שם הקהילה:                פיבניצנה זדרוי (129)

שם בפולנית:                Piwniczna Zdroj
מקום/ כתובת:              בית כנסת - Węgierska 86

                                   מקווה ובית כנסת ישן -10  3 Maja,

                                   בית עלמין - Kazimierza Wielkiego 3

                                   בית ספר ו "חדר"-  Krakowska 3-10

תאריך:                        25/4/2018
אתרי תיעוד/שימור:     בית כנסת, מקווה, בית עלמין, בית ספר,

                                  "חדר"

מתעדים:                     מאיר שילה        מאיר גרוס
אנשי קשר:     
 

תיאור כללי. סיפור הקהילה:

אוכלוסייה:

·  בשנת 1941: כ-3,632

·  יהודים בשנת 1941: כ-226

​

תולדות הקהילה:

העיירה פיווניצ'נה נוסדה ב-1348 באישורו של המלך קזימיר הגדול. היא שכנה על דרך המסחר קרקוב -נובי-צאנז, ומשם להונגריה, והוקמה בה תחנת-מכס. לעיירה הותרו ימי-יריד שנתיים ויום-שוק שבועי. זכויותיה של פיווניצ'נה כעיר אושרו בידי מלכי פולין והאישור האחרון הוא מ-1766 חתום בידי מלכה האחרון של פולין, סטאניסלב אוגוסט פוניאטובסקי. מסוף המאה ה-18 ובמשך המאה ה-19 היתה פיווניצ'נה בירידה מתמדת; בוטלה תחנת-המכס ופחת ערכם של הירידים שנערכו בה.

​

לקראת סוף המאה ה-19 הוחל בניצול המים המינרליים שנמצאו במקום בשפע, לצורכי מרפא, הוקמו מרחצאות ובתי-מרפא, ופיווניצ'נה הפכה למקום מרפא והבראה. רוב תושבי העיר המשיכו עד 1939 לעסוק בחקלאות, באריגה ביתית, ומיעוטם התפרנס משירותים למבריאים או מייצור מזכרות. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם הוקמו בפיווניצ'נה מנסרה ובית-בורסקי. ב-1928 הותקנה במקום רשת החשמל.

​

בכתב-הזכויות שניתן לפיווניצ'נה מאת המלך קזימיר הגדול צוין בין השאר האיסור על ישיבת-קבע ליהודים במקום, וגם שהייתם הארעית הותרה בימי יריד בלבד. איסור זה על ישיבת-קבע של יהודים היה אחד הסעיפים בכל כתבי-הזכויות שניתנו לעיר בידי מלכי פולין, עד לאחרון שבהם משנת 1766. אולם כמה משפחות יהודיות עקפו את האיסור, וב-1749 נמסר שבעל העיר דאז החכיר ליהודי את זכות ייצורם ושיווקם של משקאות חריפים, ואף הרשה לכמה יהודים לרכוש בתים בעיר.

​

גם בתקופה האוסטרית, לאחר שבוטלו הפריבילגיות המיוחדות של הערים, ישבו במחצית הראשונה של המאה ה-19 בפיווניצ'נה משפחות יהודיות יחידות בלבד. משפחות אלו התפרנסו על הפונדקאות ועל סחר עם הונגריה. יהודי פיווניצ'נה היו כפופים לקהילת נובי-צאנז.

​

בשנות ה-60 של אותה מאה הוקם במקום בית-תפילה, הועסק שו"ב, ובשנות ה-90 נתמנה אף רב, ר' זאב קרישר. בתחילת המאה ה-20, עם גידולו של היישוב היהודי בפיווניצ'נה לכדי 50 משפחות, התארגנה במקום כעין קהילה עצמאית, שתלותה בקהילת נובי-צאנז היתה מזערית. מארגני האוטונומיה הקהילתית של פיווניצ'נה במסגרת קהילת נובי-צאנז היו מ' הולנדר וי' בארבר.

​

בין שתי מלחמות-העולם נודעה פיווניצ'נה בין השאר, כמקום נופש והבראה לאדמו"רים, בני משפחותיהם וחצרותיהם, והפכה למקור פרנסה נוסף ליהודי המקום. היישוב היהודי המשיך לקיים את האוטונומיה הקהילתית שלו. בראשו עמד בתקופה ההיא ליאון אבלייזר, ביוזמתו הוקם בית-מרחץ שני בעיירה, ובית לוויות בבית-העלמין היהודי. מתרומותיו של אבלייזר וביוזמתו הוקם הקדש, וכן חולקו לעניי המקום מזון ובגדים, בעיקר לאחר מגפת הטיפוס שפגעה ב-1927 ביהודי פיווניצ'נה. באותה שנה הוקם ועד-עזרה, שמטרתו היתה מתן סיוע לסוחרים שירדו מנכסיהם.

​

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם כיהן כרבה של פיווניצ'נה ר' אביגדור טייטלבוים. בתקופה זאת גם החלה הפעילות הציונית בעיר. ב-1927 הוקמו ספרייה ואולם-קריאה, שהיו למרכז תרבותי לבני הנוער שנטו לציונות. ליד הספרייה התארגן חוג חובבי דרמה. עד ל-1930 לא היה שום נציג יהודי במועצה המקומית בפיווניצ'נה, וכנראה שגם בשנים שלאחר-מכן לא נבחר יהודי למועצה זו.

​

משנכבש האזור על-ידי הגרמנים בספטמבר 1939, הוטלו על יהודי פיווניצ'נה גזירות מגזירות שונות, בדומה לאלה שבקהילות יהודיות אחרות בסביבה: עבודות-כפייה, הגבלות-תנועה וקונטריבוציות.  ב-29 באוקטובר  1940 פרסם המושל הגרמני של המחוז בנובי-צאנז צו, שלפיו הוטל על יהודי פיווניצ'נה לפנות את מגוריהם ולעבור ליישובים שבהם היו קהילות יהודיות גדולות יותר.

​

נציגי היודנרט מפיווניצ'נה, יחד עם חברי היודנרט מיישובים אחרים שעליהם חלה גזירת הגירוש, הצטוו להתייצב אצל מושל המחוז ב-4 בנובמבר  1940 ושם נמסר להם כי עליהם להשלים את הפינוי עד סוף חודש נובמבר. מקצת מיהודי פיווניצ'נה עקרו לגריבוב, אך רובם עברו לנובי-צאנז. בגטו נובי-צאנז הוטל עליהם לסבול, יחד עם כל היהודים שרוכזו שם, חרפת רעב ומחלות. אחדים שולחו למחנות-עבודה, והנותרים הובלו באקציות שונות שפקדו את יהודי המקום ב-1942 להשמדה במחנה-המוות בבלז'ץ.

​

​

תיעוד אתר/שרידי הקהילה:

בית הכנסת:

עדות מקומית:

"בית הכנסת בהאנושוב היה עשוי קורות עגולות. האולם שאני זוכר, היה בערך 5X4 מטר, בכניסה היה חלון קטן ממערב בצד שמאל של הדלת הקדמית. בית הכנסת נבנה מעץ ובכניסה לבית הכנסת היתה רצפת עץ. מפלס הרצפה היה בגובה פני הקרקע. מהכניסה בצד שמאל אפשר היה לראות אור צהוב של מנורה שהאיר את החושך ששרר בפנים בית הכנסת. כפי שהבחנתי במשך זמן קצר, במרכז היתה בימה ומימין היה ארון שבו על פי המנהג, נשמרו הפרוכות. אפשר לנחש שבגלל העובדה שלא היה רב בפיווניצ'נה, מי שקרא את פרשת השבוע בזמן התפילה ואת פרקי התפילה היה החזן, יהודי שעסק בזה וגם השגיח על בית הכנסת ".

​

"בבית הכנסת היו שני חדרי עץ, מחוברים ביניהם, אשר שימשו אחד לעזרת הגברים וחדר נפרד לעזרת הנשים. בית הכנסת נמצא מאחורי ביתו של קונרייך. בית הכנסת היהודי שירת את יהודי המקום בשבתות (אבא לייזר היה יוצא לתפילות יום שבת לנובי צאנז)".

שרידי בית הכנסת בפיווניצ'נה (Piwniczzna)

​

"בית הכנסת עמד על חלקת אדמה באמצע הגבעה, מתחת לכיכר העיר. הוא היה בנוי מעץ ומכוסה בגג גמלוני. היתה לו כניסה נפרדת מהחזית לגברים, המובילה לאולם הראשי, וכניסה אחורית לעזרת הנשים. באמצע האולם עמד דוכן פשוט מאוד, ללא בימה, והארון קודש בתוך גומחה בקיר. הקירות היו מסוידים, ייתכן מאוד כי זה היה גם בית מדרש כיוון שנמצאו בו ספרי לימוד תורניים. בפיווניצנה לא היתה ישיבה וגם לא בית  ספר יהודי גבוה ללימודי תורה".

​

כיום נותרה מצבה לציון מקום בית הכנסת במעלה המדרגות מעל פינת רחוב ויגרסקה 86.

​

​

מקווה:

למרגלות הגבעה שעליה עמד בית הכנסת היה בית מרחץ עירוני עם מקווה טהרה. זה היה בית עץ קטן. הכניסה הראשית למקווה היתה הכניסה למרחץ הציבורי. באמצע היה כנראה בריכת טבילה אשר שמשה גברים ונשים.

​

​

בית העלמין:

בית העלמין היהודי בפיווניצ'נה נמצא ליד תחנת פיווניצנה-זדרוי (PKP Piwniczna-Zdrój). הדרך לבית העלמין מהתחנה עוברת את  מסילת הרכבת לכיוון הגשר על פני פופרד, ממש אחרי מעבר הרכבת. השביל פונה  ימינה לאורך המסילה. אנחנו לא יודעים את התאריך המדויק של הקמת בית הקברות. על פי מידע זמין במכון ההיסטורי היהודי, בית הקברות נוסד כנראה בסוף המאה ה -19. עד היום נשמרו מעט מצבות בשטח המגודר והקטן. בית הקברות נהרס במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר המצבות נעקרו ע"י הנאצים ונלקחו לצורך ריצוף הכבישים. אד סטניסלב סמרציאק כותב בין היתר: "...בית הקברות היהודי על Poprad ב-Piwniczna לא נשכח רק נשאר מחולל והמצבות הפכו לאתר בילוי של הוללות".

​

בצמוד לבית העלמין בו נותרו כ-20 מצבות שרק 2 מהן ניתנות לזיהוי - ישנו מגרש ספורט.

​

​

בית ספר עממי לודובה:

עדות מקומית:

ילדים ובני נוער יהודים התחנכו גם בבית ספר עממי משותף עם ילדים פולנים ובני נוער. הלימודים התקיימו גם בשבת, מה שהוביל לבעיות מוסריות משמעותיות עבור בנים ובנות, פולנים ויהודים כאחד.

​

 "הלימודים התקיימו גם בשבת. לכן באה בתו של בעל חנות, שכנראה נקראה ליברטונה, בערב, לאחר שיצאה השבת לחברתה, בתו של מנהל בית הספר, ינינקה מיכאליק, כדי להשלים את השיעורים. היהודים מעולם לא ביקרו ביום ראשון, כך הילדה היהודייה היתה נוהגת לומר: "יש לי את החג שלי בשבת, לכן אני לא הולכת לכיתה, וביום ראשון יש לך את שלך ואני לא אפריע לך".  אווה וולנסקה למדה בכיתה אחת עם סלסיה הורוביץ, נערה בעלת פנים קטנים ושיער שחור קצר. שתיהן חיו בהאנושוב (כך כונתה פווניצ'נה), הן היו חברות, הן נפגשו כל יום לפני הלימודים והיו מלוות אחת את השנייה לביתה. בבית הספר לא נוצרו הבדלים בין ילדים יהודים ופולנים (קתולים).

​

עבור המורים, היהודים היו תלמידים מן המניין ללא כל הבדל. עם זאת, אף תלמידה יהודייה לא השתתפה בצוות המחול של בית הספר, שייתכן שנבע מהחינוך שלהן. ילדים יהודים וקתולים מהשכונה שיחקו זה עם זה לעתים קרובות. הם צחקו, לפעמים, מבלומה הקטנה, בתו של בעל הקרקעות קלגסבלד, שהיה חולה בסכיזופרניה. במצב זה, המורים לעתים קרובות מאוד דאגו להעניש אותם על כך. ברחוב דשינסקי התגוררה משפחה יהודית ופולנית. בניהם, בנימין וזנק, ההנאה שלהם היתה ספורט ההיאבקות, הזוכה קיבל ממתק מתוק עבור זכיותיו ".

​

​

ה"חדר" של פיווניצ'נה:

בפינת הצד הצפוני והמערבי של השוק עמד "חדר". החדר שימש את הילדים היהודים בגילאי 5-3 שנים. תוכנית הלימוד שלהם כללה קריאה, לימוד התנ"ך, הלכות ומנהגים. היהודים העריכו מאוד את הלמידה ובפרט בספרי הקודש, והלימוד היה אחד המטרות החשובות ביותר בחיים. לכן החינוך של ילדים התחיל מוקדם מאוד. הילדים בגיל 3 כבר החלו ללמוד את האלפבית וגם קטעים קצרים של כתבי הקודש.

​

כיום מאוחסנים בספריית העירייה בפיווניצ'נה עותקים של ספרים ששרדו.

​