בס"ד
קונטרס ג
מרקובה
שם הקהילה: מרקובה (111)
שם בפולנית: Markowa
מקום/ כתובת: Dworska, Markowa
תאריך: 20/5/2017
אתרי תיעוד/שימור: אתר זיכרון
מתעדים: מאיר שילה מאיר גרוס
אנשי קשר:
תיאור כללי, סיפור הקהילה:
בשנת 1921 גרו בכפר מרקובה 126 יהודים, אשר השתייכו לקהילה היהודית של לנקאט.
בזמן השואה, יותר מ- 40 יהודים נורו למוות ב"קופיסקו" המקומי (חלקת אדמה בכפר המיועדת לקבורת בעלי חיים), לפי הפירוט הבא:
ב- 28 בספטמבר 1942 נורו 10 אנשים, ב- 7 באוקטובר 1942 נורו 14 מקנצ'וגה, וב- 18 בנובמבר 1942 נורו 18 ממרקובה.
בעקבות מתן מחסה למשפחה יהודית רצחו הנאצים ב-3 במרץ 1944 את משפחת אולמה, שמנתה שמונה נפשות, מתוכם ארבעה ילדים בגילים שנה עד שמונה, יחד עם היהודים שהחביאו. 17 יהודים שקיבלו מחסה על ידי משפחות פולניות, שרדו את הכיבוש הנאצי במרקובה.
ב-Husow הסמוך נרצחו ב- 1 באוקטובר וב- 8 בדצמבר 1942 17 ו- 18 יהודים בשתי הוצאות להורג רצופות.
תיעוד אתר/שרידי הקהילה:
עדות ניצול: (יעקב ארליך)
נולדתי בחווה קטנה בכפר בפולין שנקרא מרקובה, ב- 8 במאי 1929.
הכפר כלל בעיקר איכרים עניים, והיו בו כ-25 משפחות יהודיות. בסך הכול חיו בכפר כ- 150 יהודים.
משפחתנו כללה 6 אנשים: אמא, אבא, סבתא, אני ושתי אחיותיי הצעירות. חיינו בנוחות כלכלית, לפי הסטנדרטים של אותו זמן. הורי היו מעורבים במספר עסקים קטנים. בבעלותנו היה משק קטן של כ- 20 דונם של קרקע. גרנו בבית גדול שהיה צמוד למחסן. אבי עסק בסחר בהמות בחודשי החורף, ובאביב ובקיץ הוא קנה פירות מהמטעים. אמי וסבתי ניהלו חנות מזון, בדים, וסחורה יבשה.
מגיל 8 ניתנה לי אחריות בעבודות הבית והחווה. כשהורי עבדו, הוטל עלי להכין ארוחות לי ולאחיותיי, לנקות ולהאכיל את החיות, ובאופן כללי לדאוג לבית.
חדר אחד בביתנו שימש כבית כנסת ומשפחות יהודיות אחרות באו להתפלל בשבתות ובחגים. החדר הזה הכיל ספר תורה וכתבי קודש. למדתי 4 שנים בבית ספר, עד שהגרמנים כבשו את הכפר שלנו, והיהודים לא הורשו ללכת לבית הספר. הזיכרונות שלי מבית הספר לא נעימים. הייתה אפליה דתית ע"י חבריי לכתה וחלק מהמורים. אמנם הייתי תלמיד טוב, אך לעיתים קרובות הוטרדתי ע"י מורים ותלמידים משום שהייתי יהודי. הייתי בן עשר כאשר פרצה המלחמה, ב-1 בספטמבר 1939. אני זוכר את המטוסים הגרמניים שטסו מעלינו וירו לכל עבר. חיילים פולנים הסתתרו מפני המטוסים. לאחר שהגרמנים כבשו את הכפר שלנו, האנטישמיות האמיתית החלה ברצינות. כמה שכנים רחוקים שרפו את המחסן שלנו.
בין השנים 1939 ו-1942 קבוצות שונות של גרמנים נכנסו לבית שלנו. הקבוצה הראשונה שהגיעה היתה במשרד. הם שהו מספר שבועות ואפשרו לנו להישאר בבית. הם התייחסו אלינו בכבוד, וכשהם עזבו ללכת לחזית הרוסית הם עזבו עם דמעות בעיניים, כי ידעו מה מצפה להם בחזית הזאת.
הקבוצה השנייה היו הגסטאפו. הם התעללו בנו ונשארו במשך 4 שבועות.
הקבוצה השלישית הייתה S.S.. הם היו קשים מאוד וגרמו לנו לעבוד בשבילם. אמי ואחיותיי נאלצו לבשל ולנקות, ואני ואבי נאלצנו לנקות את הציוד ואת המגפיים שלהם.
במשך חודשי החורף אבי ואני וכפריים אחרים נאלצנו לגרוף את השלג מן הכבישים הראשיים. היינו צריכים ללכת מרחק רב כדי להגיע לכבישים הראשיים, אף שלא סופקו לנו תחבורה או מזון. מרגע כניסת הגרמנים לכפר שלנו נאלצנו לוותר על רכושנו, כגון פרוות, שמיכות ודברי ערך. באביב המאוחר או בתחילת הקיץ של שנת 1942, החופש שלנו הסתיים. אחר צהריים אחד, באו שני שוטרים פולנים שהיו ידידותיים כלפי אבי, להזהיר אותנו לעזוב מיד את הכפר, כי הם קיבלו הוראות מהגרמנים לאסוף את כל היהודים שבכפר. עזבנו מיד את הבית שלנו ורצנו אל השדות כדי להסתתר. השארנו הכל מאחור, ונשארנו רק עם הבגדים שלבשנו. הנכס היחיד שלקחנו איתנו היה ספר התורה. במשך חודשיים התחבאנו בשדות וחיינו מהאדמה. אכלנו כל מה שיכולנו למצוא בקרקע כגון גזר, תפוחי אדמה ולפת.
במהלך היום שכבנו בשדות תירס ותפו"א. בלילה יצאה אמא שלי לחפש מקום מסתור בטוח. היא פנתה לכמה משפחות שהכירו אותנו, אבל אף אחד לא היה מוכן לקחת אותנו פנימה. בסופו של דבר היא מצאה משפחה אחת שהייתה מוכנה לקחת אותנו לזמן קצר. אף אחד לא ציפה שהמלחמה תימשך יותר מכמה חודשים.
היו לנו שני ביקורים בתקופה בה הסתתרנו שם. בבוקר יום ראשון אחד המשפחה הלכה לכנסייה כהרגלה, והכומר הכריז מעל הדוכן ששתי משפחות יהודיות נעדרות. הוא דחק במתפללים ליצור קבוצות ולחפש בכל בית. בני המשפחה מיהרו הביתה וליוו אותנו אל הבונקר שבמרתף כדי שנסתתר. תוך שעתיים יכולנו לשמוע את הכלבים נובחים ברשעות. נשמעה דפיקה על הדלת ומר בר פתח אותה ובירך את ארבעת המבקרים בקול רם. יכולנו לשמוע את השיחה: "אתה מחביא כאן יהודים?" הוא ענה: "בוא תראה בעצמך". הם הסתובבו והסתכלו בחדרים, ואז ביקשו לראות את המרתף. הייתה דלת נסתרת למטה, שהוא פתח וירד למטה ראשון. בצד אחד של המרתף הייתה ערמה של תפו"א ובצד השני הייתה ערימה של מספוא. מול המדרגות היה מדף שבו החזיק בקבוקים עם חליטת ויסקי ביתית. כשהוא ירד במדרגות הוא בכוונה ניסה להסיח את דעתם ובקול רם סיפר להם על מתכון חדש לליקר. התעוררה שיחה שנמשכה כשתי דקות, ואז הם עזבו. אפשר לשער שאילו מישהו מאיתנו היה משמיע קול, עיטוש או שיעול, היינו מתגלים.
הביקור השני היה ב- 1 באפריל 1944. בני המשפחה יצאו לעבוד בשדות. הם אפשרו לנו לרדת מעליית הגג לאזור המגורים כאשר הם היו בחוץ, על מנת שנוכל למתוח את גופנו. לפתע שמענו נביחות כלבים פראיות. אבי הציץ החוצה מאחורי הווילון וראה כמה גברים נושאים רובים מתקרבים לבית. לא היה לנו זמן להסתתר אז כולנו שכבנו למטה על הרצפה ליד הקיר כדי שלא יגלו אותנו. שמענו קולות מחוץ לדלת, אבל מכיוון שהם חשבו שלא היה אף אחד בבית, הם עזבו.
באביב 1944, הצבא הרוסי שחרר אותנו. חזרנו לבית שלנו, אבל לאחר מספר חודשים גורשנו שוב ע"י הפולנים המקומיים. עזבנו את מרקובה ונמלטנו לעיר הבאה שנקראה רצסצוב שהייתה במרחק של בערך 35 ק"מ. ברצסצוב היה ארגון יהודי אשר שיכן יהודים שעוזבים את פולין. לאחר ימים אחדים פרצו מהומות ברחבי הבניין שלנו כאשר המקומיים הפיצו שמועות שיש יהודים בבניין. הם הקיפו את הבניין והחלו לאיים עלינו. המשטרה הפולנית התערבה והם הקיפו את הבניין ולא הגנו עלינו עד שהעניין הגיע לידיעת הכוחות הרוסיים ששהו בעיר. הם הגיעו עם משאיות מלאות חיילים ופיזרו את ההמון. זמן קצר לאחר מכן הכניסו את כולנו לרכבת לכיוון העיר הגדולה הבאה, קרקוב, שבה ארגון יהודי היה אמור לפגוש אותנו כדי לסייע לנו לעבור לאוסטריה.
בקרקוב חיכינו כשבוע, עד שהגיע מנהיג מהארגון היהודי כדי ללוות אותנו בדרך לאוסטריה.
מצב התחבורה היה שהקרונות היו פתוחים ועמוסים פחם, ישבנו על גבי הפחם, ללא קורת גג, חשופים לפגעי מזג האוויר.
בדרך עברנו דרך צ'כוסלובקיה. שם נעצרנו ע"י שומרי הגבול שלקחו אותנו מהרכבת וחיטאו אותנו. התחנה הבאה בתור הייתה הונגריה, בה היינו צריכים לחכות בתחנת רכבת כמה ימים עד שיתפנה מקום עבורנו ברכבת הבאה. לאחר מכן, הגענו לרומניה, שם הושארנו בבית ריק, ללא ריהוט וללא חלונות. ישנו על הרצפה הקרה ונשארנו שם מספר שבועות. בינתיים איבדנו את המנהיג/המוביל שלנו ונאלצנו להמשיך בכוחות עצמנו, חוצים את הגבול הרומני - אוסטרי, חוצים נהרות, יערות, הרים, והכל ברגל, ללא דרכונים או מסמכים. עקפנו שומרי גבול רבים ולבסוף הגענו לאוסטריה, לתחנת הרכבת, ממנה נסענו לאורך הארץ, שוהים במחנות עקורים שונים, עד שהגענו ליעד הסופי שלנו - העיר לינץ שבאוסטריה. שם נשארנו במשך שנתיים עד שמצאנו קרוב משפחה בקנדה אשר לקח אותנו תחת חסותו.
אך דבר אחד הטריד אותי במשך שנים רבות. תמיד תהיתי מה קרה למשפחות יהודיות נוספות מהכפר שלנו ומהכפרים שמסביב, כולל מהעיירה לנצוט, אשר הייתה מרוחקת רק 7 ק"מ מהבית שלי, ואשר הייתה בה קהילה יהודית גדולה למדי. לאחרונה מצאתי את התשובה לשאלה זו. לפני כמה חודשים תכננתי טיול לפולין עם אשתי ובני משפחה אחרים. באמצעות קשר עם סוכן הנסיעות שלחו לי כמה חוברות מידע על פולין, ואחת מהן הייתה על יהודי לנצוט. גיליון העובדות תיאר את האירועים שהתרחשו לאחר שהגרמנים כבשו את העיר ב- 19.9.1939. בית הכנסת הוצת ויהודי לנצוט גורשו ב- 22.9.1939. רובם נשלחו אל השטח הסובייטי, בעוד שאחרים פוזרו בשטח הכיבוש הגרמני. אלה שנשארו, צורפו ליהודים מכפרי הסביבה, כולל מהכפר שלי מרקובה. ב- 1.8.1942 נלקחו לעיירה פלקיניה, כ- 20 ק"מ ממרקובה, שם היה מחנה מעבר. הזקנים, החולים והילדים נורו במחנה או ביער נאצ'זיולי, אשר נמצא במרחק 3 ק"מ. אלה שנותרו נלקחו לגטו בשניאבה ב- 17.9.1942.
עד מאי 1943, חוסלו האסירים בגטו שניאבה, כולל שרידי קהילת לנצוט שנרצחו בבית הקברות המקומי. לפי מה שאני יודע, המשפחה שלי ואני הננו הניצולים היחידים מהאזור כולו.
שלט זכרון:
מרקובה - שלט לזכר משפחת אולמה
כאמור לעיל בשנת 1944, בעקבות מתן מחסה למשפחה יהודית, רצחו הנאצים משפחה פולנית - משפחת אולמה - יחד עם היהודים שהם החביאו. ב- 24 במרץ 2004 נחשף לוח הנצחה לזכרם .
