שם הקהילה:               באראנוב סנדומיירסקי (117)

שם בפולנית:               Baranow Sandomierski
מקום/ כתובת:            בית כנסת ישן - Rynek 1

                                  בית כנסת חדש - Młynowa 5

                                  בית עלמין - Jana Pawła II 112

תאריך:                        24/4/2018
אתרי תיעוד/שימור:    בית כנסת, בית עלמין,

                                 קבר אחים (מופיע בכרטיס 118 – סקופנה)

מתעדים:                     מאיר שילה    מאיר גרוס
אנשי קשר:     
    

תיאור כללי. סיפור הקהילה:

אוכלוסייה:  בשנת 1941: כ-1,794 תושבים מהם כ-745 יהודים

​

תולדות הקהילה:

באראנוב הוקמה כיישוב מבוצר ב- 1135 בערך. במשך השנים נבנתה בבאראנוב מצודה. ב- 1354 הוענק לה מעמד של עיר ונקבעו בה ירידים שנתיים וימי-שוק. קרבתה של העיר לנהר ויסלה סייעה בפיתוח כלכלתה. בני המקום השיטו דוברות טעונות דגן עד לנמל דנציג, ובעיר הוקמו מחסני-תבואה רבים. ב- 1365 פשטו עליה הליטאים וגרמו להרס רב. העיר קמה מהריסותיה ואילו המצודה הפכה, לאחר שיקומה, למקום נופש לבני האצולה, ואף למלכי פולין ולאנשי החצר. באראנוב נודעה כמקום מגוריהם של הקלוויניסטים.

​

ב- 1604 נתקיים בה כנס הקלוויניסטים הפולנים, ובשנים 1628- 1648 פעל במקום בית-דפוס של קהילה זו.   ב- 1656 כבשו השבדים את העיר, הרסו את המצודה וכן בתים רבים. במקום המצודה השרופה הקימו בעלי העיר המגנאטים (עילית האצולה) ארמון מפואר, בו נצטבר במשך השנים אוסף מפואר של דברי אמנות, וספרייה שהיו בה גם כתבי יד נדירים (בין השאר כתבי יד של המשורר הפולני איגנאצי קראשיצקי, שהיה ממקורביו של בעלי העיר במחצית השנייה של המאה ה- 18). ירידתה של באראנוב חלה עם הכללתו של האזור בגליציה לאחר חלוקתה של פולין, ובמיוחד בלטה הירידה לקראת סוף המאה ה- 19, משנתמעט ערכו של הנהר ויסלה כדרך להובלת סחורות, עם הקמת רשת מסילות-הברזל.

​

בשנים 1890 ו- 1896 פרצו דליקות גדולות בעיר, והללו הוסיפו להידרדרותה של כלכלתה. גם מלחמת-העולם הראשונה הייתה בין הגורמים החשובים שמנעו את התפתחותה של באראנוב. התעוררות-מה בכלכלה נסתמנה שנים אחדות לפני פרוץ מלחמת-העולם השנייה, עם הכללתה באזור המרכזי של התעשייה, שעמד לקום ביוזמתה של ממשלת פולין. איכרי הסביבה מצאו עבודה במפעלי-תעשייה שהוקמו בסביבה, ומקור פרנסה נפתח גם לסוחרים ולבעלי-המלאכה שבעיר.

​

על ראשוני היהודים בבאראנוב נמסר בתעודות של המאה ה- 14. במאות ה- 15 וה-16 היו בתיהם מרוכזים מסביב לכיכר השוק. כמה וכמה מהם עסקו במסחר התבואה. נראה שהיישוב היהודי חדל להתקיים בזמן מלחמות הקוזקים, ובעיקר עם כיבושה של באראנוב והריסתה בידי השבדים ב- 1656. במאה ה- 18 נתחדש היישוב היהודי, והוא גדל, התפתח וב- 1765 חלשה קהילת באראנוב בת 300 נפשות על 135 יהודי בכפרים שבסביבה. באותה תקופה הוקם כנראה בית כנסת בנוי עץ (לפי המסורת בפי זקני העיר קדמה הקמתו במאה שנים ואף יותר), שהיה מקושט בציורים מרהיבי-עין. המבנה עלה באש בדליקה שפרצה ב- 1896 ונבנה מחדש ב- 1899. גם קיומו של בית-העלמין היהודי המקומי מוזכר כבר במאה ה- 15. ידוע, שבמאה ה- 18 נתחייבה קהילת באראנוב לאפשר את קבורתם של נפטרי העיירה אושייק (כ- 14 ק"מ מבאראנוב) בבית-עלמין זה.

​

לאחר שנת 1772 הונהגו במקום, תחת השלטון האוסטרי ומשטרו הפיסקאלי המעיק, "חוקי היודנפאטנט", כבשאר קהילות ישראל בגליציה. השלטונות הטילו על היהודים מיסים כבדים, ואף גבו בתוקף את חובותיהם שנצטברו בימי המשטר הפולני.

​

ב- 1784 נדרשה הקהילה, באיום של קנסות כבדים, לשלם את חובות מס הארנונה של בעלי הבתים בסך 1,534 פלורין. ב- 1789 הורו השלטונות לקהילת באראנוב למנות רב, ועליו הוטלה האחריות למרשם האזרחי של היהודים, ניהול בית-הספר מיסודו של ה' הומברג שהוקם בבאראנוב וכן תשלום שכר למורים. אין מידע מה עלה בגורל בית-ספר זה. במסגרת ההתיישבות היהודית בכפרים על-פי צו השלטונות האוסטריים, ציידה הקהילה ב- 1796 שתי משפחות יהודיות מתושבי באראנוב בסכום כולל של 250 פלורין על-מנת שהללו יעברו אל הכפר לעסוק בחקלאות. ואכן, שתי משפחות יהודיות יצאו את באראנוב והתיישבו באחד הכפרים.

​

היישוב היהודי בבאראנוב הלך וגדל והגיע לשיא ריבוי האוכלוסין בשנות ה- 90 למאה ה- 19. אותה תקופה ריכזו יהודי באראנוב בידיהם את כל ענפי המסחר וגם את המלאכה, למעט הסנדלרות, שבה עסקו ואף נשתבחו תושבי המקום הלא-יהודים. הרוכלים היו סובבים בכפרי הסביבה, מוכרים מוצרי תעשייה וקונים תוצרת חקלאית. רוכלי באראנוב התמחו בעיקר בקניית אווזים ועגלים, שהיו נמכרים אף בקרקוב הרחוקה.

​

בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 עם הקמת מסילת-הברזל, אזלה פרנסתם של סוחרי התבואה וכן של הסוכנים והמתווכים בענף זה. בדליקות הגדולות של 1890 ו- 1896 נותרו רבים מיהודי המקום בלא קורת גג ומקור פרנסה, ועל כן גברה הגירתם לערים אחרות ואף לארצות מעבר לים.

​

ב- 1905 אירע מקרה שהדיר לזמן-מה את רגלי הרוכלים היהודים מלסובב בכפרי הסביבה. סוחר יהודי מבאראנוב נסע לכפר הסמוך לעירו, ובדרך נרצח בידי ארבעה מבני האיכרים, לאחר שנגזל ממנו צרור הכסף שהיה עמו ובו 1,500 כתרים. לעזרת הסוחרים ובעלי המלאכה באו, בנוסף על חברות הצדקה המסורתיות, בני העיר שהיגרו מעבר לים. ב- 1905 הוקם ביוזמת הרופא היהודי במקום בנק לאשראי, שהעניק הלוואות לנצרכים בריבית נמוכה.

​

להמשך ירידת קרנו של היישוב היהודי בבאראנוב גרמה מלחמת-העולם הראשונה. אמנם רוב היהודים עלה בידיהם להימלט על נפשם קודם שנכנסו הרוסים אל העיירה, אולם בשובם אליה ב- 1915 מצאו את בתיהם שדודים או הרוסים.

​

בנובמבר 1918 פרעו איכרי הסביבה וכן האספסוף המקומי ביהודי באראנוב וחנויותיהם נפרצו ונשדדו. החיילים היהודים המשוחררים ארגנו מיליציה שתגן על היהודים מפני הפורעים, אולם המיליציה העירונית ירתה באנשי המיליציה היהודית. בבאראנוב הוחזקו במשך כמה שבועות כבני-ערובה בידי השלטונות הפולניים המתחדשים ארבעה מחשובי המנהיגים הציוניים בגליציה המזרחית: ד"ר מ' רינגל, ד"ר א' הויזמן, ד"ר ל' רייך והעורך של ה"יודישער טאגבלאט".

​

ב- 1919 עברו את העיירה חיילים מיחידות הגנרל האלר, וכדרכם במקומות אחרים, היכו ביהודים שנזדמנו להם, וגזזו את זקניהם ופאותיהם. כאמור, כבר במחצית השנייה של המאה ה- 18 הייתה קהילה מאורגנת בבאראנוב ולה רב משלה. לא ידועים לנו שמותיהם של ראשוני הרבנים בעיר זו, ואולם יש ידיעה קלושה בדבר כהונתו כרב בבאראנוב של ר' יעקב שמעון חיים דייטש, תלמידו של החוזה מלובלין, שהיה אחר-כך גם לרבן של קהילות ז'ליחוב, פולאווי (פילוב) וראדזין. ר' יעקב שמעון חיים דייטש נפטר ב- 1826.

​

ב- 1830 נמסר שהרב המקומי אינו מקבל משכורת קבועה, והכנסותיו הן מרח"ש (מרב, חזן, שמש) בלבד, וכמוהו החזן המתפרנס מנדבת לבם של בעלי-הבתים. נראה שבשנות ה- 40 למאה ה- 19 התיישב בבאראנוב ונתקבל לרב העיר ר' ישראל ב"ר אליעזר הורוויץ מדז'יקוב, משושלת רופשיץ. ר' ישראל היה ראשון לרבנים ואדמו"רים מבית הורוויץ, שכיהנו בבאראנוב בזה אחר זה. את כסאו של ר' ישראל ירש בנו ר' אברהם שמחה שהאריך בכהונתו בבאראנוב כארבעים שנה. ב- 1909 עלה לארץ-ישראל והקים לו בית-מדרש בירושלים (נפטר שם ב- 1916). את מקומו בבאראנוב קיבל בנו בכורו ר' יצחק, שעבר לכהן בזאוויחוסט, והותיר את כסאו לבנו, ר' אביגדור, שהיה גם רבה האחרון של באראנוב ונספה בשואה. בשנות ה- 90 למאה ה- 19 כיהן כרב או מו"צ ר' יעקב רובין, גם הוא משושלת רופשיץ. ר' יעקב עזב את באראנוב לאחר הדליקה ב- 1896, ועבר לגור בטארנוב, שם נפטר ב- 1905.

​

באראנוב היתה ידועה כמקום מושבם של תלמידי-חכמים. שניים מהם פיארו במיוחד את שמה של באראנוב: ר' שלמה ב"ר בצלאל דריליך, שהיגר מעיר מולדתו ב- 1913 לארצות-הברית, שם עבד תחילה בתפירת בגדים, אך במשך השנים הקדיש את רוב זמנו לתורה. מפרי-עטו נותרו חיבורים רבים בעברית וביידיש, בעיקר פירושים למסכתות הש"ס על-פי המלבי"ם; השני הוא ר' בנימין בייניש ב"ר יעקב דינסטאג, שגם הוא היגר לארצות-הברית לפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה. שם עסק תחילה זמן מה במסחר, וכיהן כרב בבית-הכנסת "בית יעקב" בברוקלין. בחיבור "תתן אמת ליעקב" חייב ר' בנימין את "האתחלתא דגאולה שבהקמת מדינת ישראל". באחרית ימיהם עלו השניים לישראל.

​

יהודי באראנוב היו מעורבים בענייני העירייה המקומית, וידוע כי בתקופה שלפני מלחמת-העולם הראשונה היו שני ראשי-עיר יהודים: לייבוש הויזר, שהיה שנים רבות ראש-הקהל וגם ראש-העיר, ואחריו שמחה לייבוביץ, שהגיש את התפטרותו ב- 1918 כתגובה על אי התערבותה של המיליציה העירונית בעת הפרעות שפרעו ביהודים האספסוף המקומי ואיכרי הסביבה.

​

לקראת סוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 היו בבאראנוב גם כמה מבני האינטליגנציה החילונית. בשנות ה- 70 לאותה מאה ישב בבאראנוב כתב קבוע של העתון "דער איזראעליט" ה"נ זיגל, הרופא היהודי המקומי, שעסק, כאמור לעיל, גם בצורכי ציבור. בשנים הראשונות למאה ה- 20 התארגנו ראשוני החוגים הציוניים; ב- 1911 נמסר על קיומו של סניף "המזרחי" במקום. ב- 1918 השתתף בכנס ציוני גליציה נ"פ בירנבוים, נציג ציוני באראנוב.

 

​

בין שתי המלחמות

​

למן מלחמת-העולם הראשונה נדלדל היישוב היהודי מבחינה כלכלית, ושוב לא עלה בידו לחזור למצבו שלפני 1914. ב- 1921 קיימו יהודי באראנוב כ- 30 סדנאות מלאכה ובהן מצאו את פרנסתם הדחוקה 48 איש, מהם 38 בעלי המפעלים ובני משפחותיהם וכן 10 שכירים בלבד. בענף ההלבשה (חייטות בעיקר) היו 17 סדנאות, ו- 8 בענף המזון; כל השכירים עבדו בשני ענפים אלה. שאר המפרנסים עסקו במסחר זעיר (מהם בעלי דוכנים בכיכר השוק) וברוכלות. במקום היו גם כמה עגלונים וסבלים יהודים, וכן משפחות יהודיות שהתפרנסו מחלקת גינה או שדה שהיו ברשותן. רבים מבני הקהילה נזקקו לעזרה ולסעד.

​

ב- 1931 נפתח בבאראנוב בנק קואופרטיבי שהיה מסונף לאיגוד הבנקים מסוג זה בפולין. הבנק העניק אשראי זעיר וזול לסוחרים ולבעלי-מלאכה יהודים. ב- 1930 התארגנה מעין קופת צדקה בשם "הכנסת אורחים", ונאספו בה כספים למען העניים שבעניי העיירה לצורכי שבת וחג, ובכלל זה הבאת ארוחות חמות לבתיהם. לאחר השיטפון שפקד את העיר ב- 1932 הוקם בתמיכת-מה של העירייה מטבח שחילק יום-יום 70-60 ארוחות-צהריים לילדים. יוצאי העיר שבאמריקה שלחו שנה בשנה 400 דולר בשביל עניי המקום. כשנתיים-שלוש לפני מלחמת-העולם השנייה חל שיפור קל בכלכלתם של היהודים. הסוחר היהודי וכן בעל-המלאכה מצאו להם יותר קונים ולקוחות, וזאת משום ריבוי העוסקים במפעלים שהוקמו או עמדו בבנייה בסביבות באראנוב, שנכללה, כאמור, באזור תעשייה מרכזי בפולין (היתה זו תעשייה צבאית בעיקרה).

​

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם התפתחו הארגונים הציוניים בבאראנוב. רוב הציונים השתייכו לזרם "הציונים הכלליים", אולם במקביל גילו פעילות ענפה גם "המזרחי" ו"צעירי המזרחי" וכן הרביזיוניסטים. לשמאל הציוני לא היתה כמעט דריסת רגל בבאראנוב. ב- 1931 נוסד קן של הנוער העברי "עקיבא", ולידו פעלה קבוצת-הכשרה שמנתה כ- 30 חברים וחברות. ב- 1933 אירגן הקן המקומי קייטנת-חורף למדריכים של תנועת "עקיבא" מכל האזור. ארגון נשים ציוניות הוקם ב- 1928.

​

בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1935 נתנו הבוחרים את קולותיהם כלהלן: 50 ל"ציונים כלליים", 21 ל"המזרחי", וקול אחד בלבד ל"רשימת ארץ-ישראל העובדת". בבחירות הקודמות לקונגרסים הציוניים קיבלו הציונים הרביזיוניסטים גם הם כ- 10 קולות בממוצע. בוועד הקהילה ישבו עד 1928 נציגיהם של החרדים (חסידים, סתם בעלי-בתים ובעלי-מלאכה). בבחירות לוועד, שנתקיימו באותה שנה, עלה בידי הציונים לקבל 50% של המנדטים, אולם מושל הנפה פסל רשימה אחת של הציונים (מנדט אחד), וכך נשאר הוועד שולט בהרכבו הקודם. בבחירות שנשנו כעבור שנה השיגו הציונים 70% של הקולות, אולם באמתלה של שיבושים פרוצדוראליים פסלו שלטונות הנפה את הבחירות.

​

ב- 1931 נבחרו 3 ציונים בלבד, ולעומתם 4 בעלי-מלאכה ואורתודוכסי אחד, ואז נחה דעתם של השלטונות ואישרו את תוצאות הבחירות. במועצת העירייה, שנציגי היהודים היו בה הרוב לפני מלחמת-העולם הראשונה, נבחר ב- 1934, בלחץ השלטונות, הרכב חדש ובו 4 נציגים יהודים מכלל 12 הנציגים.

​

ילדי ישראל המשיכו ללמוד באותם הימים בחדרים ובבית-הספר הכללי שבעיירה בן 7 הכתות. ב- 1931 נוסד בית-ספר משלים עברי ולידו גן-ילדים. בשנה הראשונה לקיומו למדו בבית-ספר זה כ- 80 תלמידים, בעיקר בנות. המרכז התרבותי החשוב ששימש את יהודי באראנוב היה המועדון הציוני "בית יהודה". היו בו ספרייה וחוגי אמנות לחובבים. מועדון זה קיים פעילות ענפה לאורך התקופה שבין שתי מלחמות-העולם.

​

ב- 1918 התקיים בבאראנוב גם מועדון על-שם י.ל. פרץ ולידו ספרייה וחוג לדרמה. ב- 1932 היה בבית-הספר המקומי גילוי של אנטישמיות מובהקת: המורה גזז שערותיו של ילד יהודי בסימן של שתי וערב. המעשה הסעיר את היישוב היהודי בבאראנוב והדברים הגיעו עד לשאילתות בנידון מצד הצירים היהודים בסיים.

 

​

במלחמת העולם השנייה:

​

משפרצה המלחמה ב- 1 בספטמבר 1939נסו רבים מן העיר, ביניהם גם צעירים יהודים. עם כניסת הגרמנים לבאראנוב התחילו הללו לחטוף גברים יהודים לעבודת-כפייה. כן הוטלו על הקהילה היטלים כספיים והועלו דרישות לספק להם חפצים יקרי-ערך ומצרכי-מזון נדירים באותם הימים כגון קפה, פלפל ושוקולד. מילוי הוראות הגרמנים נפל בחלקו של היודנראט, שבראשו עמד מרדכי גרוס.

​

שנת 1941 עמדה בסימן של המשך ניצול כוח-עבודה יהודי בעיר ובסביבה. מדי יום יצאו קבוצות יהודים לעבודת-כפייה בסלילת כבישים והחזקתם, לעבודות ניקיון בעיר ולעבודה חקלאית במשקים של הפולקסדויטשה. בעלי-מלאכה מצאו עבודה קבועה יותר במפעלים בעיר. היודנראט ופעילי הי.ס.ס. פתחו מטבח ציבורי, שהיה מספק ארוחות חמות לנזקקים. באותה שנה נשלחו קבוצות צעירים למחנות-העבודה באזור. אנשי המועצה היהודית וקרובי המשפחה שמרו על הקשר עם הכלואים במחנות, שלחו להם חבילות מזון והיו אף ניסיונות שלא עלו יפה להוציאם ולשלוח במקומם אחרים.

​

בתחילת 1942 גברו השילוחים למחנות-העבודה. בינואר אותה שנה ציוותה לשכת-העבודה הגרמנית, כי כל הצעירים היהודים חייבים להתייצב באולם "סוקול". לפי רשימה שהוכנה מראש הוציאו הגרמנים מבין הנאספים כמה עשרות אנשים ושלחום לעבודת-כפייה במחנות. הוראה דומה ניתנה גם כעבור חודש, בפברואר 1942. הפעם ניסו להימלט אלו שהיו כבר למודי ניסיון, כאשר נקראו להתייצב. הגרמנים הגיבו בחיפושים בבתים ובחטיפת גברים יהודים ברחובות באראנוב. לאחר שנתפסו מספר ניכר של אנשים, רוכזו שוב באולם "סוקול", והופקדה עליהם שמירה של שוטרים פולנים. תמורת שוחד עלה בידי כמה מן הכלואים באולם להימלט. כעבור ימים אחדים נערכה במקום סלקציה. בעלי-מלאכה ועובדים חיוניים אחרים שוחררו על-ידי מנהלי המפעלים בעיר, והנותרים הובלו למחנה-עבודה ביישאדקה ליד מיילץ.

​

בט"ו בתמוז תש"ב (1942) הוקם בבאראנוב הגטו. נכללו בו בתים בחלק מכיכר השוק והסמטאות הסמוכות. אל תוך הגטו הועברו גם יהודים מיישובים אחרים בסביבה, וביניהם טארנובז'ג. הצפיפות והרעב הכבידו מאוד על יושביו. לאחר הקמת הגטו וריכוז יהודי הסביבה בו רווחה הדעה שצפוי בקרוב גירוש המוני מן העיר. יושבי הגטו הכינו מחבואים וחיפשו אפשרויות מסתור בצד הארי.

​

יו"ר היודנראט מרדכי גרוס עודד את בני הקהילה להימלט מן הגטו וציין שהוא עצמו אין בדעתו לעשות כן, מאחר שהחליט לא לנטוש את עדתו. ואמנם בו' באב החלה אקציית הגירוש. כל היהודים נצטוו להתייצב בכיכר השוק ונדרשו להשאיר מפתחות בדלתות דירותיהם. הותר להם לקחת 25 ק"ג מיטלטלין בלבד. ריכוז היהודים במקום האיסוף נעשה בידי הגרמנים ובסיוע משטרת-העזר הפולנית.

​

לאחר פרסום צו הגירוש היו מקרים של בריחה מן הגטו, אך רובם הוכשלו על-ידי משמרות הגרמנים ועוזריהם שהקיפו את האזור. הבורחים נרצחו במקום או שהוחזרו לכיכר האיסוף. יש עדות שלפיה סייעו 2 שוטרים פולנים ליהודים לברוח מן הגטו באקציה זו. לאחר שכל האוכלוסייה היהודית רוכזה בכיכר השוק, הופרדה מבין הנאספים קבוצה של כ- 30 קשישים. הללו הועלו על עגלות, הובלו לבית-הקברות היהודי ונרצחו בו במקום. כל הנותרים הוכנסו לרכבת-משא והובאו לדמביצה. באראנוב הפכה "יודנריין".

​

בדמביצה ריכזו הגרמנים, נוסף על יהודי באראנוב, גם משלוחי יהודים מרוזוואדוב, ניסקו, ליז'נסק ולאנצוט. בדמביצה התקיימה סלקציה. הכשרים לעבודה, וביניהם גם קבוצה ממגורשי באראנוב, הועברו למחנות-העבודה (אחד מאלה היה בפוסטקוב), וכל האחרים גורשו למחנה-מוות בבלז'ץ. אחרי גירוש היהודים מבאראנוב חולק מקצת מרכושם בין האוכלוסייה המקומית; כן פורק בית-המדרש והחומרים נמכרו לאיכרים פולנים. אחד הניצולים חזר בגמר המלחמה לבאראנוב אך נתקל ביחס עוין כלפיו, ונאלץ לנטוש את המקום.

 

​

תיעוד אתר/שרידי הקהילה:

בתי הכנסת:

בשנת 1718 נתן הבישוף לוכמאן אישור ליהודים להסב לבית כנסת בית שהיה בשוק. בבדיקת רישום הקהילה משנת 1727 אושר המידע הזה. בית הכנסת הישן לא קיים היום. הוא נסגר ב 1742 עם בניית בית כנסת חדש מאבן.

​

בשנת 1741, בהסכמת הבישוף של קרקוב, הקרדינל ליפסקי,  החלו היהודים בבניית בית הכנסת החדש מלבנים גדולות, שהחליף את בית הכנסת הישן. לצורך הבניה נחקק חוק ביום 29 במאי 1744, ולפיו ניתן להקים בתוך אחד המבנים בשוק מקום המותאם לפולחן. הקהילה חויבה  בתשלום  לנסיך יאנוש Sanguszki בסך 200 גילדן, וכן תשלום שנתי בסך 140 פלורין לכומר ומפקח המחוז Niwskach. הסכם זה  אושר על ידי האב Suchwanenberg Canon מקרקוב במהלך הביקור בשנת 1765. יהודי באראנוב דרשו מהמפקח J.C. Ligsza הוכחה לקבלת אישור למקם את בית הכנסת. מסמך זה, לא הוצג ליהודים בטענה כי נשרף. בית הכנסת היה ממוקם כנראה מצפון לשוק. יש להניח, כי הוא שרד עד סוף המאה התשע-עשרה.

​

בית כנסת מלבנים ב- Baranów Sandomierski שנוסד כנראה במאה התשע-עשרה נהרס על ידי הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה לא נבנה מחדש.

​

לפי עדות מקומית (שנתנה  במשרדי העיריה): בית הכנסת הישן עמד במקום בו נמצא היום ה"רינק" בחזית מבנה העיריה. בית הכנסת החדש נבנה בחלק האחורי של בנין העירייה ונהרס ע"י הגרמנים.  היום המקום משמש כחניה לרכבי העירייה. אין כל ציון במקום על אודות מבנים אלו.

 

בית העלמין וקבר אחים:

בית הקברות על שטח 2.7 דונם (כ-6.6 דונם) (?) הושחת לחלוטין, והמצבות הוסרו. יש אנדרטה על קבר האחים של יהודים מגטו באראנוב שנרצחו על ידי הנאצים, וגופותיהם נשרפו. יש גם שלט לציון כ-60 יהודים שנורו בידי הנאצים בשנים 1941 ו -1942 בבית העלמין. באקציה השנייה נרצחו גם כמה משפחות יהודיות מטארנובז'ג.

​

ידוע כי במהלך חיסול הגטו נרצחה קבוצה של כ-100 יהודים ולאחר השחרור הם הובאו לקבורה בקבר המונים.

​

בשטח בית העלמין נותרה מצבה אחת של שמואל ב"ר ישראל ראטשלער ומצבת זיכרון של קבר האחים ליהודי בראנוב וסקופנה במרכז קרחת היער בו מצוי בית העלמין.

 

 

עדות:

יהודי Baranów Sandomierski קברו את מתיהם בבית הקברות הממוקם על הכביש לכפר  Skopanie .לדברי הכומר האב ברנובסקי הוזכר בית העלמין לראשונה בשנת 1718 ברישומי הקהילה, אולם ככל הנראה הוא הוקם הרבה לפני מועד זה. ג'יימס ד(?) מציין  כי ב "ספר יזכור ברנוב" כתוב על מקום קבורתם של אבותיהם: "נאמר כי היו אנדרטאות, אשר היו בהם שמות של יהודים שמתו לפני 400 - 500 שנה, הצהרה זו לא אושרה ושמות המתים כבר אינם עומדים לרשותנו. "

​

היום קשה לשחזר את המראה של בית הקברות כפי שהיה לפני המלחמה. שרדו שתי תמונות, שעליהן מבוססת ההשערה של מיקום בית קברות זה. בארכיב של מחנה Skopanie נמצא צילום של נשים ליד מצבה בבית הקברות היהודי.

​

במהלך המלחמה בית הקברות נהרס ותושביה הזקנים של Baranow סיפרו כי המצבות שימשו את הגרמנים כדי לסלול כבישים. על פי אחד הדיווחים, תהליך של הרס בית הקברות נמשך גם לאחר המלחמה.

​

כיום, בית הקברות מתוחם ביער וגבולותיו אינם ברורים. בשנת 1938 בית הקברות היה ממוקם על צומת הדרכים המובילות ל -Baranów Sandomierski  ולכפר  Skopanieו- וולה ברנובסקה. בבית הקברות, באמצע קרחת יער קטנה מצוי קבר אחים של יהודים שנרצחו בגטו ברנובסקי. אנדרטת הזכרון על יד הגדר לא ניתנת לקריאה. בלשכת המועצה העירונית Baranów Sandomierski ישנו מסמך המציין: כי במסמך מ- 3 ספטמבר 2003 נרשם כי האנדרטה הוקמה ב -1945 ועל פי התיאור הוא "קבר אחים של 60 יהודים אלמונים עם כיתוב בשפה לא מוכרת." בשנת 2009 הוצבה מצבה בבית הקברות בנסיבות לא ברורות לזכר שמואל בן ישראל רוטלר, שנולד בנובמבר 1886 ונפטר במאי 1946 (י"ד אייר תש"ו).

​

מאביב 2007, במסגרת הפרויקט של המרכז לחינוך אזרחים תחת השם של "עקבות העבר", בית הקברות מטופל על ידי תלמידי התיכון של בתי הספר המקומיים. ב -8 במאי 2007 השתתפו בפרויקט שיקום וניקוי בית הקברות איזבלה קז'יורה, אגניישקה קליך,אלכסנדרה קליך, אדיטה לאסק, קמילה מולץ', דומיניקה סיבייאץ, לורה ונטליהס סקולרצ'יק יחד עם האחראית על הפרויקט אנה קוז'ניץ. במכתב שנשלח נאמר: "המשימה לא היתה קלה, היה ברור כי כמות האשפה שהצטברה בבית הקברות היא מעבר לדמיון שלנו, נראה לכאורה כי תריסר שקי  זבל יספיקו, אבל בסופו של דבר נדרשנו לחמישים. לא דמיינתי... שנמצא בבית הקברות מיטה חלודה, או טלוויזיה ישנה ...".

​

"ביום 17 במאי 2007 חזרנו לבית הקברות כדי להשלים את העבודה. באותו יום היה טכס מרגש בבית הקברות, בנוכחות ראש המועצה העירונית של Baranów Sandomierski פלוטה מירוסלב שתמך וסייע לנו בפרויקט השיקום. הוא הבטיח להמשיך לתמוך בנו מתוך מחויבות מתמשכת לטיפוח זיכרון העבר המשותף של שני העמים".

​

את מיקומו של בית הקברות ניתן למצוא במפה הצבאית שלפני המלחמה. ביציאה מתחנת הדלק Lotos המסלול לאורך כביש 985 עד קצה היער לאורך הגדר, ובסמוך למגרש של חברת הבנייה "Victom" פונים ימינה, כ -30 מטרים אל תוך היער.

 

​​