים של בני המשפחה: אשתו ברכה לאה, בתו ונכדתו טובה חיה. כל שלוש הנשים נהרגו במהלך מלחמת העולם השנייה. קברו של אשר מאיר הוא מקום עליה לרגל של החסידים.

​

בצד שמאל של הכניסה ישנם קברי אחים של יהודים הכפרים הסמוכים מ:, Nowy Wisnicz, בז'סקה, קרז'ייסז'וביצה,  Mielec ,Debica וגם מקרקוב כמו גם יהודים שהיו בגטו בוכניה ונספו בשנים 1941 - 1943 וכן מצבת זיכרון ליהודים שנרצחו על ידי הגרמנים בשנים 1939 - 1945. כתוצאה מטיפול בקבורה בשנות השישים נחשפה אנדרטה לכבוד הנרצחים. יוזמי ומייסדי האנדרטה היו מנדל רייכנברג ואבוש יוסף הירש.

​

בתוך בית העלמין ישנה חלקה צבאית מספר 313 של חיילים יהודים שנפלו במלחמת העולם הראשונה. בחלקה זו טמונים חיילים יהודיים מהגדוד האוסטרי של גדוד הרובאים כמו כן גם חייל אחד מהצבא הרוסי. מבין כל החללים, ארבעה עשר ידועים בשמם הפרטי ושם המשפחה. האנדרטה מורכבת משתי שורות של מצבות בטון זהות, עליהן מופיע מגן דוד. בשורה הראשונה בה קבורים 20, ובשנייה מצבות של שמונה חיילים.

​

בפינה הצפון-מערבית, בצד, נמצא קברה של אסתרה סכטר שהתאבדה.

​

בבית ההעלמין ישנן כ 700 מצבות הקבורה הראשונה התקיימה בשנת 1873. המצבות העתיקות ביותר ממוקמות בחלקו הצפוני של בית הקברות.

​

התיעוד של בית העלמין בבוכניה נעשה ב -1989 על ידי איוונה זאווידסקה מהמוזיאון וסטניסלב פישר בבוכניה, ועל בסיס עבודתם בשנת 1992 פורסם ספר "מקום קדוש לכל חי בבית העלמין היהודי בבוכניה". בית העלמין נכנס לרשימה של אנדרטאות תחת מספר A-326 ב -13.12.1989.

​

מידע חשוב: בית העלמין נעול ! מפתח נמצא במוזיאון בוכניה ברינק 20 בין השעות 8:30 – 15:30 בימי שני עד שישי.

​

​​

אתרי רצח וזיכרון:

אתרי זיכרון בבית העלמין היהודי   Modrzejewskiej 2, 32-700 Bochnia, פולין

בבית העלמין היהודי בבוכניה במהלך מלחמת העולם השנייה ירו הגרמנים על כ -300 איש. לאחר השחרור הוקמה אנדרטה על הקבר הקולקטיבי עם הכתובת הבאה: "לזכר האוכלוסייה היהודית מסביבות בוכניה-ויסניץ 'קורבנות רדיפות הנאצים בשנים 1939-1945".

​

בבית העלמין ניתן למצוא גם קברים אינדיווידואליים - אמיתיים או סמליים - של יהודי בוכניה שנפטרו או נספו בשואה.

​

​

אתר זיכרון בבית העלמין העירוני  Unnamed Road, 32-700 Bochnia, פולין

במהלך מלחמת העולם השנייה בבית העלמין העירוני ב- Konstytucji 3 Maja 8, הגרמנים ביצעו מספר הוצאות להורג של אנשים ממוצא יהודי. קרבנות ההוצאה להורג הונצחו על ידי האנדרטה שנחשפה לאחר השחרור.

​

​

אתר זכרון בככר השוק  Monument of The King Casimir III The Great, Rynek, 32-700 Bochnia, פולין

ב- 17 ביולי 1942 הוצאו להורג חמישה יהודים בכיכר השוק.

​

​

גטו בוכניה  Niecała 23, 32-700 Bochnia, פולין

בחודש אפריל 1941, הקימו הגרמנים גטו בבוכניה. הגטו כלל את הרובע היהודי הישן בין הרחובות Doe,   Bracka,   ו, Sv. לאונרדה, סולנה גורה וקרשבסקי. בתחילה התגוררו בגטו רק יהודים, אבל לאחר זמן, הפולנים שנעקרו הורשו לחזור לבתיהם הממוקמים באזור זה. חזרת התושבים הפולנים נבעה מירידה במספר תושבי הרובע היהודי. השמירה סביב הגטו התבצעה על ידי חיילים גרמנים ואוקראינים. הפולנים, שעזבו את אזור הגטו ונאלצו לעזוב את בתיהם, הורשו לעבור להתגורר בחוות הסמוכות לבוכניה.

​

היהודים הועסקו בבתי מלאכה שהיו ממוקמים מחוץ לשטח הגטו, בצריפים של הצבא הפולני לשעבר. בשל שמירה הדוקה בבתי המלאכה התאפשרה פעילות משותפת של האוכלוסייה היהודית ושאר התושבים שעבדו בסדנאות. שם, עובדים פולנים לעתים קרובות סייעו ליהודים מהגטו. הם חלקו את מזונם איתם ומצרכים אחרים.

​

בשנת 2006 הוקמה אנדרטה לזכר קורבנות גטו בוכניה בכיכר בצומת של Niecała 28 בסמוך לרחוב סולנה גורה. בטקס השתתפו נציגי אגודת היהודים בבוכניה.

​

​​

קבר האחים בגבעת אוזבורניה   Sienkiewicza 10, 32-700 Bochnia, פולין

על הגבעה באוזבורניה ב -18 בדצמבר 1939, כנקמה על המתקפה על תחנת המשטרה, ירו הגרמנים ב- 52 בני בוכניה, כולל אנשים ממוצא יהודי. לאחר המלחמה הוקמה אנדרטה על קבר אחים.

​

​

מוזיאון יודאיקה  Rynek 20, 32-700 Bochnia, פולין

מוזיאון. סטניסלב פישר בבוכניה כולל יודאיקה רבים באוסף שלו, ביניהם:

חנוכיה , שטריימל , מגש נחושת, חותמת הגאון רבי שעיה הלברשטם, רימון כסף מהמאה ה –19 ,

אבזם חגורה עם הקדשה חרותה בעברית: "כי ביום ההוא יכפר ה' עליכם מכל חטאותיכם תטהרו"

מפית עם מילים עברית רקומות "לכבוד שבת קודש"

נטלה, תפילין, שופר, סידור

ציור של לאופולד גוטליב "דיוקן גבר" מתחילת המאה העשרים

תמונה של "נוף מבוכניה" מאת ירוסלב הגר, עם נוף לבית הכנסת

הפסל של סטניסלב אופלינסקי "יהודי מתפלל"

​

חלק מהאוספים מבוכניה והסביבה נתרם על ידי סטניסלב פישר למוזיאון ההיסטורי בקרקוב

​