75 שנה להשמדת יהודים טובים.

 

"Pańskie"  ,גבעה מעל משאנה דולנה. כאן, בבקע עמוק שבו נחפר בור ענק, רצחו הגרמנים ב-19 באוגוסט 1942 881 יהודים ממשאנה דולנה ומהכפרים הסמוכים, וכן מדוברה, קרקוב, לודז' ופוזנן. הגסטפו הרגו בירייה בראש בקורבנות העירומים, נטולי הכבוד, , והם נפלו לבור שותתי דם.

ילדים קטנים הושלכו חיים על שכבת הגופות של ילדים הרוגים ועליהם פוזר סיד.

כולם נרצחו מתשע בבוקר עד שתים בצהריים  עוד כמה ימים הדם ניגר ממקום הטבח לאורך החפירה. לפני ההוצאה להורג בחרו אנשי האס.אס תריסר אנשים צעירים וחזקים מקרב היהודים שיאספו את הגופות וימלאו את הבור. לאחר שאנשי ה-SS עזבו, כשהם, תחת השגחת שוטר, מילאו את הבור ביקיריהם, והוא פשוט שחרר אותם, אם הוא היה יורה בהם, הוא היה צריך לקבור אותם בעצמו, אבל כנראה שהוא לא רצה לעשות את זה, או אולי הוא עשה את זה מסיבה אחרת. 

​

אך הודות לכך, בודדים שרדו והיו עדים במשפטו של היינריך האמן, ראש הגסטפו בנובי צאנז, האחראי להוצאות להורג המוניות של פולנים ויהודים באזור סדקקי ובאזור לימנובה.

​

במשך 75 שנים, עצים גדלו והעלים מרשרשים מעל קבר האחים.

בכניסה לגיא יש אנדרטה שהוקמה על ידי יהודים ששרדו את הפוגרום הנאצי. היא עוצבה על ידי קובה, בנו של סמואל ויסברגר. אנחנו לא יודעים איך קובה שרד או היה עד לאירועים הטרגיים האלה, אבל משפחתו נרצחה כאן. נשמרה רשימה של יהודים שנרצחו כאן ב-1942, אבל קובה לא שם. עוד עולה מהמפקד שרק חלק מיהודי דוברה נספו במשאנה דולנה. עם זאת, אנו יודעים כי את הטבח, בהיותם עדי ראייה לו, חוו שני צעירים יהודים מדוברה: משה אפטרגוט ולייב גאטרר, למרות שהם כלולים ברשימת ההרוגים , הם היו הניצולים שנותרו בחיים. משה אפטרגוט ולייב גאטרר היו קרובי משפחה, אמו של לייב, רחל אפטרגוט, הייתה אחותו של אליהו אפטרגוט, אביו של משה.

הם שרדו את הטבח בזכות עזרתם של אנשים טובים, אך חיו עד סוף המלחמה ושרדו את מחנות הריכוז.

​

לאחר המלחמה הם שבו לפולין, אך כל אחד פנה לדרכו, משה אפטרגוט עבר לגור בניו יורק, ולייב גאטרר בפרנקפורט, הם התחתנו ונולדו להם ילדים ונכדים.

​

מוזס אפטרגוט אמר שבמשך שנים רבות לאחר המלחמה הוא לא יכול היה להתגבר על הטראומה העצומה שלו להגיע למשאנה דולנה, אבל כשהחליט שהגיע הזמן, הוא אמר, בעמידה מול האנדרטה ברחוב "פאנסקי", "  ההורים שלי נחים כאן מתחת למצבה הזו. ביום החם הזה באוגוסט 1942, הייתי בן 15. ראיתי את אמי בת ה-38 עם אחי הצעיר, אסתר בת ה-3 בזרועותיה, כשנפלה לבור שנחפר  לילה קודם. לא הרגו, בדיוק כמו ילדים אחרים, הם הושלכו חיים על גופות הנרצחים וכוסו בסיד. אנשי האס.אס החליטו שבשביל הילדים חבל על הכדורים". מאז הוא הגיע לכאן כמעט כל שנה.

​

​

אתר הזיכרון באוגרודובה

​

משה אפטרגוט ביקר בפולין בפעם האחרונה בשנת 2014 וכמובן הגיע למשאנה דולנה. באותו ביקור הוא נתן ראיון נרחב מאוד ל - Limanowska Internet Television TV28.  הוא סיפר שמשפחתו התגוררה בפשמישל לפני המלחמה ובקיץ 1939 הם הגיעו לדוברה כי סבא שלהם גר כאן. הם לא חזרו יותר לפשמישל, הם גרו אצל האיכר בפורבקה ונהגו לבקר את סבא שלהם האופן קבוע.

​

האיכר שאצלו גרו גם לקח אותם ב-18 באוגוסט 1942 בעגלה למשאנה דולנה. 

​

הוא גם הסביר איך קרה שלא כל היהודים מדוברה נכללים ברשימת המתים במשאנה דולנה.

​

ובכן, ב-  18 באוגוסט חלק מהנשים עם ילדים צעירים וקשישים, נלקחו בעגלות למשאנה דולנה, וחלקם ללימנובה. הצעירים הלכו לשם ברגל, עם זאת, ניתן היה לבחור לאן ללכת היכן וכל משפחה החליטה אם להיפרד, בתקווה שאולי ישרוד מישהו.

​

סבא וסבתא של לייב ומשה, רודל וחיים אפטרגוט וחלק ממשפחתם הגיעו ללימנובה, ואילו לייב ומשה, עם הוריהם ואחיהם, נסעו למשאנה דולנה.

מאלה שגורשו ללימנובה איש לא שרד.  הסבר זה מאפשר להבין את פעילות ההנצחה של

לייב גאטרר בלימנובה לאחר 1989.
 
משה נפטר ב-2016 בניו יורק.

 

 

לייב גאטרר
זמן קצר לאחר סיומה של המלחמה לייב גאטרר, עבר לגור בפרנקפורט, באותה תקופה לאחר המלחמה החל להגיע לפולין לעתים קרובות.

הוא היה קרוב יותר מבן דודו משה אפטרגוט לפולין ובשל כך הוא נהג מעת לעת להגיע לדוברה.

​

בכל פעם כשהיה מגיע היה נפגש עם חבריו לכיתה תושבי דוברה, והיה מזמין אותם למסעדת "לוסינקה", מימן אותם ונתן להם מתנות. המסעדה פעלה בבניין שהיה בבעלותם של הגאטררים (משפחתו של לייב) לפני המלחמה ושם התגוררו עם כל המשפחה, ואביהם, שמואל ניהל שם חנות לממכר סחורות שונות. הוא גם הזמין אנשים לקריניצה, לקרקוב לאירועי ומפגשי זיכרון. הייתה גם סיבה אחת נוספת מדוע הגיע לדוברה:  בדוברה גרו שני אנשים, איתם בילה מספר שנים במחנה הריכוז בדכאו, ד"ר אדוארד וויטושיאק - כומר הקהילה של דוברה ויאן וטור. הם עזרו לו לשרוד את המחנה, הצילו אותו ממוות, והוא הוקיר להם על כך  ודאג להם לשארית חייהם.

​

בכל פעם כאשר ביקר בבתי קברות יהודיים, שם לב כיצד הם מתכלים ונהרסים, והזמן עושה את שלו עד אשר ב – 1989 קיבל על עצמו לשקם אותם, הודות למאמציו ותרומתו יחד עם הארגונים היהודיים במשאנה דולנה, רבקה, לימנובה ועוד  רבים אחרים, מקומות אלו נשמרו, שוחזרו וגודרו. הוא גם הציב אובליסקים  ושלטים בבתי קברות

לזכר טרגדיות המלחמה של יהודים, כולל משפחתו.

​

בשנים האחרונות, לייב גאטרר לא הגיע לפולין עקב זקנתו ומצבו הבריאותי, הוא נפטר בפרנקפורט ב-15 במאי 2017

​

​

אתר הרצח בסטארה וייאס ליד לימנובה
גירוש יהודי (דוברה) דובז'ני התבצע ב-18 באוגוסט 1942, כשהגיע הזמן לחיסול גטו לימנובה. באותו יום רוכזו שם כל היהודים מהכפרים הסמוכים ללימנובה ונעשתה סלקציה. כ-200 זקנים, חולים וחסרי יכולת בהמשך הדרך נלקחו לסטארה וייאס ומאחורי נחל בקרחת יער, בה כבר התקיימו הוצאות להורג, נרצחו. 

​

קבוצה של 176 צעירים הובלה למחנה העבודה בסוליני, שם עבדו בסיתות אבנים ובבניית כביש. חלקם נרצחו בנובמבר, ביער בזמושץ. השאר הובלו ברגל ל-נובי צאנז ומשם נלקחו ברכבת למחנה בלז'ץ, שם נרצחו כמו חצי מיליון אחיהם בתאי הגזים. יחידים שרדו, אך איש מיהודי דובז'ני לא חזר משם.