שם הקהילה:             קולנו (90)

שם בפולנית:             Kulno
מקום/ כתובת:           Droga Wojewódzka 877 81  

תאריך:                     15/5/2017
אתרי תיעוד/שימור:   קבר אחים
מתעדים:                  מאיר שילה        מאיר גרוס
אנשי קשר:     
    

תיאור כללי. סיפור הקהילה:
אוכלוסיה: בשנת 1941: כ-4,494 תושבים מהם כ-2,216 יהודים.

​

​

תולדות הקהילה:

שמה של קולנו נזכר לראשונה בתעודה משנת 1222 שעניינה שטח השיפוט של בישופות חלמנו. קולנו נודעה אז כמרכז מסחרי קטן מוקף משקים חקלאיים זעירים וכמה אחוזות גדולות יותר. היא נודעה גם כמרכז של דיג באגמים שבסביבה ושל שיווק דגים. בשנת 1425 העניק המלך קאזימיר היאגלוני לקולנו מעמד של עיר. השריפות התכופות ומלחמות השוודים באמצע המאה ה- 17 הביאו הרס על קולנו. העיר נבנתה מחדש על גדות הנחל לאבנה, במרחק מה ממקומה הקודם. לאחר חלוקתה של פולין, בשנת 1772, נפלה קולנו בחלקה של רוסיה והיתה בשליטתה עד מלחמת העולם הראשונה.

​

קולנו שכנה במרחק 7 ק"מ מן הגבול עם פרוסיה ומיקומה השפיע במידה רבה על עיסוקם של תושביה. הם סחרו בסוסים, בדגים ובסחורות ייצוא אחרות. רבים שלחו את ידם בהברחת סחורות כגון משקאות חריפים וכיוצא באלה. התושבים סייעו גם לאנשים שנאלצו להימלט מרוסיה להבריח את הגבול. בקיץ 1900 פרצה בקולנו דליקה ויותר מ- 100 בתים נשרפו כליל. בקיץ 1915 נכבשה העיירה בידי יחידות הצבא הגרמני ואלה שהו בה עד שנסוגו בשנת 1918.

​

בהשוואה לקהילות יהודיות אחרות בערי הסביבה החל להתקיים בקולנו יישוב יהודי מאורגן בתקופה מאוחרת למדי; לפי הנתונים של המיפקד משנת 1765 ישבו אז בקולנו רק שתי משפחות יהודיות. בשנות העשרים של המאה ה- 19 היתה בקולנו קהילה מאורגנת על מוסדותיה. הוקם בית מדרש וקודש בית עלמין.

​

ראשוני המתיישבים היהודיים כקולנו עסקו בפונדקאות ובחכירה. לאחר שגדל היישוב עסקו המפרנסים היהודים גם במסחר זעיר ובמלאכה. החנוונים החזיקו חנויות ודוכנים למצרכי מזון ועסקו במכירת בדים, נעליים, חומרי ברזל וכלי בית. בשנת 1892 היו בקולנו 36 בעלי מלאכה יהודיים - מתוך 41 בעלי המלאכה שבעיירה. היהודים עסקו במגוון של מקצועות; מלבד המקצועות המסורתיים, כגון חייטות, כובענות וסנדלרות, עסקו כאן גם בנפחות, ברצענות ובנגרות.

​

כאמור היתה בקולנו החל בשנות העשרים של המאה ה- 19 קהילה מאורגנת. בנוסף לבית המדרש נבנו במחצית השנייה של המאה ה- 19 בית הכנסת, בית תפילה של החייטים וכמה שטיבלאך של חסידים. ביישוב פעלו החברות היהודיות המסורתיות, כגון "חברה קדישא" וחברת "שומרי חולים". מבין הרבנים שכיהנו בקהילה ידוע לנו שמו של הרב משה גינצבורג, שהיה רבה הראשון של קהילת קולנו. ידיעות מפורטות מצויות על הרב דוד לוין, שכיהן בקולנו כאב"ד במשך 37 שנים (1869- 1906) ושמו נודע ברבים בשל חיבוריו "צוף דבש" ו"שמן ששון". הרב יחיאל מיכל בורנשטיין, שגם הוא האריך בכהונתו כאב"ד, השאיר בכתב-יד חיבורים אחדים: "מעין מבית ה'" - פירוש על שיר השירים - וקובץ שאלות ותשובות בשם "לחם שערים". זמן רב ישב בקולנו הרב זאב יעבץ, שהיה ממייסדי "תנועת המזרחי העולמית". החל משנות השמונים של המאה ה- 19 התקיימה בקולנו ישיבה ובה הרביצו תורה הרב יהושע פרידנזון, הרב משה יוסף בריזמאן, יליד קולנו (נפטר בשנת 1889), ובנו הרב דב אהרון בריזמאן.

​

עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה למדו ילדי קולנו בחדרים. בתי-ספר ומורים בעלי רמה פדגוגית לא היו בעיירה. בשנת 1881 הוקם בקולנו בית-ספר יסודי לנערות בן שתי כיתות. בית-הספר הוקם בפיקוחו של שר המחוז ובהסכמת נכבדי הקהילה. שנים אחדות לפני מלחמת העולם הראשונה התארגן בקולנו "חדר מתוקן", ששפת ההוראה בו היתה עברית. בנוסף ללימודי קודש הורו בבית-ספר זה גם חשבון וגיאוגרפיה. אחד ממייסדי בית-הספר היה המורה משה מורגנשטרן, שהיה בשנת 1886 ממייסדי חברת חובבי ציון בקולנו.

​

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויסו רבים מיהודי קולנו לצבא הרוסי. משפחות רבות של מגויסים איבדו את מפרנסיהן. עם סגירת הגבול קיפחו רבים מתושבי העיר את פרנסותיהם. גם המסחר הזעיר וסדנאות המלאכה שותקו למעשה. בקיץ 1915 נכבשה קולנו בידי יחידות הצבא הגרמני. הגרמנים החרימו רכוש והטילו על תושבי העיירה גזירות שונות. עשרות צעירים בני 17- 18 גויסו לעבודות כפייה ונשלחו לבנות ביצורים ליד העיר קאטוביצה. אך דווקא בזמן הכיבוש הגרמני נהנו הציונים בקולנו מחופש; הפעילות הציונית החלה בארגון אגודה להפצת ספרות. במקביל לה הוקמה בשנת 1916 ספריית הנוער.

​

חברי האגודה יזמו את הקמת הסניף של ההסתדרות הציונית בקולנו. עם חידושו של השלטון הפולני בקולנו הגיעו לעיר יחידות של הגנראל האלר והללו החלו לפרוע ביהודים. חיילי האלר איימו להעלות את העיירה באש. נכבדי הקהילה היהודית פנו אל הכומר המקומי ואל ראש העיר סטאכאלסקי והללו מנעו את רוע הגזירה.

​

בין שתי המלחמות

לאחר הזעזועים של שנות המלחמה ניגשו יהודי קולנו לשיקום כלכלתם. גם בתקופה זו המשיכו יהודי קולנו לעסוק בעיקר במסחר ובמלאכה. כ- 170 מפרנסים, שהם כ- 40 אחוזים מכלל המפרנסים בעיירה, עסקו במלאכה. בעלי המלאכה נחלקו כדלקמן: 55 עבדו בענף ההלבשה וההנעלה (חייטים, כובענים, סנדלרים); 50 - בענף המזון (אופים, קצבים, טוחנים, חלבנים); 35 - בענפים אחרים (בנאים, צבעים, רפדים, רצענים, זגגים, עושי חבלים, כורכי ספרים וצלם); 30 - בענף המתכת והעץ( נפחים, פחחים, מסגרים, שענים ונגרים). 25 משפחות מצאו את פרנסתן בענף התובלה כבעלי אוטובוסים, נהגים, עגלונים, סבלים ועוד. בערך 150 משפחות, שהן כ- 36 אחוזים מכלל המפרנסים, התפרנסו מן המסחר: חנוונים, בעלי דוכנים, רוכלים, מתווכים שעבדו למען יבואנים זרים וכיוצא באלה. היו גם משפחות שעסקו במסחר סיטונאי: סוכר, מלח, נפט, דשנים וכימיקלים לחקלאות.

​

משפחות אחדות הרחיבו את עסקיהן עד שהיו לחברות בקנה מידה בינלאומי. הייצוא היה מבוסס בעיקר על מוצרי חקלאות ויער: עץ, תבואות, פטריות ופרוות. כמה מן הסוחרים הסיטונאים סחרו בבקר, בסוסים ובאווזים שנועדו לייצוא. המסחר בסוסים היה למסורת אצל עשרות משפחות וכמה מהן הצליחו לקשור קשרי מסחר עם סוחרי סוסים בארצות חוץ. ענף מסחרי זה סיפק עבודה קבועה לרכבים, לסייסים, לאורוונים וכיוצא באלה. המסחר הסיטונאי סיפק עבודה קבועה למספר פקידים, מנהלי חשבונות, מחסנאים וכיוצא באלה.

​

בערך 20 מפרנסים עבדו בוועד הקהילה ובמוסדותיה. הארגון הכלכלי והחברתי של יהודי קולנו התבסס על החלוקה לפי משלוח היד ומקורות הפרנסה. באותן שנים הוקמו בקולנו אגודת סוחרים, ארגון בעלי מלאכה והתאגדות של העובדים השכירים, שרובם שימשו שוליות אצל החייטים, הסנדלרים, המסגרים ובעלי המקצועות האחרים. חברי האגודה הזאת היו ברובם נערים ונערות בני עשרים ומטה. רבים מבעלי המלאכה עסקו בפעולה ציבורית, ארגנו את חבריהם ויסדו מוסדות כלכליים לעזרה הדדית ולעזרה רפואית והשתתפו באופן פעיל בחיי הקהילה.

​

בשנות העשרים הראשונות הוקם בקולנו קואופרטיב של תפרי נעליים שהיו חברים בו כ- 20 איש. בעלי המלאכה שהעסיקו שוליות בסדנאותיהם השתייכו ל"ארגון בעלי המלאכה הכללי", שמרכזו היה בווארשה. בשנת 1927 הוקמה בקולנו "קופת גמילות חסדים", שנתנה הלוואות לסוחרים זעירים ולבעלי מלאכה עניים. בקופת הגמ"ח היו כ- 290 חברים. מדי חודש ניתנו 30 הלוואות בגובה 150 זלוטי כל אחת. בערך באותו זמן הוקמה ביוזמתו של ארגון בעלי המלאכה בקולנו קופת מלווה וחיסכון (בנק המלאכה). בעזרת ה"ג'וינט" האמריקני התפתחה הקופה לבנק הקואופרטיבי ששירת את כל האוכלוסייה היהודית בקולנו. במרוצת הזמן הצטרפו אליו גם הסוחרים. הבנק העניק אשראי מוגבל לסוחרים ולבעלי מלאכה למימון עסקיהם ונתן הלוואות לאנשים צעירים שעמדו להקים עסקים או בתי מלאכה משלהם. הבנק ניהל קרן מיוחדת שנועדה לסייע לזוגות צעירים. בסוף שנות השלושים נתקבלו באורח יוצא מן הכלל כחברים בבנק כמה פקידים מוניציפאליים וממשלתיים מקרב האוכלוסייה הפולנית-נוצרית בקולנו.

​

בקרב משפחות רבות של בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים שררה דלות רבה. ההתחרות בין בעלי המלאכה על העבודה המצויה היתה חריפה ורק מעטים מהם הצליחו למצוא את מחייתם. רוכלים נודדים היו סובבים בכפרים ובעיירות עם עגלותיהם ומרכולתם ומופיעים בימי השוק. רובם חיו בתנאי דלות. תנאי הדיור של רוב יהודי קולנו היו ירודים. מרבית הבתים היו בנויים מעץ והדירות שבהן התגוררו רוב יהודי קולנו היו בנות חדר אחד או שניים. בקולנו לא היתה רשת הספקת מים וגם לא רשת ביוב. עד שנת 1925 לא היה בעיירה חשמל.

​

מבין מוסדות הציבור לעזרה הדדית בקולנו שטיפלו בעניי העיר יש להזכיר את החשובים שבהם: "אגודת שומרי חולים", שחבריה היו מתנדבים, נשים וגברים, שטיפלו בחולים עניים; חברת "לחם עניים", שהשתייכו אליה נשים שחילקו לעניים כספים לצורכי שבת. הכספים באו ממגבית שבועית שנערכה בעיירה וגם מיוצאי קולנו באמריקה ובארצות אחרות. שני מתנדבים, מרדכי זונדל מרגוליס ושבתאי גטקר, סיפקו לעניי העיר חומרי הסקה לחורף.

​

המצב החמיר לאחר הדליקה שפרצה בקולנו בשנת 1932, שבה נפגעו כ- 70 אחוזים מן האוכלוסייה. גם מוסדות ציבור עלו באש וביניהם בית הכנסת, בית המדרש, בניין ה"תלמוד תורה" והספרייה של הנוער הציוני. בעזרת הקהילות שבסביבה ובסיוע ה"ג'וינט" ויוצאי קולנו שבאמריקה בנו יהודי קולנו את בתיהם מחדש ובנו גם את בית הכנסת ואת שאר המוסדות הציבוריים. בשיקום ההריסות עזרו הרבה חברי קיבוץ תנועת "החלוץ" שבמקום. לאחר מלחמת העולם הראשונה התקיימו בקולנו סניפים של כמעט כל המפלגות שפעלו באותו זמן בפולין.

​

ההסתדרות הציונית היתה מיוצגת על כל זרמיה: הציונים הכלליים, "פועלי ציון", "המזרחי" והצה"ר. גם לתנועות הנוער היו סניפים: "השומר הצעיר", "החלוץ הצעיר", "פרייהייט", "השומר הדתי" ובית"ר. בהשפעתן של תנועות הנוער יצאו רבים מן הצעירים לקיבוצי הכשרה. בקולנו התארגן גם קיבוץ הכשרה "תל-חי" ורבים מחבריו עלו לארץ-ישראל. מן המפלגות הלא-ציוניות היו בעיירה סניף של "אגודת ישראל" וסניף של ה"בונד". בקולנו היתה גם קבוצת קומוניסטים שפעלה בדרך בלתי ליגאלית.

​

מרבית יהודי קולנו היו שומרי דת ומסורת ותמכו בתנועה הציונית. בוועד הקהילה היה הרוב בידי הנציגים הציוניים. בבחירות לוועד הקהילה שנערכו בשנת 1928 זכו רשימות הציונים ב- 3 מנדטים, "המזרחי - במנדט אחד, בעלי מלאכה - ב- 2, "אגודת ישראל" - ב- 2 מנדטים. בבחירות שנערכו בשנת 1936 קיבלה רשימת הציונים 4 מנדטים, "המזרחי" -מנדט אחד ובעלי המלאכה - 2 מנדטים. לראש הקהילה נבחר העסקן הציוני יוסף הורביץ. נציגי היהודים היו פעילים גם במועצת העיר. בשנת 1928 היו ליהודי קולנו 13 נציגים במועצה - כלומר 50 אחוזים מכלל חברי המועצה היו יהודים. לסגן ראש העיר נבחר זאב רמבה, איש "המזרחי".

​

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם גילו יהודי קולנו פעילות ערה בתחום התרבות. אמנם גם באותה תקופה המשיכו ילדי ישראל בקולנו ללמוד בחדרים, אולם הוקמו אז מוסדות חינוך מודרניים והם מלאו תלמידים ותלמידות. מאות בני העיירה למדו בבית-ספרו של גדליהו אלליה, שדאג להקנות לתלמידיו אהבה לארץ-ישראל. שלושה דורות מבני העיירה חינך וגידל המורה ג' אלליה. בשנת 1929 הוקם בקולנו "בית-ספר עברי לתורה ולתעודה". החוגים הציוניים הקימו במקום בית-ספר של "תרבות". היה זה בית-ספר עממי בן שבע כיתות ומספר תלמידיו עלה על מאה. מלבד אלה הוקם בית-ספר עממי ממלכתי ליהודים בלשון המדינה (שאבאסובקה) שהעניק חינוך חינם. מקצת מן המורים בו היו יהודים.

​

בשנת 1922 הוקמה בקולנו גימנסיה פולנית, ש- 60 אחוזים מחלמידיה היו יהודים. זו היתה גם הסיבה האמיתית לסגירת בית-הספר בידי העירייה בשנת 1927. באופן רשמי נומקה הסגירה בהפסדים כספיים, למרות שהורי התלמידים שילמו שכר לימוד. לאחר שהגימנסיה בקולנו נסגרה המשיכו כ- 60 תלמידים יהודיים את לימודיהם בגימנסיות של לומז'ה, גרודנו וביאליסטוק. ביוזמת סניף "השומר הצעיר" ובהנהלתו של המורה גדליהו אלליה התקיימו בעיירה שיעורי ערב למבוגרים ללימוד השפה העברית. סניף ה"בונד" קיים שיעורי ערב ביידיש. רבים מבני הנוער היהודי המשיכו את לימודיהם בבתי-הספר הגבוהים בווארשה ובווילנה ואף היו כאלה שיצאו לחוץ-לארץ ללימודים. הסטודנטים היהודיים שחזרו לקולנו כדי לבלות בה את חופשותיהם תרמו הרבה לפעולות התרבות; הם היו המרצים וארגנו ערבים מוסיקליים והצגות תיאטרון.

​

בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה הוציאה ההסתדרות הציונית בקולנו לאור ירחון ביידיש בשם "קאלנער צייטונג". עורכו של כתב העת היה יעקב צבי הורביץ. בשנות השלושים הוקמו בקולנו אגודה לספורט ולהתעמלות "מכבי" ובשנת 1938 הוקם ליד סניף "השומר הצעיר" מועדון ספורט בשם "שומריה".

​

בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היתה קולנו אחת העיירות היהודיות הראשונות בפולין שסבלו מפורעים אנטישמיים. בקיץ 1927 פשטו בריונים על בית העלמין היהודי והרסו מצבות רבות. התעמולה האנטישמית גברה בשנות השלושים. בשנת 1936 הציבו האנטישמיים המקומיים משמרות חרם ליד חנויות ודוכנים של יהודים ובמתכוון עוררו שערוריות וקטטות בימי השוק השבועי. בתקופה זו התרבו ההתנפלויות על יהודים עוברי אורח ועל רוכלים שנהגו לסובב בכפרים ולמכור את מרכולתם לאיכרים. פרנסתם של החנוונים והרוכלים נפגעה קשה וכתוצאה מכך הלך וגדל מספר הנזקקים לסעד מקופת הציבור.

​

למחרת יום הכיפורים תרצ"ט התנפלו בריונים בכיכר השוק של קולנו על תושב המקום ישראל מאלובאני ואחד מהם חתך את גרונו והרגו. הרוצח נאסר בידי המשטרה אך נשפט ל- 8 חודשי מאסר בלבד. בשנים אלה התחיל הנוער היהודי בקולנו להתארגן כדי לעמוד מול הפורעים ובמועדון הספורט "שומריה" מצאו רבים מסגרת מתאימה לאימונים ולארגון פעולות הגנה. בני נוער התארגנו בחוליות משמר ונהגו לצאת ולסייר בכיכר השוק.

​

במלחה"ע השניה:

קולנו נכבשה בידי הגרמנים ב- 2 בספטמבר 1939, דהיינו יום אחד לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשבועות המעטים שבהם שלטו הגרמנים בעיירה טעמו יהודי קולנו טעמן של רדיפות. הגרמנים אסרו גברים צעירים והובילו אותם לפרוסיה, למחנה שבכפר גרוסקישל ושם העבידו אותם בעבודות כפייה. בקולנו עצמה נהגו הגרמנים להתעלל ביהודי המקום ולשדוד את רכושם. הם הציתו את בית הכנסת הגדול, אולם בידי היהודים עלה לכבות את השריפה.

​

כעבור חודש ימים יצאו הגרמנים מקולנו, שכן לפי ההסכם שבין גרמניה לממשלת ברית המועצות נכללה קולנו בחחום ברית המועצות. האסירים היהודיים שוחררו מן המחנה בפרוסיה וחזרו למשפחותיהם. במשך שנה וחצי בערך היתה קולנו תחת השלטון הסובייטי. תושבי העיירה היהודיים השתדלו להסתגל למצב החדש.

​

זמן מה המשיכו החנוונים להתפרנס ממכירת הסחורה שנותרה בידיהם; בעלי המלאכה המשיכו לעבוד בסדנאותיהם כעצמאיים והצעירים יותר התארגנו בקואופרטיבים. בקולנו נוסדו קואופרטיבים של חייטים, סנדלרים, ספרים ושל בעלי מקצועות אחרים. בבתי המדרש המשיכו היהודים להתפלל באין מפריע. הרב שמואל ישראל קפלן המשיך לכהן כרב הקהילה. הילדים למדו בבית-הספר הכללי הרוסי. חלק מן המורים בבתי-הספר היהודיים נתקבלו לאחר מכן לעבודה בבית-הספר הממלכתי.

​

באביב של שנת 1940 הוציאו השלטונות הסובייטיים "פספורטים" (כלומר תעודות זיהוי) ואז הוכרזו רבים מיהודי קולנו, רובם סוחרים לשעבר, כ"יסודות בלתי מהימנים ועוינים", והיה עליהם לעזוב את העיירה ולעבור למקומות רחוקים מן הגבול. רבים הוגלו לפנים רוסיה (הודות לגזירת הגירוש שרדו רוב אלה שגורשו לתחומי ברית המועצות וזכו לחזות בסיום המלחמה). סוחרים זעירים הוכרזו "יסודות בלתי פרודוקטיביים" ובני משפחותיהם נתקלו בקשיים בהשגת עבודה. כמה קומוניסטים יהודיים שיתפו פעולה עם השלטון החדש מטעמים אידיאולוגיים ומתוך אמונה כנה. אחדים מהם שירתו בעירייה ובמיליציה. אך היו גם כאלה שהורחקו מכל משרה או אף הוגלו לפנים רוסיה בתואנה שהם אינם קומוניסטים "כשרים" או שהם אוהדי הטרוצקיזם. במיוחד נרדפו הפעילים הציוניים.

​

 השלטונות אסרו את נשיא הקהילה וההסתדרות הציונית בקולנו יוסף הורביץ ואת אשתו לאה והעבירו אותם לבית הכלא בלומז'ה. יוסף הורביץ נפטר בכלא ואת אשתו הגלו לאחר זמן מה לפנים רוסיה. מקצת מפעילי הנוער הציוני עזבו את קולנו וברחו לווילנה במטרה להגיע לארץ-ישראל.

​

אור ליום 22 ביוני 1941 החלו הגרמנים להפציץ את קולנו וכבר ביום הראשון למלחמה נכנסו יחידות הצבא הגרמני לעיירה. חיי היהודים נעשו הפקר. עינויים, רציחות והשפלה נעשו שרשרת בלתי פוסקת של צרות שניחתו על היהודים בכל שעות היממה. האוכלוסייה הפולנית התייחסה לשכנים היהודיים באדישות ורבים מהם שיתפו פעולה עם הגרמנים.

​

ב- 4 ביולי 1941 הוציאה המשטרה הגרמנית צו, שכל יהודי קולנו חייבים להתייצב למחרת היום, בשבת, בכיכר, במקום שעמדה בו האנדרטה של לנין. אנשי המשטרה ציוו על היהודים לסיים את מלאכת הריסת האנדרטה ולהעמיס את השרידים על עגלות, שלהן נרתמו יהודים עטופי טליתות. היהודים אולצו לקבור את שברי האנדרטה בבית הקברות היהודי. בלילה של אותו יום התנפלה כנופייה של פורעים פולניים על יהודי העיירה. הם רצחו 37 יהודים, אנסו נשים ונערות ושדדו את רכושם של רבים. למחרת ליל דמים זה התפרצו חיילים גרמניים לתוך בית המדרש, חיללו את ארון הקודש, קרעו ספרי תורה וספרי קודש ושברו את השולחנות והספסלים.

​

ב- 15 ביולי 1941 ציוו הגרמנים על כל הגברים היהודיים מגיל 16 ומעלה להתאסף בכיכר השוק ולהביא אתם מזון ליום אחד. הגרמנים הבטיחו שהגברים יישלחו לעבודה. מבין הנאספים בחרו הגרמנים גברים צעירים, העמיסו אותם על ארבע מכוניות משא והובילו אותם בכיוון קולימאג'. המכוניות נסעו וחזרו פעמים אחדות - ריקות. באותו יום רצחו הגרמנים את כל הצעירים בחפירות שהשאיר הצבא האדום ליד הגבול.

​

ב- 18 ביולי, היום השלישי שלאחר האקציה, הודיעו הגרמנים, שכל ההורים והנשים של הגברים שהובלו לעבודה כביכול חייבים להתייצב לפני בניין העירייה ולהביא אתם מזון וחפצי ערך, שכן הם עומדים להצטרף ליקיריהם. ואכן, בשעה שנקבעה התאספו הנשים וההורים. במקום חיכו להם משאיות ואנשי גסטפו. הבאים נצטוו למסור את החבילות שבידיהם והגרמנים העלו אותם על המשאיות והסיעו אותם אל הכפר משצ'יבויה שליד סטאוויסקי ושם רצחו את כולם בסוף חודש יולי ציוו הגרמנים על היהודים שנותרו בקולנו להתייצב בכיכר השוק. אנשי הגסטפו השתוללו, נטלו תינוקות מזרועות אימותיהם וניפצו את ראשיהם אל אבני המרצפת. את הנשים ואת הילדים הגדולים הובילו במכוניות משא אל משצ'יבויה ושם רצחו אותם, ואילו את הגברים הובילו ברגל בכיוון קולימאג' ושם רצחו גם אותם. בין הנרצחים באותו יום היה רבה האחרון של קהילת קולנו, הרב שמואל ישראל קפלן, שנתמנה לרב ואב"ד בקולנו בשנת 1905.

​

לאחר האקציה השלישית נותרו בקולנו כ- 80 יהודים, רובם בעלי מלאכה שעבדו אצל הגרמנים. בימים הראשונים של אוגוסט 1941 ריכזו הגרמנים את נשותיהם של יהודים אלה והובילו אותן אל משצ'יבויה - להריגה. ימים אחדים לאחר מכן הובילו גם את הגברים ורצחו אותם בקולימאג'. תוך שבעה שבועות רצחו הגרמנים בקולנו יותר מאלפיים יהודים, גברים, נשים וילדים ועקרו מן השורש את קהילת קולנו. רק חמישים מיהודי קולנו הצליחו להימלט, אך רובם נתפסו בידי איכרי הסביבה ואלה הסגירו אותם לידי הגרמנים. מכל יהודי קולנו ניצלו בודדים.

 

​

תיעוד אתר/שרידי הקהילה:

מקום של ביצוע וקבורה של קורבנות הרצח

​

ביער מאחורי רחוב  Kůlna, 18 באוגוסט 1942  הגרמנים רצחו יותר מ -70 מיהודי העיירה ו -22 אנשים בעלי נתינות אוקראינית.

​

בשנת 1986, משפחת פרסברג מארה"ב מימנה הקמת אנדרטה אשר נצבת במקום הרצח והקבורה של קורבנות קולנו.

​