שם הקהילה:             מושינה  

שם בפולנית:             Muszyna
מקום/ כתובת:           בית כנסת - 15 Antoniego Kity
                                Ogrodowa 95  

תאריך:                     31/5/2016
אתרי תיעוד/שימור:   בית כנסת -  15 Antoniego Kity
                                בית עלמין -Ogrodowa 95  

מתעדים:                   מאיר שילה   Malgorzata Ploszaj
אנשי קשר:     
    

תיאור כללי. סיפור הקהילה:
עד ל-1391 היה הכפר מושינה בבעלותו של המלך, ובאותה שנה עבר לרשותו של הבישוף בקראקוב. ב-1364 הוזכרה מושינה כעיר, אולם למעשה קיבלה מושינה מעמד של עיר רק ב-1934. במאה ה-18 נתקיימו במקום ירידים, שבהם סחרו בעיקר בצמר ובאריגים. בעשורים האחרונים של המאה ה-19 נתגלו במקום מעיינות מים מינראליים ובוץ מינראלי, שנודעה להם חשיבות לטיפול רפואי. בקירבת מושינה עמד יער של עצי תרזה, שהיה לשמורת טבע, שריד יחיד מסוגו בכל רחבי פולין. עם חיבורה של מושינה לקו מסילת-הברזל טארנוב-קריניצה ונובי סונץ'-פרשוב (צ'כוסלובקיה), גדלה חשיבותה של מושינה כמקום הבראה וקייט; ב-1932 היו במקום כ-1,000 חדרים-להשכרה לנופשים. ראשוני היהודים שהתיישבו במושינה במחצית השנייה של המאה ה-19, מצאו את פרנסתם במסחר זעיר וברוכלות.

בישופי קרקוב, ששלטו במושינה בין המאה ה-14 למאה ה-18, לא אישרו לכל אורך שלטונם התיישבות של תושבים לא נוצרים באזור. היהודים הראשונים שהתיישבו בעיר הגיעו אליה מנובי-סונץ ומכפרי הסביבה רק במחצית השנייה של המאה ה-19, ולאחר חלוקת פולין שהביאה לחילון העיר. על פי מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1883, 154 מתוך 1,852 תושבי העיר היו יהודים. מספר היהודים שולש במהלך שלושת העשורים הבאים, ובשנת 1910 חיו במושינה 433 יהודים, שהיוו קרוב ל-16 אחוז מהאוכלוסייה הכללית.
רוב היהודים באו למקום מנובי-סונץ', או מן הכפרים שבסביבתה. מאחר שמושינה הפכה למקום הבראה וקייט רבו בה המשפחות היהודיות שמצאו את פרנסתן בהגשת שירותים למבריאים ולקייטנים, בעיקר ליהודים שמזונם היה כשר. כבר ב-1893 נתקלו יהודי מושינה ביחס עויין מצד תושבי המקום הלא-יהודים, וכבר אז הוקמו קואופרטיבים פולניים לצרכנות והופצו כרוזים, שבהם הועלתה דרישה לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר. אולם עד אמצע שנות ה-30 נשמרו היחסים התקינים-לערך בין היהודים ובין שאר התושבים. משנת 1935 גברה והלכה התעמולה האנטי-יהודית, הופצו כרוזים אנטישמיים, והיו גם מקרים של התקפות אלימות והשפלת כבוד של יהודים עוברי-אורח. במארס 1936 אירעו במושינה מהומות אנטי-יהודיות. בבוקר שליום המאורעות הפיצו האנדקים המקומיים כרוזי הסתה נגד יהודים. להפצת הכרוזים האלה התנגד אחד מיהודי המקום, שקרע כנראה את הכרוז, ודבר זה שימש עילה לפרוץ המהומות. אנשי האספסוף ניפצו את כל השמשות בבתי היהודים, ואף גרמו נזקים כבדים לחנויותיהם. למחרת היום התאספו כמה עשרות מאיכרי הסביבה, שהוסתו על-ידי התועמלנים, וגרזנים בידיהם, כשהם צועדים אל מושינה על מנת לפרוע ביהודים. הוזעקה המשטרה וזו השליטה את הסדר. כמה מן הפורעים נאסרו, ושלושה מהם נידונו ל-2-3 חודשי מאסר. כבר בעשורים האחרונים למאה ה-19 היתה קהילה מאורגנת במושינה, על מוסדותיה: בית-תפילה, בית-עלמין וחברה-קדישא. קהילה זו חלשה אז, כנראה, גם על היישוב היהודי בקריניצה הסמוכה. ב-1885 נתמנה לרבה של מושינה ר' יחיאל-נתן ב"ר משה הלברשטאם (לבית אדמו"רי צאנז). ב-1892 עבר ר' יחיאל-נתן לכהן בסטארי סונץ' (צאנז ישן). מ-1904 ישב על כס הרבנות במושינה אחיו של ר' יחיאל-נתן, ר' אריה-לייב ב"ר משה הלברשטאם. הלה ניהל גם חצר אדמו"רות עד לתקופת השואה שבה נספה. מן הראוי לציין, שעד לתקופה שבין שתי מלחמות-העולם היו רוב יהודי מושינה חרדים, שמרו על "לבושם היהודי", וההווי ששרר במושינה היה הווי חסידי מובהק.

בתום מלחמת-העולם הראשונה נתמכה חברת "ביקור חולים", שנתקיימה מזמן, בכספי הג'וינט, וב-1937 הוקמה קופת "גמילות-חסדים", גם היא בתמיכת הג'וינט. חוג ציוני ראשון, ובו חברים מעטים, הוקם במושינה ב-1905 בשם "ארזי לבנון". כנראה שפעילותו היתה מצומצמת. לתנופת-יתר בפעולתה הגיעה התנועה הציונית במושינה בגמר מלחמת-העולם הראשונה. ב-1919 הוקם ארגון ציוני "התחייה". בשנות השלושים פעלו במושינה סניפים של "הציונים הכלליים" ("השחר"), ושל "המזרחי". קן של "הנוער העברי" הוקם ב-1928 לערך, ונתפלג לאחר מכן ל"הנוער הציוני" ו"עקיבא", ובמועדוניהם של ארגוני נוער אלה התקיימו קורסים ללימוד השפה העברית ונפתחו ספריות. ב-1928 נמסר על קיומו של חוג לחובבי דראמה.

בספטמבר 1939 כבשו חיילי הוורמאכט את מושינה, שבה התגוררו באותה תקופה כ-800 יהודים. רבים מהם נמלטו, חלקם מזרחה ומקצתם נשארו בגליציה המזרחית או שבו לעיירות מוצאם. עם הכיבוש הגרמני צוו יהודי העיר בין היתר ללבוש טלאי צהוב ותנועתם הוגבלה.[2] הוקם יודנראט בראשותו של איזאק ברודמן, והתכתובת של ברודמן עם יס"ס (הארגון לעזרה הדדית) ב-20 ספטמבר 1940 משמשת מקור רב ערך להבנת התנאים שבהם חיו יהודי מושינה בשנות המלחמה הראשונות. ציטוט של היודנראט: "אוכלוסיית העיר המונה כ-800 יהודים מרוששת לחלוטין, אין כל אפשרות להתפרנס, וכך עוברים עלינו הימים בעוני מחפיר. מפרוץ המלחמה ועד היום לא קיבלנו שום עזרה."
ב-29 באוקטובר 1940 הוציא חבר עיריית נובי סונץ' פקודה הקובעת כי "היהודים החיים קריניצה, מושינה, ופיבניצ'נה ובעיירות הסמוכות ...לעזוב את האדמות השייכות למחוזות אלה עד ל-30 נובמבר 1940". ואכן, עד סוף דצמבר 1940 חדלה כמעט הקהילה היהודית של מושינה להתקיים, עם עקירתם של רוב היהודים לעיירות סמוכות, ביניהן באבובה וגריבּוּב, ומאוחר יותר גם לגטו נובי סונץ'. במגרש על יד מנסרה שבבעלות החברה הגרמנית "הובאג" הוקם מחנה עבודה שפעל בשנות 1941-1942. אל המחנה הובאו בהתחלה כ-150 יהודים מהגטו נובי סונץ', ואחרי כמה חודשים בוצעה תחלופה: כלואי המחנה הועברו בחזרה לגטו, ומהגטו נלקחה קבוצה אחרת שנשלחה למחנה.
המחנה פורק בדצמבר 1942 ושוכניו נשלחו למחנות כפייה אחרים, ביניהן מחנה במיילץ בה פעלו מספר מפעלים להרכבת מטוסים. הגטו בנובי סונץ' פורק בשנת 1942, ודיירי הגטו נשלחו למחנות ההשמדה בבלז'ץ ובאושוויץ. ככל הידוע, רק שני תושבים יהודים שברחו לברית המועצות בתחילת שנת 1940 שרדו את המלחמה.

 

תיעוד אתר/שרידי הקהילה:

בית בית הכנסת - ממוקם ברחוב 15 Antoniego Kity של היום. במאה ה -19 הוקם מבנה הלבנים של בית הכנסת. יהודים מכל האזור הגיעו לבית הכנסת במושינה, הודות לנציג השושלת החסידית המפורסמת של הלברשטאם שהתגוררה בעיר. עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה שופץ גג בית הכנסת: לאחר שנשלחו היהודים ממוז'ינה לגטאות בגריבוב ובנובי סאץ ', נשדד על ידי המשטרה האוקראינית. בבניין הוקמו חדר קריאה ומרכז התרבות האוקראינית. לאחר המלחמה היה בית הכנסת מחסן של הקואופרטיב המקומי. ב -1965 פורק בניין בית הכנסת

בית העלמין:
עליה להר תלול מאד מביאה אותנו לכניסה לבית עלמין עם מצבות אשר נצבות על מורד תלול מאד. בית עלמין ישן מאד וכמעט לא ניתן לקרוא את המצבות. בית העלמין מגודר ומסומן ,מטופל ע"י העיריה.

על הכביש מתחת לגבעה יש שלט המורה על בית העלמין היהודי.