תיאור כללי/ סיפור הקהילה:
אוכלוסיה: 
• בשנת 1941: כ-6,755
• יהודים בשנת 1941: כ-5,618
בשנת 1325 נזכר לראשונה כפר ושמו זלושיצה. הודות למיקומו, על דרך המלך לקרקוב, עברה דרכו תנועה ערה של סוחרים, מתיישבים ממקומות אחרים נמשכו אליו, והוא התפתח במהירות. בסוף המאה ה-14 עבר הכפר לבעלותו של האציל דלוגוש דז'יאלושיץ ונקרא על שמו. בשנת 1409 העניק המלך ולדיסלאב יאגלו לד' כתב פריווילגיה שהקנה לה זכויות עיר. כתב הזכויות אושר מחדש בשנת 1520 ושוב ב-1786 בידי מלכה האחרון של פולין, סטניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי. על סמך הפריווילגיה קיבלה ד' רשות לקיים שני ימי שוק שבועיים וירידי מסחר שנתיים. העיר חרבה פעמיים בעטיין של שרפות גדולות, בשנים 1668 ו-1732.
ב-3 בספטמבר 1939 הופצצה ד' קשות ממטוסים גרמניים. ההפצצה גרמה הרס רב וכמה מתושבי העיר נפצעו. ב-7 בספטמבר 1939 נכנסה לעיר שיירה קטנה של אופנוענים גרמנים, אבל הם שהו במקום רק שעות מעטות. למחרת, ב-8 בספטמבר, נכנס לד' טור שריון גרמני ואחריו יחידות רגלים, שהשלימו את כיבוש העיר. על מועד התיישבותם של היהודים הראשונים בד' אין לנו סימוכין בתעודות. ככל הנראה היה זה במאה ה-14, לאחר שהמלך קז'ימייז' הגדול העניק ליהודים במלכות פולין כתב זכויות. מאמצע המאה ה-18 היתה ד' לעיר בעלת רוב יהודי. היהודים פיתחו בה את המסחר והמלאכה והעיר הפכה למרכז מסחר ומלאכה לאוכלוסייה הכפרית הגדולה של האזור. על-פי סקר משנת 1878 היו אז בד' 3 מפעלים לייצור לבנים, שני בתי-בד, 16 בתי-מלאכה שייצרו בהם חביות ו-9 בתי-מלאכה לאופני כרכרות. כמו-כן היו אז בד' 15 סנדלרים, 49 חייטים, 12 אופים, 216 מפרזלי סוסים ובעלי מקצועות נוספים כגון מסגרים, נפחים, צבעים, רצפים ויצרני דוודים. בעיר היו אז 78 בתי-מסחר לדברי הלבשה ו-30 חנויות אחרות, רובן הגדול בבעלות יהודים, וגם 38 סוחרי תבואה.
בראשית 1940 פתחה קבוצה של חברי תנועות נוער ציוניות, ביזמתה של סלומיאה גרטלר, מטבח ציבורי קטן בקומה העליונה של בית-המדרש, שבו חולקו מדי יום ביומו ארוחות ל-200 נזקקים. לצורך זה נרכש דוד של 150 ליטר ששימש לבישול המרק. הארוחה כללה גם 2 פרוסות לחם ומעט ירקות. בינואר 1941 כבר סיפק המטבח הזה 800 ארוחות ליום ובאוגוסט 1941 עלה מספר הארוחות היומיות ל-1,200. ליד המטבח הציבורי נפתח גם מעון יום לילדים בגיל הגן שבו טיפלו כמה חברות תנועות הנוער בקבוצה של ילדי פליטים. הג'וינט העביר לד' באופן שוטף סכומי כסף לעזרת הנזקקים, בסכום כולל של 9,102 זלוטי, וגם המרכז בקרקוב של ארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית) נתן את חלקו להחזקת המטבח הציבורי. היודנראט מצדו הוציא 22 אלף זלוטי למימון החזקתו של המטבח, ו-2,300 זלוטי נוספים נאספו ממקורות שונים אחרים. עד סוף אפריל 1941 חולקו במטבח הזה יותר מ-170 אלף ארוחות.
אחת המחלקות החשובות ביותר של היודנראט היתה המחלקה לגיוס עובדי כפייה, שבראשה עמד הופמן. בשנת 1940 נשלחו יהודים מקומיים למחנה עבודה בשלובושוב, מרחק 6 ק"מ מד', שם הועסקו בכריתת עצים. יום העבודה נמשך בדרך כלל 12 שעות. מחנות עבודה נוספים שנשלחו אליהם יהודים מד' היו ברושצ'יוב, בקז'ימייז'ה ויילקה ובמישקוב נובי (ע' ערכיהן). יהודים בעלי אמצעים יכלו לפדות את עצמם מחובת העבודה תמורת תשלום של 5-12 זלוטי לכל יום עבודה. היודנראט השתמש בכסף הזה לתשלום שכרם של עובדים אחרים, ומתנדבים לעבודה לא חסרו בין הפליטים. בשנת 1941 נצטווה היודנראט לערוך מפקד מקיף של כוח העבודה היהודי בד'-גברים בני 12-60 ונשים בגילים 15-55. משהוכנו הרשימות החלו הגרמנים לשלוח יהודים מד' גם למחנות העבודה בקושצ'יצה ובפודגוז'ה שבאזור קרקוב, שם הועסקו בשירותה של חברה גרמנית בבעלותו של ריכרד שטראוך. היודנראט הצליח להשיג את הסכמת הגרמנים להעביר לעובדים אלה משאית ובה שמיכות ומצרכי מזון, ואף להחלפת העובדים במחנות האלה מפעם לפעם בעובדים חדשים שגויסו אף הם בידי היודנראט. בשנת 1942 נשלחו יהודים מד' לעבוד בהקמת מחנה העבודה הגדול בפלשוב.
אחרי הפלישה הגרמנית לברית-המועצות ביוני 1941 הורע מצב היהודים בד'. אמנם גם אז לא הוקם בד' גטו ולא הוטלו הגבלות על חופש התנועה של היהודים, אבל היציאה מן העיר לשם קניית מזון נאסרה, והגרמנים הקשיחו את יחסם כלפי היהודים יותר ויותר. במרס 1941 אסרו הגרמנים 15 יהודים, כנראה משום שעסקו במסחר "לא-חוקי". לאחר חקירה שוחררו 9 מהם; ששת האחרים הובלו לבית-הקברות היהודי והוצאו שם להורג. כעבור חודשים אחדים נתפסו 4 יהודים, שהפרו כנראה את האיסור לצאת מן העיר. גם הם הובאו לבית-הקברות ונרצחו שם. בחורף 1942 פורסמה הוראה שעל-פיה חויבו היהודים למסור לשלטונות הכיבוש את דברי הפרווה שברשותם. באביב 1942 בא לד' מפקד הס"ס במחוז, קונראד, וציווה על היודנראט לאסוף קונטריבוציה בסך 50,000 זלוטי, שאם לא כן ייכלאו יהודי ד' בגטו. היודנראט הצליח לגייס את הכסף במועד.
בקיץ 1942 נתרבו השמועות על גירוש יהודים ממקומות שונים במחוז למחנות השמדה. באמצע אוגוסט 1942 הגיעה לד' קבוצה של קציני ס"ס מקרקוב. הם שהו יום שלם במשרדי היודנראט ולקחו עמם מפות מדויקות של העיר ורשימות של מפקדי היהודים בעיר שהוכנו שנה קודם לכן. ב-31 באוגוסט 1942 פשטה שמועה על אקציה שנערכה בסלימניקי (ע"ע) הסמוכה לד'. ב-2 בספטמבר 1942 הקיפו את ד' משמרות גדולים של אנשי ס"ס, שוטרים פולנים ועמם גם יחידות מיוחדות של צעירים פולנים ששימשו כוח עזר משטרתי. בד', שלא היה בה גטו, נזקקו הגרמנים לכוחות גדולים במיוחד כדי למנוע מעשי בריחה. ואף-על-פי כן הצליחו כמה מאות יהודים, עוד עם תחילתה של האקציה, להימלט מן העיר ליערות ולכפרים שבסביבה.
היודנראט נצטווה לרכז במשך הלילה את כל יהודי, העיר בכיכר השוק. המגורשים הורשו לקחת עמם מטען אישי שמשקלו לא יעלה על 10 ק"ג. בלילה ההוא נאספו בכיכר השוק אלפי יהודים בצפיפות גדולה. לפנות בוקר הגיעו למקום עגלונים ואיכרים פולנים מכפרי הסביבה, שגויסו למשימה יחד עם עגלותיהם. הקשישים, החולים, וילדים שהתקשו ללכת הועלו על העגלות והוסעו לבית-הקברות היהודי, שם נחפרו מבעוד יום בורות גדולים. ברדתם מן העגלות אולצו היהודים להיכנס אל הבורות, ונרצחו ביריות. מספר הנרצחים ביום ההוא נאמד ב-1,200-2,000 נפש.
שאר יהודי ד' והפליטים שעמם, כ-15 אלף נפשות, הובלו ברכבת לעיירה מייכוב (ע"ע), מרחק 20 ק"מ מד', ששימשה מקום ריכוז ליהודים מכל האזור. בבואם לשם הוחזקו במשך שבע שעות בשדה הפתוח, ללא מזון ומים, תחת שמירה של אנשי ס"ס ושוטרים פולנים. יחד עמם הובאו למייכוב יהודים מיישובים נוספים. ב-3 בספטמבר 1942 נערכה במקום סלקציה. כ-2,000 צעירים כשירים לעבודה, 800 מהם מד', הועברו למחנות עבודה באזור קרקוב, בעיקר לפרוקוצ'ים, והנותרים הועלו לקרונות משא והובלו למחנה ההשמדה בלז'ץ.
אחרי האקציה נותרו בעיר אנשי המשטרה היהודית, וגם רבים מאלה שנמלטו מד' במהלך הגירוש שבו אליה. עד מהרה התקבצו בעיר כמה מאות יהודים, שהועסקו בידי הגרמנים באיסוף ובמיון הרכוש שהותירו אחריהם המגורשים. באוקטובר 1942 גורשו גם היהודים האלה מד' ופוזרו במחנות עבודה שונים.

תיעוד אתרי/ שרידי הקהילה:
קבר האחים–נמצא כחצי ק"מ צפונה ממרכז הכפר (Skalbmierska 9), פניה שמאלה כ-150 מ' לתוך היער. המצבה נבנתה בתקופה הקומוניסטית וחודשה ב-1992 ע"י בני הקהילה. על המצבה מצוין כי נהרגו ע"י הנאצים כ-1500 יהודים מהכפר ומהסביבה.

בית העלמין נמצא על הדרך היוצאת צפונה מהכפר בתוך חורשה בצמוד לבית האחרון משמאל לכביש. אין מצבות בבית העלמין אך יש שלטי שמות היהודים שנפטרו בעיירה ע"ג העצים בתוך החורשה-פרויקט משותף של בתי ספר מישראל ומהכפר (2009). בית העלמין נחנך בשנת 1900.

בית הכנסת–נמצא במרכז הכפר לא רחוק מחורשת בית העלמין, הוקם ב-1852, עומד על תילו משומר ע"י מועצת הכפר (ללא גג).
במספר בתים ברחוב הראשי ניתן לזהות שקעים של בתי מזוזה על המשקופים.
מועצת הכפר מתחזקת את האתרים לעיל, אך אין שילוט הכוונה ואין תיאור סיפור הקהילה.