שם הקהילה:             דובייצקו  

שם בפולנית:             Dubiecko
מקום/ כתובת:   

תאריך:                      5/6/2016
אתרי תיעוד/שימור:   בית הכנסת שנהרס -Sliwnicka 20
                                בית עלמין – Gorkowa 6
                                 אנדרטת זכרון – Rynek 1  

מתעדים:                   מאיר שילה  Malgorzata Ploszaj
אנשי קשר:     
    

תיאור כללי. סיפור הקהילה:
אוכלוסיה:  בשנת 1941: כ-1,793 תושבים מהם כ-977 יהודים.

תולדות הקהילה: 
עד 1389 היתה דובייצקו כפר מלכותי, ומאז עבר כפר זה לרשותו של פיוטר קמיטה, הקאשטלאן מושל( מטעם המלך) של העיר פשמישל. ב-1407 קיבלה דובייצקו מעמד של עיר והייתה ברשותם הפרטית של בני האצולה. ב-1503 פלשו הטאטרים אל דובייצקו והרסוה כליל. בשיקומה הוחל שנה לאחר-מכן, והמלך שיחרר את העירונים ממ וממכס לשש שנים רצופות. במאה ה-16 היתה העיר בבעלותה של משפחת האצולה סטאדניצקי. אחד מבני משפחה זו, מתיאוש, המיר את דתו הקאתולית לפרוטסטנטית. את הכנסייה המקומית הפך לפרוטסטנטית והקים בית-ספר ברוח הרפורמאציה. בתקופה ההיא נעשתה דובייצקו למרכז הרפורמאציה והוקם בה (1621) בית-דפוס שהפיץ כתבים ברוח הדת החדשה. אחת מצאצאי משפחת סטאדניצקי, בעלת העיר בסוף המאה ה-16 ותחילת ה-17, חזרה אל הדת הקאתולית, ובהשפעתה הושם קץ ל"כפירה" בדובייצקו ולמרכז הרפורמאציה בה. למן המאה ה-18 ועד שנות הארבעים של המאה ה-19 היתה דובייצקו בבעלותה של משפחת האצולה קראשיצקי. למשפחה זו נולד ב-1738 בן, מגדולי המשוררים הפולנים במאה ה-18 -איגנאצי קראשיצקי. הארמון והאחוזה נשארו בידי צאצאי משפחת קראשיצקי עד ערב מלחמת-העולם הראשונה. העיר שוכנת על גדות הנהר סאן, בדרך בין פשמישל לקושיצה שבסלובקיה, ומיקום זה קבע את יסודות כלכלתה במאות הראשונות לקיומה. היא היתה לאחת התחנות בהובלת סחורות לסלובקיה, הונגריה, ומשם לפולין. במאה ה-19 נודעה דובייצקו בייצור מנעלי עור, כלי-חרסינה וחביות. מחמת הקיפאון שהשתרר בהתפתחותה של דובייצקו בתחילת המאה ה-19, מאחר שלא הועברה בה מסילת הברזל, נשלל ממנה מעמד של עיר ערב מלחמת-העולם הראשונה. לאחר ההרס שעשה בה הצבא הרוסי ב-1914 וב-1915 היא נשארה שרוייה בקיפאונה גם בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. היהודים בדובייצקו צוינו לראשונה בתעודה מ-1622. נראה, שבאווירה של פריחת הרפורמאציה בעיר, נסבלו אז גם ראשוני היהודים שם. לא ידוע מה עלה בגורלם של יהודי דובייצקו בגזרות ת"ח ות"ט, וכן בתקופה הסוערת של המלחמות שבהן היה נתון האזור כולו במחצית הראשונה של המאה ה-18. לקראת שלהי המאה נמסר על קיומו של יישוב יהודי בדובייצקו שהיה כפוף לקהילת פשמישל. גם כמה וכמה בתים היו בבעלותם של היהודים. ב-1781 נרשם שיהודי דובייצקו מפגרים בתשלום הארנונה בסך 4,712 גולדן, סכום ניכר בימים ההם. ב-1808 ישבו בדובייצקו 69 משפחות יהודים (כ-270 נפשות). היישוב היהודי הלך והתפתח, והגיע לשיא גידולו בתחילת המאה ה-20. מאז לא התפתח יותר ואף לא הצליח לקלוט את הריבוי הטבעי שלו. משפחות שלמות עברו לגור בערים גדולות יותר שבסביבה, שלא היו מנותקות מרשת מסילת-הברזל, ומקצת מבני הנוער היגרו לארצות אחרות ואף מעבר לים. ב-1927 פרצה דליקה בדובייצקו ובעקבותיה נותרו כ-30 משפחות יהודים בלא קורת-גג ופרנסה. רבות מהן עזבו את דובייצקו. ראשוני היהודים בדובייצקו התפרנסו מפונדקאות, מוזגות וחכירה באחוזת האציל, בעיקר בזמן בעלותם של בני משפחת קראשיצקי על העיר. במאה ה-19 ותחילת ה-20 היה כל המסחר (במיוחד בעורות מעובדים, תבואה וכלי חרסינה) בידי היהודים. בתיהם של יהודי דובייצקו רוכזו בכיכר השוק, ובימי יריד ושוק, שנתקיימו בעיר משנים קודמות, או בבוא איכרי הסביבה לבית-המשפט ששכן במקום, מכרו הסוחרים את מרכולתם ואף קנו בחליפין מתוצרתם החקלאית של תושבי הכפרים או ממוצרי מלאכתם. לא מעטים מיהודי דובייצקו עסקו גם ברוכלות בכפרי הסביבה. האמידים מבני המקום המשיכו להיות סמוכים אל כלכלתה של האחוזה והארמון (חוכרי הפרופינאציה והמחלבה, סוכנים וגם בעלי-מלאכה יהודים, ששירתו את חצר הפריץ). בראש השנה תרע"ה (1915) נכנס הצבא הרוסי אל דובייצקו. בימים הראשונים של הכיבוש אירעו מעשי-שוד, ואף היו כמה קרבנות בנפש בקרב יהודי המקום. בגמר המלחמה לא חזרו כל היהודים המגוייסים לעירם; מהם שעברו לגור באוסטריה ובגרמניה ומהם שהיגרו לארצות-הברית. בנובמבר 1918 פרעו איכרי הסביבה פרעות ביהודים; רכושם נשדד ואלו שנתפסו בחוצות בשעת הפורענות הוכו ואחדים אף נפצעו. יהודי דובייצקו היו ידועים בדבקותם הקנאית במסורת החרדית-חסידית. רובם נמנו עם חסידי שושלת בלאז'וב-דינוב, ועד מלחמת-העולם הראשונה לא היתה שם דריסת רגל ל"נאורים" או לציונים. הבנים התחמקו מחובת הלימודים בבתי-הספר הכלליים, ורק מעטות מן הבנות למדו בבית ספר כללי. לאחר לימוד בחדרים פרטיים המשיכו המתבגרים מבני הנוער לחבוש את ספסלי בית-המדרש והקלויז. אלה שנתפסו לרעיונות חילוניים עזבו את העיר. ועד הקהילה היה בידי ה"בעלי-בתים" וה"חסידים" ורק ב-1928 נערכו בחירות של ממש לוועד זה. נבחרו אז 4 נציגים מטעם הסוחרים, 2 לאומיים (כנראה הללו שנטו אל "המזרחי"), ציוני אחד ונציג אחד של יהודי הכפרים הסמוכים. רשימת "אגודת ישראל" לא זכתה אפילו במאנדאט אחד. מבני העיר ידוע לנו רק על ר' מנשה מרילס, שכיהן כאב"ד בשנים שלפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה והדומ"ץ ר' שלום בר, שכיהן אף הוא באותן השנים, ולאחר המלחמה היה לרבה של קהילת שצ'ילקי. ארגונים ציוניים קמו בדובייצקו רק בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. ב-1927 נמסר על קיומו של סניף "החלוץ", ובשנות השלושים -על קן "השומר הצעיר" (ב-1934-1936 היו בה 12 חברים בלבד). ההסתדרות הציונית המקומית השתייכה לוועד האזורי שבעיר יארוסלאב.

במלחה"ע השניה:
בהתקרב הגרמנים לעיירה נמלטו צעירים יהודים רבים מזרחה לכיוון הגבול הרומני. ב-8.9.39 נכנסו חיילי הוורמאכט לדובייצקו, ובו ביום הוחל בפגיעות ביהודים. הגברים נחטפו לעבודות-כפייה, והועסקו בעיקר בתיקון כבישים וגשרים שניזוקו במהלך המלחמה. בסוף ספטמבר 1939 נרצחו בדובייצקו בידי הגרמנים 13 צעירים יהודים. באותה עת הועלה באש בית-המדרש על כל תשמישי הקדושה שבו. בסוף אוקטובר, או בתחילת נובמבר 1939, נצטוו כל יהודי דובייצקו להתייצב בכיכר השוק ליד בניין "קולו רולניצ'ה", ושם נמסר להם כי עליהם לעזוב מיד את העיירה, אל מעבר לנהר סאן, לשטח שבשליטת הסובייטית. בהלה אחזה בנאספים. היו ניסיונות לברוח ולהסתתר, אולם משמרות הגרמנים מנעו זאת. למגורשים הותר לקחת עמם רק מעט ממטלטליהם וכל רכושם הושאר במקום. כל היהודים הובלו אל הסאן. בדרך התעללו בהם הגרמנים והיכו אותם באכזריות. בבואם אל הסאן דחפו אותם הגרמנים אל מימי הנהר, ואמנם כמה יהודים טבעו בשעת המעבר. המגורשים הגיעו אל הכפר האוקראיני רוסקה-וייש שבצד הסובייטי של הנהר סאן. כאן גזלו מהם האיכרים האוקראינים את שארית רכושם. הפליטים המשיכו בדרכם בשטח הסובייטי. מקצתם מצאו מקלט בבירצ'ה וביאבורוב, אולם לפי הוראת השלטונות נאסר עליהם להתגורר ביישובים הסמוכים לגבול, ולכן נאלצו יהודי דובייצקו לנטוש את המקומות הללו ולנדוד מזרחה יותר. רבים מהם הגיעו ללבוב. פליטי דובייצקו, בדומה לרבבות פליטים יהודים שנמצאו באזורים שסופחו לברית-המועצות, סבלו מקשיים בהשגת דיור ועבודה. בסוף יוני 1940 הוגלו רובם לרחבי ברית-המועצות. הללו שנשארו בשטח גאליציה המזרחית גורלם לאחר הפלישה הגרמנית בקיץ 1941 היה דומה לגורל יהודי המקום. בדובייצקו עצמה לא נותרו יהודים לאחר הגירוש בסתיו 1939.

תיעוד אתר/שרידי הקהילה:
בית הכנסת:
בית הכנסת הראשון נהרס ב -1799 כיוון שהקהילה היהודית לא קבלה אישור מוקדם לבנייתה.
במלחמת העולם השנייה היו בדובייצקו שלושה בתי כנסת, אך אף אחד מהם לא שרד.
בית הכנסת המרכזי עמד בחלק הצפוני של הרינק. זה היה בניין עץ גדול עם עיצוב פשוט בלי פיתוחים בפנים; במרכז ההיכל,עמדה בימה גבוהה עם גרם של מס' מדרגות . הבימה היתה מעוטרת בפרוכת עם פעמונים מצופי זהב. מהתקרה ירדה נברשת גדולה מעל הבימה. ב -13 בספטמבר 1939. בית הכנסת הוצת על ידי הנאצים ונשרף כליל.

בית העלמין:
בית העלמין היהודי בדובייצקו ממוקם בחלק הצפוני של העיר, כ -300 מטרים בלבד מהרינק, ממזרח לכביש דובייצקו – סליווניצקה היא נוסד במחצית השנייה של המאה ה 19 הוא מחולק לשני חלקים: הדרומי-הישן, מופרד על ידי עצי לבנה והחלק החדש, הצפוני האתר כולו נשאר תחום בגדר היקפית.
היום ניתן למצוא עקבות של חלקות קבורה וקברים אשר שרדו אך ללא מצבות. במהלך מלחמת העולם השנייה הנאצים הרסו את בית הקברות לחלוטין ובאמצעות המצבות רצפו כבישים. הנאצים ביצעו הוצאות להורג רבות של יהודים בתחום בית העלמין. הפוגרום הגדול ביותר התרחש ב -24 ביוני 1942, כאשר כ -80 בני אדם הועמדו מול כיתת יורים בתוך בית העלמין.

מחוץ לעיר בתחום השייך לעירייה יש קבר אחים של יהודים שנורו על ידי הגרמנים.
במרכז הכפר דובייצקו בחלקו הצפוני פונים ברחוב וולובה ליד בית מס' 17 בכביש צר המוביל כ 200 מ' צפונה ישירות אל שער בית העלמין המגודר לידו עץ גדול. בבית העלמין הגדול הזה אין ולו מצבה אחת. אין כל סימון לבית העלמין ואין תיאור קורות הקהילה.

אנדרטת זכרון:
ברינק במרכז הכפר ישנה אנדרטת זיכרון ליהודי דובייצקו שהיו ערב המלחמה כ 50% מאוכלוסיית העיר.