תיאור כללי/ סיפור הקהילה:

במאה ה-14 החלה התיישבות יהודים בעיר. 

ב-1589 נאסר על היהודים לגור ביאסלו על פי הוראת המלך, למעט ימי שוק ויריד.

עם הכיבוש האוסטרי הותרה התיישבות היהודים ואף נקבע בה מקום מושבו של רב הנפה. הוקמו בתי ספר מיסודו של ה‘ הומברג.

קהילה מאורגנת קמה ב-1860. נוסדו בית עלמין וחברה קדישא ונבנה בית מדרש גדול. ב-1906 נחנך בית הכנסת הגדול ביאסלו. הוקמו מוסדות ציבור יהודיים לחינוך ותרבות ולטיפול בסעד ונזקקים.

ב-1905 הוקם תלמוד תורה. בין הרבנים שכיהנו בקהילה: ר' יונה צאנגר, ר' אברהם השיל ראבין משושלת האדמו"ר מרופשיץ ובנו ר' צבי יוסף ראבין. האחרון היה ר' מנחם מנדל הלפרין, האדמו"ר מדוקלא.

ביאסלו פעלו מספר ארגונים ציוניים: “פועלי ציון“, “ציונים כללים“, “המזרחי“, “החלוץ “ “מזרחי“, “פועלי ציון שמאל“ ועוד. כמו כן התקיים סניף של אגודת ישראל.

במלחמת העולם הראשונה סבלו יהודי יאסלו קשות מפרעות אנטישמיות, שוד ורצח. 

בין המלחמות התאוששה הקהילה ולמרות האנטישמיות שוקמו והורחבו מוסדותיה.

יאסלו נכבשה ע"י הגרמנים ב-8 בספטמבר 1939. בית הכנסת הגדול הועלה באש, הוטלו גזרות על היהודים, ופליטים רבים הגיעו ליאסלו. בתחילת 1940 הוקם יודנראט שבראשו נתמנה יעקב גולדשטיין, והיהודים נלקחו לעבודות כפיה.

עד סוף 1941 הועברו כל היהודים לגטו בסביבת השוק הישן (הרחובות טארגוביצה, סטרומה, שאינוחה). היהודים נרתמו לעבודה לטובת הצבא הגרמני על מנת לשרוד, אולם החל מקיץ 1942 החלו האקציות. חלק נרצחו ביער ליד פרישטאק וחלק ביער ליד בארווינק. 

ב-18 באוגוסט 1942 חוסל הגטו ביאסלו, והיהודים נצטוו להתייצב בכיכר טארגוביצה. רובם נשלחו לבלז'ץ, והזקנים והחולים נורו למוות ביער ליד הכפר ואז'יצה. 200 צעירים הושארו לניקוי הגטו. גם הם שולחו ב-20 באוגוסט 1942 לבלז'ץ. 20 יהודים שהסתתרו ניצלו ועוד כמה מעטים שחזרו מהמחנות.

בגמר המלחמה הנציחו תושבי יאסלו את מקום הרצח המוני בוואז'יצה. זהו מקום ההנצחה היחיד לקהילה.

 

תיעוד אתרי/ שרידי הקהילה:

בית העלמין של יאסלו נמצא בסמוך לכביש ברחוב הראשי פלוריאנסקה 96. בית העלמין סגור בשער ברזל וגדרות בטון. אין רישום או טלפון של מי שמחזיק את מפתחות בית העלמין. בתוך בית העלמין מצוי שער סמלי ישן שנותר ו-100 מצבות מפוזרות.

אין שילוט הכוונה לבית העלמין, יש שלט של FODZ  המספר על בית העלמין אך לא את סיפור הקהילה.