שם הקהילה:              אלביגובה  (112)

שם בפולנית:              Albigowa
מקום/ כתובת:            Albigowa 607

תאריך:                      23/4/2018  ו- 17/6/2019
אתרי תיעוד/שימור:     קבר אחים   

מתעדים:                   מאיר שילה    מאיר גרוס יהודה שיל
אנשי קשר:     
   

​

תיאור כללי. סיפור הקהילה:

בין השנים 1942 ו -1943, רצחו חיילים גרמנים 62 יהודים בתשע הוצאות להורג לפחות. באחת מהן, בסתיו 1943, נורו 25 יהודים סמוך למפעל עיבוד עורות. בקיץ 1942, על הדרך לכפר Kraczkowa, רצחו הנאצים עשרה 10 יהודים נוספים שחיו בעיירה. במקביל, באותו הזמן, נרצחו שבעה יהודים מאלביגובה ב Handzlówce.

​

​

תיעוד של ד"ר דני לנדסמן

אלביגובה-רקע

אלביגובה - כפר בקרבת לאנצוט, בו חיו כמה עשרות משפחות של יהודים (לא ידוע מספר מדויק) ,שהיו קשורות בקשרי קהילה ומשפחה לקהילה היהודית בעיר.

​

אלביגובה נכבשה על ידי הצבא הגרמני ב 3- בספטמבר 1939. הגרמנים ציוו לסמן את בתי היהודים במגן-דוד והסחורה של בעלי החנויות ומשקי החקלאות הוחרמה לצרכי אספקה לצבא. בבוקרו של ה-22 בספטמבר 1939 נצטוו יהודי לאנצוט וכפרי הסביבה, ביניהם אלביגובה, לעזוב את בתיהם עד השעה 16:00 באותו יום, ולפנות מזרחה בכיוון יארוסלאב. ביארוסלאב הכריחו אותם הגרמנים לעבור לתחום הכיבוש הסובייטי, לעברו המזרחי של נהר הסאן.

​

למחרת היום ב-23 בספטמבר, סרקו הגרמנים את בתי היהודים וגירשו בכוח את מי שנשאר שם. לא ידוע כמה יהודים נשארו בכפר והוסתרו, באותו שלב ע"י שכניהם הפולנים, אך בתחילת נובמבר 1939 חזרו לכפר מקצת מהמגורשים שלא עברו לצד הסובייטי, ובנובמבר 1941 התחילו להגיע חזרה יהודים ששולחו אל מעבר לסאן. לפי פקודת השלטונות הגרמנים בלאנצוט היה על כל החוזרים להתייצב אישית למרשם ולשלם סכומי-כסף שהוטלו עליהם. היהודים שחזרו משטחי ברית המועצות ולא התייצבו לפני השלטונות, נתפסו בידי הגרמנים והוצאו להורג. מ-1בינואר 1942  נאסר על היהודים לעזוב את כפרי מגוריהם.

​

גירושם המוחלט של יהודי לאנצוט והסביבה נקבע ע"י הגרמנים ל-1 באוגוסט 1942. חלק מיהודי לאנצוט ברחו מן העיר אל ישובים אחרים, וחלקם ביקשו מקלט ומחבוא ביער או אצל שכנים פולנים. רובם נתפסו ונורו במקום. ב- 9 באוגוסט 1942 הועלו היהודים על עגלות שגויסו בכפרי הסביבה והוגלו לכפר פלקינה, 14 ק"מ מלאנצוט, שם הוקם מחנה מעבר ליהודי אזור יארוסלאב. בפלקינה התקיימה סלקציית  ילדים, חולים וזקנים נורו בשטח המחנה, או ביער המרוחק כ 5- ק"מ משם. רוב המגורשים שולחו למחנה המוות בלזץ. כעבור ימים אחדים חזרו כחמישים יהודים ללאנצוט, ויחד עימם חזרו חברי היודנרט. ב 17 בספטמבר 1942 הועברו כל היהודים מלאנצוט לגטו בשיינאווה, שהיה אז המקום היחידי באזור יארוסלאב שנמצא בו ריכוז יהודי. במאי 1943 נהרגו אחרוני היהודים מלאנצוט והסביבה שהיו שם. מעטים בלבד הועברו למחנות עבודה שונים, ויחידים מהם נשארו בחיים.

​

​

משפחת לנדסמן ויהודי הכפר:

דוד לנדסמן היה בורסקאי. הוא התגורר עם אשתו ושני ילדיו הקטנים אברהם וטובה-גיטל בכפר אלביגובה. את מפעל עיבוד העורות ("גרברניה") שהקים בלאנצוט העביר בלחץ תושבי האזור (בשל הריח) ומיקם אותו בכפר מגוריו אלביגובה בסמוך לנחל שחצה את הכפר. על גדת הנחל הוא חפר בורות, מילא אותם במים מהנחל, הוסיף סיד והשרה בתוכם את העורות כדי לרככם לפני העיבוד והצביעה. המפעל פרנס את המשפחה ויהודים נוספים. למרות האנטישמיות, יחסי השכנות עם הפולנים בכפר היו טובים. עם כניסת הגרמנים לכפר, מי שלא ברח או גורש קיבל מחסה בבתי השכנים הפולנים. דוד ומשפחתו התחבאו בבית שכן פולני, בגבעה הצופה על מפעל העורות. כדי להבטיח את עתידו הפקיד דוד בידי שכן פולני אחר שבטח בו את העורות המעובדים מהגרברניה כדי שיסחור בהם, במידת הצורך, ואת התמורה יעביר אליו. יום אחד התגנב דוד מהמחבוא והלך לחבר הגוי בכדי לבקש ממנו למכור מקצת מהעורות ולהביא כסף מזומן. תקוותו של דוד וביטחונו באיש היו לשווא: הלה היכה את דוד נמרצות, הוריד ממנו את מגפי העור שלו ואת כובעו וגירש אותו מעל פניו. דוד נמלט אך הגוי המשיך ועקב אחריו וכשגילה את מקום מחבואו בבית השכן פולני איים שיסגיר את היהודים ואותו לגרמנים.

 

האירוע חולל מהומה במקום. דוד ניסה לברוח ולהתחבא, אך בנו הקטן יצא ונתפס בידי הגרמנים שהגיעו לשם, והוא נורה במקום. דוד, שחשב להימלט, רץ לבנו ונורה אף הוא. שאר בני המשפחה, האם והבת הקטנה, הוצאו ממחבואם אצל הפולני ונרצחו אף הן. גופותיהן הושלכו לבור הסיד, במפעל העורות במורד הנחל (לא ידוע מה נעשה לפולני שניסה להצילם). הם היו היהודים הראשונים שנתפסו ונרצחו בכפר. לאחר מכן ערכו הגרמנים מצוד בכפר, מתוך הבנה שיהודים נוספים הוסתרו ע"י שכניהם הפולנים, ואכן הם איתרו מעבר לנחל, בקרבת הכנסייה, בית של שכן פולני שהעז והסתיר עשרות יהודים במרתפו ובשטח החווה שלו. הגרמנים המשיכו במצוד לאיתור יהודים, וכך שלפו אחד אחד ממחבואם אצל הפולנים. כולם נרצחו והושלכו לבורות הסיד. סה"כ ידוע על 43 יהודים שנקברו שם, בקרבת בור הסיד אליו הושלכו דוד לנדסמן אשתו ושני ילדיו (4 יהודים), ועוד 3 יהודים בבור סמוך. סה"כ קבורים בקבר האחים בבורות הסיד כ-  50 יהודים, על פי עדות הכפריים הפולנים.

 

על בור הסיד הגדול בו קבורים 43 יהודים נשתלו ע"י הפולנים מספר עצים המסמנים עד היום את המקום בבירור. הפולנים מקדשים את המקום והסיפור עובר מדור לדור.

 

חורף 2006 היה חורף קשה. הנחל עלה על גדותיו ועצמות וגולגלות נחשפו באתר ה"גרברניה" (מפעל עיבוד העורות). הכפריים הפולנים אספו את העצמות שנחשפו וטמנו

אותן באותו אתר.

 

את סיפור המקום סיפר לנו (דני וליאור) גם בעל החלקה Sobek Mieczyszaw הגר בקרבת מקום. הוא סיפר בהתרגשות את שסיפרה לו אמו, ואמר כי בתום המלחמה הגיעה למקום אישה עם ילד (הערה: שמואל פלבר ואמו שרה) ודרשה לקבל לידיה, בתור יורשת, את הרכוש היהודי ושטח ה"גרברניה". היא הציעה לפולנייה לרכוש ממנה את הבעלות. אמו נתנה בידי היהודייה סכום כסף. הוא לא יודע מי זו הייתה. סובק הוסיף כי לאחר המלחמה פנתה אמו לרשויות הפולניות לקבל חזקה רשמית על השטח של ה"גרברניה" ועוד שטחים שהיו שייכים ליהודים. את הבקשה היא הגישה לבית המשפט בלאנצוט, וזה אישר ואף נתן בידה מסמכים "וזאת בתנאי שאם יבואו בעתיד יהודים ויוכיחו בעלות יהיה עליה או על יורשיה להחזיר לידיהם את השטחים".

​

​

סיפורו של שמואל פלבר:

דוד לנדסמן מאלביגובה היה דודו של שמואל פלבר, כלומר רבקה לנדסמן אשת דוד הייתה אחות אמו של שמואל, שרה (אשת מנחם-מנדל פלבר). הקשרים בין המשפחות היו הדוקים ושמואל הרבה לבקר אצל משפחת הדוד בכפר אלביגובה.

 

שמואל פלבר, נולד בשנת 1928 וגר בלאנצוט. בספטמבר 1939 גורשה משפחתו של שמואל מלאנצוט אל מעבר לנהר הסאן, לצד הסובייטי. לעיר לאנצוט הוא חזר עם אמו רק אחרי המלחמה.

 

כאשר שבו שמואל ואמו ללאנצוט ב- 1945  הם מיהרו גם לאלביגובה (למרות הסיכון ולמרות העובדה שלא היה אף יהודי בכפר). שם פנו לראש הכפר על מנת לברר מה עלה בגורל משפחתם. הם פגשו את אשתו של ראש הכפר, שהייתה ידידה טובה מאוד של המשפחה. היא סיפרה להם שהמשפחה (לנדסמן) הסתתרה אצל אחד מתושבי הכפר ובסופו של דבר הם נרצחו. הם קיבלו את שמו של האדם שהחביא את דוד לנדסמן ומשפחתו והלכו לשמוע ממנו את שארע ולדלות ממנו פרטים. הוא סיפר להם על בגידת השכן הפולני וקורות היהודים בכפר. שמואל היה כבר בן 17, ואמו הבינה שאי אפשר להישאר במקום. היא  לקחה את מעט הכסף שקיבלה והם עשו דרכם בדרך לא דרך לכיוון מערב עם שאר הפליטים היהודים, ובהמשך עלו ארצה.

​

בשנת 2001 , חזר שמואל לביקור באלביגובה ביחד עם אשתו הדסה ונכדתם מיטל. שמואל לא זיהה את המקום, הוא הסתובב בכפר וביקש עזרה. אישה אחת התנדבה ולהראות לו את המקום, אבל דרשה שלא יספרו לאף אחד שהיא הביאה אותם לשם.

​

בשנת 2007 נסע שמואל שוב לאלביגובה עם בתו, בעלה ושני נכדיו. לאחר חיפושים הוא מצא אדם שהביאו לאביו הזקן שזכר את כל ההתרחשות בכפר. הוא לקח את שמואל למקום והראה לו היכן קברו את הדודים ואת ילדיהם. בתור ילד קטן הוא ראה את הרצח ואת הקבורה.

​

​

סיפורם של דני לנדסמן וליאור:

סבי דוד לנדסמן, שאותו לא הכרתי, נולד בכפר אלביגובה. לאחר שהתחתן עבר להתגורר ביבורניק-פולסקי בכפר בו התגוררה משפחת אשתו שעסקה בחייטות. עובדה זו הייתה ידועה לי ובמסגרת מחקר שעשיתי חשבתי שראוי לנסות ולאתר ניצולים מאלביגובה וללמוד על שורשי המשפחה משם. איתרתי ביד-ושם דפי עד משנות החמישים של שמואל פלבר ואשתו על משפחת דוד לנדסמן באלביגובה. בדרכים שונות איתרתי את הנכד שלהם ברק, ובאמצעותו ערכנו מפגש מרגש בשנת 2008 עם שמואל פלבר ומשפחתו. לא חשבתי שאמצא ממש משפחה (גם אם בקרבה רחוקה) אך הקשר היה ברור. למדנו שהיו בכפר אלביגובה שני דוד לנדסמן. האחד כונה "גרויסע דוד" והשני "קליינע דוד". השני היה סבי שעזב את הכפר. למדנו שהקשר המשפחתי נובע מהעובדה ששניהם לנדסמן מאותו הכפר-יתכן שהיו בני-דודים וששמואל פלבר הכיר את שניהם, וכן שדוד "הקטן" הוא זה שעזב את אלביגובה.

​

צריך לציין שאיתרתי בארה"ב בנים של ניצול נוסף (ז"ל) מהכפר אלביגובה, אך הם לא יודעים דבר על שהתרחש בכפר. אביהם לא סיפר להם או שלא ידע.

​

בשנת 2010 ביקרתי עם בני ליאור בכפר. לא היה קשה לאתר את המקום. תושבי הכפר מכירים היטב את המקום ויודעים אף את שהתרחש. "למה אתם (היהודים) לא באים לבקר

במקום", פנו אלי בטרוניה. איתרנו בקלות את סובק שסיפר את סיפורו.

​

הבטחנו לחזור.

​

​

תיעוד אתר / שרידי הקהילה:

מאיר שילה: בתאריך 23 באפריל 2018  ביקרתי במקום. אתר הרצח וקבורת נרצחי אלביגובה כפי שהיה בשנת 2010 שינה את פניו. המקום מוזנח, העצים מסביב נגדעו ועשבייה סבוכה מכסה את השטח.

​

אין כל סימון או ציון ותיאור סיפור הרצח במקום או שילוט בדרך.

​

אתר קברי האחים

בביקור באתר בתאריך 17 ביוני 2019 לא נמצא שלט הזיכרון בכל מרחב אתר קברי האחים וחלק מהעצים נגדעו.

​