שם הקהילה:               פרוחניק  

שם בפולנית:               Pruchnik
מקום/ כתובת:   

תאריך:                        5/6/2016
אתרי תיעוד/שימור:     בית עלמין ,קבר אחים
מתעדים:                     מאיר שילה  Malgorzata Ploszaj
אנשי קשר:     
    

תיאור כללי. סיפור הקהילה:
אוכלוסיה: בשנת 1941: כ-1,697 תושבים מהם כ-877 יהודים, לאחר השואה: נותרו 3 יהודים.

תולדות הקהילה:
פרוחניק מוזכרת לראשונה ב-1436 כיישוב במעמד של עיר בבעלות פרטית של בני האצולה. ריחוקה מיארוסלאב ב-19 ק"מ, מנע ממנה את התפתחותה. בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19 נודע המקום במסחר הסוסים, שיוצאו אף להונגריה, ומשם יובאו יינות ששווקו בגאליציה כולה. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם הופסק הסחר בסוסים ואת מקומו תפס הסחר בחזירים, אף כי חלק ניכר של האוכלוסייה הלא-יהודית המשיכו בתקופה ההיא להתפרנס מן החקלאות ומן הסנדלרות. כן נודע המקום בייצור נקניקים מבשר חזיר. במרחק 3 ק"מ מן העיירה נמצאה אחוזתו של הפריץ, ובה שרידי ארמון עתיק. הידיעה הראשונה על יהודים בפרוחניק היא מ-1563. מאותה שנה ועד 1577 שילמו יהודי פרוחניק 2-3 זהובים מס-גולגולת, ופירוש הדבר שבמקום ישבה ישיבת קבע משפחה יהודית אחת. היישוב היהודי גדל לקראת סוף המאה ה-17. בבית-העלמין שבמקום ניתן היה, עוד בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, לפענח במצבות תאריכים מסוף המאה ה-17. ב-1781 נגבו מיהודי פרוחניק החובות שנצטברו מאי-תשלום מס-הארנונה במשך כמה שנים, דבר המעיד על כך שכמה משפחות יהודיות גרו אז בבתים משלהן. היישוב היהודי הגיע למעמד של קהילה מאורגנת בשנות ה-60 של המאה ה-19 (ב-1860 ישבו בפרוחניק כ-200 יהודים). ראשוני היהודים בפרוחניק עסקו בחכירה ובפונדקאות. בגדול היישוב במחצית השנייה של המאה ה-19 היה עיסוקם העיקרי במסחר זעיר ורוכלות. עם הסוחרים האמידים נמנו 2-3 סוחרי-עצים. עד תחילת המאה ה-20 עסקו יחידים בלבד במלאכה. הגילדות של בעלי מלאכה הנוצריות, ובעיקר של הבורסקים, הסנדלרים והפרוונים, שנתקיימו במקום מאות בשנים, מנעו מן היהודים לעסוק במלאכות אלו. ליהודים לא נותר עד אז אלא לעסוק בחייטות (מחמת שעטנז) ובקצבות (בשל הכשרות). גם בסחר סוסים, שנשתבחה בו פרוחניק, לא עסקו היהודים בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם ולא כל שכן בסחר חזירים ובמוצרי בשרם. בעקבות מלחמת-העולם הראשונה לא חזרו משפחות יהודיות רבות לעיר מולדתן; לפי המשוער, בווינה הבירה בלבד נשארו לשבת 30 משפחות מיוצאי פרוחניק, ורבים מיוצאי פרוחניק השתקעו בברלין או היגרו מעבר לים. הסיבה להגירה היתה בעיקר כלכלית, חוסר מקורות פרנסה לדור הצעיר. אמנם כבר ב-1908 נמסר, שהמסחר כמעט כולו היה בידי היהודים אולם כבר אז הוקמו כמה קואופראטיבים לא-יהודיים במטרה לדחוק את רגלי היהודים מענף פרנסה זה. יש לציין שלא היה די במסחר לספק פרנסה לכל נזקק, והדלות והעוני היו אפוא מנת חלקם של רבים מן המפרנסים היהודים. המצב לא השתנה בהרבה בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. ב-1936 היו בידי היהודים 55 חנויות מכלל 68 החנויות בעיר. ב-55 החנויות שנמנו היו 30 חנויות מכולת, 5 איטליזים, 7 מסבאות, 6 חנויות לבדים, 3 למוצרי-ברזל ובית-מרקחת אחד. מחזור הסחורות של החנויות היה קטן וההכנסות מזעריות. בנוסף לכך נפגעו הסוחרים היהודים מנטל מיסים כבד, והיה קשה להם לעמוד בתחרות עם הקואופראטיבים הלא-יהודיים; מה עוד שהתעמולה האנטי-יהודית והקריאות לחרם הסחר היהודי הלכו וגברו בשנים האחרונות קודם למלחמת-העולם השנייה. עת לפורענות מיוחדת היו ימי חג הפסחא, שכן לפי המסורת שרווחה בפרוחניק הוצגה ב"יום הששי הגדול" בובתו של יהודה איש-קריות עטוייה לבוש יהודי גאליצאי מסורתי (שטריימל וקאפוטה) והושמעו -גם בכנסייה -קריאות בוז ליהודים וקריאות לחרם מסחרי. בעקבות ה"הצגה" אירעו כמקובל פרעות-זוטא ביהודי המקום. ב-1935 נופצו. שמשות ב-10 בתי יהודים ובתים יהודיים נוספים זוהמו. המשטרה לא הגיבה כלל על הנעשה. תחילה היה היישוב היהודי בפרוחניק כפוף לקהילת יארוסלאב או קאנצ'וגה. בבית-הכנסת, שנבנה בסוף המאה ה-19 היו שמורים רימונים וכתרים מסוף המאה ה-18. בפנקס שנתקיים בקהילה עד לשואה מוזכרת "חברה קדישא", "ביקור חולים", "שיר השירים" ו"חברת תהילים" שנתקיימו במקום במאה ה-19. ידועים לנו שמותיהם של רבני פרוחניק שכיהנו למן המחצית השנייה של המאה ה-19. אפשר שלא קדמו להם רבנים אחרים, שכן היישוב היה קודם-לכן קטן מכדי לקיים רב. רבני פרוחניק הראשונים היו ר' שמחה ובר ור' משה יוסף אייזנברג (האחרון כבר לא היה בחיים ב-1880). לאחר פטירת הרב ובר ירש את כסאו חתנו ר' יהושע אלוביץ, שכיהן במקום עד לפטירתו ב-1893. גם את כהונת ר' יהושע ירש חתנו, ר' צבי הירש גרטנהייז. ב-1894 נתמנה לרבה של פרוחניק ר' אשר ב"ר ישכר-בריש אייכנשטיין, שעבר ב-1910 לכהן כרב ואדמו"ר בבוברקה. ב-1906 נתמנה תחילה כדומ"ץ ולאחר-מכן כאב"ד ר' אשר-זליג מארפלד. ב-1920 בחר האדמו"ר ר' צבי אלימלך מבלאז'וב את פרוחניק למקום כהונת רב לנכדו ר' ישראל ב"ר יהושע שפירא. מצדדי הרב מארפלד בעיר ראו בכך השגת גבול, והתחילו הסיכסוכים ביניהם ובין חסידי בלאז'וב. הדברים הגיעו לבית-דינו של הרב גדליה שמלקיס בפשמישל, ואף לערכאות הגויים. המחלוקת פסקה לאחר שר' ישראל שפירא עזב את פרוחניק והשתקע עם חצרו באוסטשיקי-דולנה כמה שנים קודם למלחמת-העולם השנייה. ב-1934 נבחר ועד חדש לקהילה ובראשו משה שיינבלום. בתקופת כהונתו של הוועד האחרון שופצו בית-הכנסת ובית-המדרש וגודר בית-העלמין. לצורכי סעד ועזרה הוציא ועד הקהילה 500 זלוטי לשנה. התנועה הציונית בפרוחניק באה לידי ביטוי ארגוני רק בתום מלחמת-העולם הראשונה. ב-1919 הוקמה החברה הציונית "דעת". ב-1927 הוקם במקום סניף של "החלוץ", ושנה לאחר-מכן "אגודת הנוער העברי", שאת מקומה ירש בשנות ה-30 קן "עקיבא". ב-1926 נפתחו ליד ההסתדרות הציונית בפרוחניק קורסים ללימוד השפה העברית ולידם התארגן חוג לחובבי דרמה. לא ידוע משך זמן קיומם של הקורסים.

במלחה"ע השניה:
עם כניסתו של הצבא הגרמני לפרוחניק באמצע ספטמבר 1939 התחילו מיד החיילים להתעלל ביהודים: מכות, מריטת זקנים ופיאות וחטיפות לעבודות-כפייה משפילות. 5 מנכבדי העיר היהודים נאסרו. פעמיים נדרשו היהודים לשלם קנסות בסך 1,500 ו-2,000 זלוטי, והכסף אמנם שולם. חנויות של יהודים נשדדו, ומקצת מן המלאי שבהם חולק בין האוכלוסיה הנוצרית בפרוחניק. לאחר זמן-מה ציוו הגרמנים לסגור את כל החנויות של היהודים; בין השאר הוחרמו 4 מחסני-עצים גדולים שבבעלות יהודית. עוד בספטמבר 1939, בתקופת גירוש היהודים מיארוסלאב וסביבתה אל ברית-המועצות, עלה בידי כמה משפחות יהודיות ממקומות אלה להגיע לפרוחניק. זאת משום שפרוחניק לא נכללה בתחום שבו נתקיימו הגירושים לשטח הסובייטי. נראה שבאוקטובר 1939 נתמנה לתפקיד ראש-העיר עוה"ד האוקראיני האראסימוב. ביוזמתו גויסו בנובמבר 1939 עגלות בפרוחניק ובכפרי הסביבה, וכל יהודי פרוחניק, להוציא משפחה אחת, הובלו לזאסאנייה, פרברה של העיר פשמישל שבגדה המערבית של הנהר סאן. תוכניתו של האראסימוב היתה לגרש את היהודים לפשמישל שמעבר לסאן, אולם השלטונות הסובייטים סירבו לקבלם, מכיוון שבאותה תקופה נחסם הגבול הגרמני-סובייטי. יהודי פרוחניק, כ-150 משפחות, ובכללם ילדים וזקנים, שהו כשבועיים בשדה תחת כיפת השמיים ובמזג-אוויר חורפי. רבים מהם חלו והיו אף מקרי מוות. כמה וכמה משפחות גולים חזרו בכוחות עצמם לפרוחניק, אולם את רוב אנשי פרוחניק הסיעו הגרמנים ברכבת לקראקוב, שם נתקבלו יפה על-ידי יהודי המקום. יחידים בלבד מיהודי פרוחניק נשארו לגור בקראקוב, רובם חזרו כעבור זמן מה לעירם. בשובם מצאו את בתיהם וחנויותיהם הרוסים ומרוקנים מכול. מקצת הבתים היו מאוכלסים בפולנים. ליהודים הותר להשתכן בבלונייה, שנודעה קודם למלחמה כשכונת העוני היהודית. עתה התגוררו במקום זה ובצפיפות רבה (3-4 משפחות בדירה אחת) כ-600 יהודים, ובתוכם 80 פליטים. בדרך-כלל היו אנשים אלה מחוסרי כל מקור פרנסה שהוא. הם התקיימו מהמרת שארית הבגדים וכלי הבית שברשותם לדברי מזון, שקיבלו בתמורה מן האיכרים. רבים אף נאלצו לחזר על הפתחים. עזרה ניכרת קיבלו יהודי פרוחניק מן האיכרים היהודים, שעד אז המשיכו לעבד את אדמותיהם בכפרים רונצ'ינה, ז'פלין ורוקייטניצה. סניף י.ס.ס. בפרוחניק סייע מדי פעם ליהודי המקום. אנשי הסניף דאגו למצוא עבודה ליהודי פרוחניק במשקי הסביבה, ואמנם בקיץ 1942 עבדו שם כ-60 איש. יהודי פרוחניק, מגיל 12 ומעלה, חויבו לשאת על זרועם הימנית סרט לבן עם מגן-דוד כחול. בעיר עצמה לא הוגבלו היהודים בתנועה, אולם היציאה אל מחוץ לעיר היתה אסורה, והעובר על האיסור היה צפוי לעונש מוות. לפי פקודת השלטונות, בחרו היהודים בתחילת 1940 ביודנראט, שבראשו הועמד שמואל גולדשטיין. כרופא ראשי ליהודי פרוחניק וליישובים אחרים בסביבת יארוסלאב נתמנה ד"ר שור, בן-אחיו של ההיסטוריון והאשורולוג פרופ' משה שור. בקיץ 1940 שולחה קבוצת צעירים מפרוחניק למחנה עבודה בפוסטקוב, שם עבדו בעקירת עצים ביער. ב-1941 השתכנה בפרוחניק יחידה קריפטו-צבאית של צעירים אוקראינים בפיקודו של שווארץ, גרמני מצ'כיה. יחידה זו נודעה לשמצה במעשי-התעללות שלה ביהודים. בין השאר, בקיץ 1941, היכו אנשי היחידה את הקשיש הירש לאנדאו מרונצ'ינה, והוא נפטר כעבור יומיים. באותה תקופה נעצרו ברונצ'ינה כמה גברים יהודים, ביניהם גם שבויי מלחמה לשעבר, והללו שולחו למחנה באושוויץ. ביולי 1942, לאחר הרצח ההמוני של יהודי דובייצקו, ציוו הגרמנים על כל יהודי פרוחניק להתאסף בכיכר-השוק. בכיכר זו הם הודיעו למרוכזים, שבקרוב יתקיים גירוש של כל בני הקהילה, ורק למשפחות יחידות (כ-15 נפשות), יותר להישאר במקום. לאחר ההודעה הנ"ל חזרו היהודים לבתיהם. כעבור כמה שבועות, באוגוסט 1942, הוצא הגירוש לפועל: כל היהודים הועלו על עגלות, שגויסו בכפרים, ושולחו למחנה-מעבר בפלקיניה, שם נרצחו מקצתם במקום, והשאר שולחו למחנה-המוות בבלז'ץ. לאחר האקציה סרקו הגרמנים את הבתים בפרוחניק, וכל יהודי שנמצא בהן נורה במקום. 15 יהודים, שנשארו בפרוחניק על סמך רישיונות, נצטוו לקבור את ההרוגים. לאחר מכן הועסקו בעבודות שונות בבניין בית-הכנסת, שהפכוהו למחסן-תבואה. בספטמבר 1942 שולחו כל אלה לגיטו בשייניאווה. מספרים, שבדרך לשייניאווה נהרג יו"ר היודנראט שמואל גולדשטיין. בפרוחניק התחבאו עוד יהודים יחידים אצל הנוצרים, אולם רק שלושה מבני משפחת רוזנמאן ניצלו בזכותו של חסיד אומות העולם יאן גאץ ומשפחתו.

תיעוד אתר/שרידי הקהילה:
ב"רינק 12" של פרוחניק מצוי מקום שרידי בית הכנסת שנהרס במהלך השואה ואחרי המלחמה נלקחו אבני הבנין ההרוס ע"י המקומיים.

ביציאה הצפונית של פרוחניק במרחק של כ – 1 ק"מ על כביש 881 כ-800 מ' מימין לכביש , מצוי בית העלמין ריק ממצבות בתוך חורשת עצים.
בית העלמין הוקם באמצע המאה ה -17. בשנים שקדמו להקמת בית עלמין, יהודי פרוחניק נקברו בפשמישל. לפני מלחמת העולם השנייה היו מצויות מצבות מהמאה ה – 17 פרושות על שטח של 0.4 דונם. נכון לעכשיו אין מצבות בבית העלמין. ביער הסמוך, שם, על פי המסורת , היה קיים בית העלמין היהודי הישן בו נמצאה, מצבה מהמאה ה -15.

כ – 250 מ' מהפניה לכביש 881 ביציאה לכיוון בית העלמין ניצבת מצבת זכרון ליהודי פרוחניק שנרצחו במקום ונקברו בקבר אחים. אין שילוט ואין תיאור קורות הקהילה.