שם הקהילה:                בוקובסקו  

שם בפולנית:               Bukowsko
מקום/ כתובת:   

תאריך:                        2/6/2016
אתרי תיעוד/שימור:     בית עלמין  

מתעדים:                     מאיר שילה  Malgorzata Ploszaj
אנשי קשר:     
    

תיאור כללי. סיפור הקהילה:
אוכלוסיה: בשנת 1941: כ-726 תושבים מהם כ-494 יהודים.

תולדות הקהילה:
כבר במאה ה-14 היה ידוע במקום כפר בשם זה. במחצית הראשונה של המאה ה-18 הוקמה העיירה בוקובסקו בסמוך לכפר, ועד למלחמת-העולם השנייה התקיימו שני היישובים זה ליד זה, ולכל אחד מהם מינהל עצמי. בעיירה נתקיים יום-שוק שבועי ובמארס של כל שנה יריד שנמשך שבוע ימים. ליריד זה היו באים סוחרים וכפריים מכל הסביבה. בוקובסקו היתה מרוחקת מתחנת-הרכבת כ-17 ק"מ ודבר זה מנע את התפתחותה.

ב-1922 פרצה בבוקובסקו דליקה, ובה עלו באש 18 בתים. ראשוני היהודים התיישבו בבוקובסקו עם ייסודה של זו כעיירה בעלת מעמד עירוני. תחילה היו יהודי בוקובסקו כפופים לקהילת סאנוק אך בתחילת המאה ה-19 התארגנו כקהילה עצמאית. פרנסתם של יהודי בוקובסקו היתה מושתתת על המסחר הזעיר, הרוכלות והמלאכה. מאחר שבמחצית השנייה של המאה ה-19 היו היהודים רוב בעיירה (הלא-יהודים התגוררו בפרברים בלבד), ריכזו הם את כל המסחר והמלאכה (מלבד המסחר בחזירים ובתשמישי-קדושה נוצריים). המפעל התעשייתי היחיד בעיירה, בית המלאכה לעיבוד עורות, היה בידי יהודי, וכן הפרופינאציה, כלומר הרשות לייצור משקאות חריפים ושיווקם.
מקור פרנסה חשוב שימש היריד השנתי, שלו התכוננו יהודי בוקובסקו חודשים קודם לכן וממנו התקיימו חודשים אחריו. גם חצרותיהם של האדמו"רים שישבו ישיבת-קבע בבוקובסקו, ובעיקר חצרו של האדמו"ר ר' מאיר יהודה שפירא מ(-1873), הגדילו את פרנסותיהם של יהודי המקום. מלחמת-העולם הראשונה גרמה הרס לעיירה; אזלו מקורות הפרנסה של יושביה ורבים מן הבתים עלו באש. בנובמבר 1918 פרעו איכרי הסביבה פרעות ביהודים ושדדו את רכושם.

ב-1919 וב-1920 היו רבים מבני העיירה נידונים לחרפת רעב. בתקופה שבין שתי המלחמות לא נערך היריד השנתי במתכונתו הקודמת. האדמו"ר הבוקובסקאי באותם הימים, ר' דוד שפירא, לא חידש את חצרו בעיר מולדתו, לאחר ששב מהונגריה, לשם נמלט בימי המלחמה, אלא קבע את חצרו בסאנוק, ועל כן נסתם גם מקור פרנסה זה ליהודי בוקובסקו. בעקבות ההגירה לארצות שמעבר לים עד מלחמת-העולם הראשונה ומפני המלחמה פחתה אוכלוסיית היהודים בבוקובסקו בשליש לערך.
בשריפה של 1922 נפגעו 15 בתי יהודים מתוך 17 הבתים שעלו באש, ואיכרי הסביבה בזזו מכל הבא לידם. גם החיים הכלכליים של יהודי בוקובסקו לא חזרו לקדמותם בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. מאז המלחמה ועד 1927 לא נבנה מחדש בית-המדרש, שנהרס במלחמה. בתמיכת הג'וינט שופץ בית-המרחץ והועסק רופא בשביל הנצרכים מבין עניי הקהילה. ב-1927 בא מלוס אנג'לס לבוקובסקו בן עיר, והלה תרם מכספו לשיקום בית-המדרש וגם נדב לעניי העיירה, יהודים כנוצרים. באותה שנה נוסדה קופת "גמילות חסדים", גם היא בתמיכת הג'וינט. אולם לקראת מלחמת-העולם השנייה ועל-אף נסיונות העזרה, הלכה הקהילה היהודית ודעכה מבחינה כלכלית.
בוקובסקו היתה עיר חסידית למן הימים שקהילתה נעשתה עצמאית. תחילה היו בה חסידי ר' מנדל מרימאנוב, וגם בית-המדרש במקום נקרא אז על שמו. מ-1806 כיהן כרב בבוקובסקו ר' שלמה לייב ב"ר ברוך מלנצ'נה, מתלמידיו של החוזה מלובלין והיהודי הקדוש מפשיסחא. כנראה שהאדמו"ר מפולין הקונגרסאית ודרכו בקודש לפי "הנוסח הפולני" לא נשאו חן בעיני חסידי המקום שנטו אחר הנוסח החסידי הגאליצאי, ועל כן נאלץ ר' שלמה לייב להעתיק את מקום מגוריו ללנצ'נה (נפטר שם ב-1843). על כיסאו ישב ר' בנימין זאב (ב-1844 ישב בבוקובסקו) שעבר לאחר מכן לכהן בדוקלה ובז'מיגרוד. בשנות החמישים, כנראה, למאה ה-19, ישב ר' אליעזר וויסבלום המכונה "ריישר", כאב"ד בבוקובסקו.

ב-1864 נתמנה לרב בבוקובסקו ר' שלמה הלברשטאם מבובוב, וכעבור כמה שנים עבר לכהן באושוויינצ'ים. במחצית השנייה של המאה ה-19 התרכזו יהודי בוקובסקו בשלוש קבוצות חסידיות עיקריות: חסידי סאנץ-בובוב ומרכזם בבית-המדרש, חסידי סאדיגורה (ריז'ין) על הקלויז שלהם, והקבוצה הגדולה של חסידי דינוב. השפעתם של האחרונים היתה גדולה ביותר בעיירה מיום שקבע בה את חצרו ונתקבל גם כאב"ד (ב-1837) ר' מאיר יהודה שפירא ב"ר דוד מדינוב, בעל "אור למאיר", מייסדו של הענף הבוקובסקאי לבית דינוב. עד יום פטירתו ב-1909 נהרו אל חצרו מאות חסידים' ודעתו היתה הקובעת בשביל כל בני הקהילה. ראשי העיר דאז, היהודים י. מילר וקורנרייך, מזכיר המועצה אברהם פינקאס, ואפילו הרופא היהודי ה"נאור" ד"ר אטלס, היו סרים למשמעתו של האדמו"ר ומתייצבים מדי פעם בחצרו. לאחר פטירתו של ר' מאיר יהודה ירש את שני כתריו בבוקובסקו בנו ר' דוד. בעת המלחמה נמלט, כאמור, ר' דוד להונגריה ובשובו משם קבע את מקום מושבו בסאנוק, והמשיך במסורת בוקובסק-דינוב (נפטר שם ב-1924). מחלוקת כמעט מתמדת שררה בבוקובסקו בין חסידי בוקובסק-דינוב לבין חסידי צאנז; חסידי סדיגורה היו "נייטראליים". במצב זה אין תימה שכל עדה היה לה שוחט משלה, ומ-1908 נתמנה גם רב נוסף לעיירה מטעם חסידי צאנז, הוא ר' חיים ב"ר יצחק פינטר. רב זה היה ידוע חולי, ובבואו לאחד הביקורים אצל הרופאים בווינה, קבע שם את מושבו ערב מלחמת העולם הראשונה. את כסאו ירש בנו ר' אברהם, שייסד ישיבה. במקום והמשיך בכהונתו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. לצידו כיהן בקודש, כרב דינובאי, ר' משה טייטלבוים. בוועד הקהילה היה רוב מוחלט לחסידים של שני הזרמים שצויינו לעיל.

זמן ממושך עמד בראש הקהילה אברהם פינקאס, וב-1928 הוכרו המועמדים של הרשימה המאוחדת כנבחרי הקהילה (רובם חסידים "בעלי בתים" או נציגים של יהודי הכפרים הסמוכים). גם ראש הקהילה הקודם, אברהם פינקאס, נבחר מחדש. ראשוני הציונים בבוקובסקו אזרו עוז לגלות פעילות רק לאחר תום מלחמת-העולם הראשונה.
ב-1923 העלילו אלמונים על חברי הארגון הציוני "דורשי טוב" בבוקובסקו שהם קומוניסטים. שישה מהם נאסרו והוחזקו במאסר כשבוע ימים. אולם לאחר זמן לא רב היכו הציונים שורשים במקום; הוקם סניף של ההסתדרות הציונית, וכן נוסדו שני ארגוני-נוער ציוני: "הנוער הציוני" ו"עקיבא" (שניהם בשנות השלושים). בבחירות לקונגרס הציוני נתנו 41 השוקלים את קולם כלהלן: 37 ל"ציונים כלליים", 3 ל"המזרחי", ואחד ל"רשימת ארץ-ישראל העובדת".

גם בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם קיבלו רוב ילדי ישראל חינוך מסורתי בחדרים. הלומדים בבית-הספר העממי הכללי (תחילה בנות בלבד ואחר-כך התחילו גם בנים לבקר בבית-הספר הכללי), ובעיקר ההורים, לא דרשו אפילו מורה ל"דת משה", שמא יצאו לתרבות רעה בלומדם מקצוע זה. רק ב-1929 מונתה מורה למקצוע זה בבית-הספר הכללי.

במחצית הראשונה של ספטמבר 1939 הגיעו לבוקובסקו פליטים יהודים שנסו מפני הצבא הגרמני המתקדם. בהתקרב החזית המשיכו הפליטים במנוסתם ואליהם הצטרפו גם יהודים מבוקובסקו. מקצת מן הפליטים הללו נשארו בשטח שסופח לברית-המועצות. משנכבשה על-ידי הגרמנים הוטלו על היהודים הגבלות תנועה ביישוב עצמו ובסביבה; גזירה זו פגעה מיד במקורות פרנסתם של הסוחרים, הרוכלים ובעלי-המלאכה. בני הקהילה נצטוו לצאת לעבודות-כפייה בתיקון כבישים שניזוקו במלחמה, וב-1940 בעבודות ביצורים בקירבת גבול ברית-המועצות. היטלים כספיים והחרמות של רכוש רוששו את יהודי בוקובסקו.

בסוף 1940 וב-1941 נחטפו צעירים למחנות-עבודה. קבוצה אחת שולחה למחנה-עבודה בזאסלאוויה. במארס 1941 נמסר על קיומו של מטבח ציבורי שהופעל מטעם י.ס.ס.' והנזקקים קיבלו בו ארוחות חמות. כן חולקו על-ידי אנשי י.ס.ס. בגדים וניתנה עזרה כספית זעומה. בפברואר 1942 קיבלו סיוע זה 50 איש. בקיץ 1942 גורשו יהודי בוקובסקו והובלו, כנראה, למחנה בזאסלאוויה, שם רוכזו יהודי הסביבה. מזאסלאוויה שולחו רוב היהודים למוות במחנה בלז'ץ ומקצתם למחנות-עבודה. זה היה גם גורלם של יהודי בוקובסקו. לאחר הגירוש השאירו הגרמנים בבוקובסקו כ-60 יהודים. הללו הוכנסו ב-15.8.42 לבית אחר שגודר והיה למחנה-עבודה, והם עבדו בסלילת כבישים. המחנה חוסל ב-15.10.42 והאסירים הועברו לזאסלאוויה..

תיעוד אתר/שרידי הקהילה:
בית הכנסת הישן:
האזכור הראשון של בית כנסת מעץ בבוקובסקו הוא משנת 1745. הוא נבנה מעל השוק בחלק העליון של רחוב Sanok 63 בכביש היציאה לכיוון הכפר, Nagórzany ביהכנ"ס היה מקורה בגג רעפים. בפעם הראשונה הוא נהרס במהלך הפוגרום של האוקראינים ב-12 בספטמבר 1939. במהלך התקפות בחודשים מרס, אפריל ונובמבר 1946 נשרף ביהכנ"ס כליל על ידי UPA ועד היום לא נותר ממנו שריד.

בית העלמין:
בית העלמין נמצא מזרחית לעיירה בוקובסקו. ממרכז העיירה מהרחוב הראשי יש לפנות ימינה לתוך האיזור החקלאי על הדרך המובילה ליער לאחר 2 ק"מ ישנו שלט אשר מפנה אותנו שמאלה. השביל יורד לנחל ועולה לתוך יער על ראש ההר ממול לאחר טיפוס בשביל כ 1 ק"מ מגיעים לתוך היער לתחנת נוף של הפארק הלאומי שם יש שלט אשר מספר על בית העלמין הסמוך ועל סיפור הקהילה . בין העצים בו מתוחם בית העלמין נותרו כ 15 מצבות בלבד. בבית העלמין בבוקובסקו מצוי אתר ההוצאה להורג של כמאה יהודים שנרצחו בין 5-15 לאוקטובר 1942 על ידי קציני גסטאפו מסאנוק בפיקודו של ליאו יומניוק.